אני שונאת את עצמי על זה שאני מתגעגעת.
למה לא נתת לי להתגבר עליך בשקט?
הבנתי, עזבת. אבל למה לשחק בי? בשביל מה סתם לחזור ולהביא איתך קופסת הפתעות מלאה בתקוות שווא, תקוות שאולי יש סיכוי, אולי זה בכל זאת לא אבוד, אולי תחזור.
כבר כמעט הצלחתי להתגבר עליך. כבר כמעט הצלחתי לשמוע את השם שלך בלי לבכות. כמעט הצלחתי לא להיזכר בך מכל דבר. כמעט הצלחתי להפסיק לחלום עליך. כמעט הצלחתי להפסיק לחשוב עליך. או ככה לפחות הייתי אומרת לעצמי.
ועכשיו הפלת עלי את הכל מחדש.
ומה שמצחיק פה, זה שבאת, נתת לי שוב תקווה, תקווה שקופה ועיוורת לכלום, שאני כמו טיפשה, כמו תמיד האמנתי, ואז הלכת.
ואז שוב הלכת.
ואז שוב עזבת אותי.
אני שונאת את עצמי.
אני שונאת את עצמי על זה שאני מתגעגעת.
אני שונאת את עצמי על זה שאני לא מסוגלת לשנוא אותך.