כל החברים שלי יצאו על קב"ן.

טוב, לא כולם, אבל הרבה.

בקבוצה הקטנה שלנו, טין, א', הידיד ההוא שסיפרנו לו שאני הומו (שמעכשיו יקרה וולברין), ועוד ידיד ממש טוב שלנו (שיקרא הידיד לפוסט זה), יצא ששלוש מתוך 5 יצאו כבר מהצבא.

 - רק לוודא שהבנתם, הידיד ההוא שטין אז סיפר לו עליי, ואז הגעתי עם המכשף, והוא דיי נעלב שלא סיפרתי לו עד אז. אז הוא וולברין -

טין יצא ראשון, ממש לא בכוונה, כשעשו לו בדיקה שגרתית שעושים למי שיש פרופיל 45. בבדיקה יצא שהוא שמן מדי ושיחררו אותו במקום. זה הפתיע את כולנו, הוא בכלל לא רצה לצאת.

אחריו יצא הידיד. זה לא הפתיע אף אחד. הוא נפצע, והצבא סירב לטפל בבעיה שלו, היו מוכנים רק להוריד לו פרופיל ל64 או משהו כזה, מה שלא נותן כלום, והבעיה שלו החמירה והחמירה. אז הוא יצא על קב"ן, ועכשיו הוא מטפל בעצמו באזרחות.

אחריו, לפני כמה ימים ממש, יצא א'. נמאס לו. בצורה אנוכית משהו, הוא פשוט החליט שהוא מעדיף להמשיך עם החיים ויצא. יצא בכזו קלות, עם הניסיון והעצות של האחרים, זה היה ממש חלק. בתוך כמה שבועות הוא כבר החזיר את המדים לבקו"ם.

נשארנו רק וולברין ואני בפנים. וולברין מלא מוטיבציה, רוצה להיות קצין.

אני? אני רוצה הביתה, אבל לצאת לגמרי יכביד מאוד על המצפון שלי. אמנם הנקודת מבט שלי השתנתה מאוד מאז שהייתי מלש"ב. עכשיו אני מבין דברים שלא תיארתי לפני שהתגייסתי, אני מבין שלא ראיתי דברים נכון אז, והייתי מעדיף להיות ג'ובניק. אבל לא לשרת בכלל? זה כבר יותר מדי.

אתמול יצאנו כולנו. פעם ראשונה מזה המון זמן שכולנו יצאנו לשבת, ויכולים לצאת יחד. אבל עכשיו רק וולברין ואני צריכים לצאת שבת כדי שזה יקרה. ואני יוצא המון, אז זה יקרה עוד הרבה.

היה ממש כיף. זה הזכיר לכולנו למה אנחנו מתעקשים להישאר בקשר. כולם מאוד אוהבים את כולם, ותמיד כיף לנו יחד, גם שאנחנו יחד רק שתיים מאיתנו. אבל כולנו יחד, זה החזיר את הדינמיקה הישנה, והצחוק לא הפסיק להתגלגל כל הערב.

לא נפגשתי עם המכשף עדין בסופ"ש הזה. היום אני נפגש עם כולם שוב, ומחר מתוכנן מרתון שר הטבעות בבית של עוד ידיד טוב שלי, שאחריו ארוחה עם טין.

אם אני לא אתכנן דברים, הסופ"ש הזה עלול להיגמר בלי שראיתי את המכשף. ומשום מה, אין לי כוח לעשות משהו בקשר לזה. מעין פסיביות כזו, חוסר אנרגיה. אין לי כוח לתפעל את הבעיה הזו. אין לי כוח לדאוג שאני אראה את המכשף הסופ"ש.

והמכשף?

הוא מאמין שהבעיה תיפתר עד מחר. סומך עליי שאני אפתור את החוסר זמן הזה.

לאחרונה הזיכרון שלי לא עובד. הקצין שלי אומר לי לעשות משהו, ואני באמת שמנסה לזכור את זה, חוזר על זה בקול, אבל בד"כ אני שוכח המון דברים תוך כדי העבודה. למזלי אני יודע ששכחתי משהו, אז אני יודע לשאול שוב.

את הטירונות שלי אני כמעט וכבר לא זוכר, וכשאני מנסה לפשפש אחורה בעברי הכל מעורפל ורחוק. לא נגיש כזה. אני צריך ממש להתאמץ ולנסות לשחזר סיטואציות בשביל לזכור דברים ממש קלים. זה לא היה ככה פעם. אולי חסר לי איזה ויטמין...

איש שכזה