יש לי חבר (נראה לי) ואני לא ממש יודעת למה הוא איתי כי אף אחד לא רצה שום קשר איתי ופה פתאום הוא בא משום מקום, חטף את ליבי ואני לא יודעת מה לחשוב! הוא עוד לא כל כך מכיר אותי ואני נורא מתקשה להיפתח אליו ולדבר איתו כמו שצריך. האמת, זה לא רק איתו ככה. אני בכלל לא יכולה לדבר עם אנשים... באיזשהו שלב בחיים שלי נסגרתי מפני אנשים ואני לא יכולה לסמוך עליהם ולדבר איתם (כן ואני כותבת פה כאילו שאתם לא אנשים אבל זה מכוון גם אליכם) וגם כשאני כן סומכת, שזה ממש נדיר, אני מתקשה להיפתח. אני מסוגלת לשבת עם אדם כלשהו במשך שעות ופשוט לשתוק או שסתם לשאול כל מיני שאלות שרוב הסיכויים שאני לא אזכור את המענה עליהן כי אני סתם שואלת שאלות בשביל לא לשבת בשקט. המצב רוח הגרוע שהיה עד לפני כה ימים כבר מתחיל לעבור לי לאט לאט ואני מתחברת אל אנשים במקום שבו אני נמצאת אבל עדיין נורא נורא קשה לי כי אני לא אוהבת את איפה שאני נמצאת. תכלס, אם לא האנשים שהם הכי סבבה בעולם (רובם), אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה.

ומה קרה שדווקא אחרי שנכנסתי למערכת יחסים כלשהי כל העולם ואבא שלו החליטו שהם רוצים לצאת איתי? וכל כך לא נעים לי מהבנים האלו! אם הם היו מציעים לפני שהטמבל הזה נכנס לי לחיים, בטוח הייתי חושבת משהו אחר. ואם אתם מכירים אותי אז אתם בטח יודעים שיש חוק מיוחד בשבילי:

-'אם משהו רע קורה, זה אומר שמשהו רע יותר הולך לקרות ואם משהו טוב קורה, זה אומר שמשהו ממש רע עומד לקרות!'-

תאמינו לי או לא - ככה זה! אני ממש לא מגזימה. אני חושבת שאני יודעת למה אני לא מדברת פתוח איתו; תמיד, בחיי, כשמישהו היה מתרחק ממני או עוזב אותי או מסיים קשר איתי (לא כחבר וחברה אלא כל קשר אחר) זה היה בגלל משהו שאני אמרתי להם או למישהו אחר ואלה הלשינו לאלה וקרה שאני אשמה. ובגלל זה אני גם לא סומכת על אנשים בכלל - אני לא יודעת איך לדבר איתכם, מה להגיד לכם, מה מותר לספר ומה אסור כדי שלא יפתח הפה שאני לא אצא אשמה אחר-כך.

כל כך כיף לי שהוא לצידי! הוא הבן אדם הכי מדהים בעולם ולא הייתי מחליפה אותו במישהו אחר בחיים שלי! מצד שני, אני לא כל כך יודעת למה הוא איתי. לך תדע מה עובר לבן אדם בראש. ואם עובר לו בראש מה שאני חושבת שעובר לו אז אני כל כך אבל כל כך אתבאס! לא עליו אלא עלי על זה שאני סומכת עליו. רוב הזמן, כשאני איתו, אני שותקת. אני מפחדת להגיד משהו טיפשי או משהו פוגע או משהו לא בסדר שיגרום גם לו להתרחק ממני.

אני חושבת על זה ואני לא יודעת למה זכיתי בבן אדם זהב כמוהו. כל חיי היה לי מזל נאחס (גם עכשיו יש לי מזל נאחס) ופתאום הוא בא, נמצא שם לצידי, נמצא שם לידי, תומך, עוזר, מעביר את הזמן, מסתכל עלי, רואה אותי, יודע שאני קיימת... אני חושבת לעצמי שאני הרי בן אדם חרא (עד שיוכח אחרת ולא יוכח אחרת. זו עובדה!) ואני יודעת שלא מגיע לי שהוא יהיה לצידי. אני פשוט לא יודעת מה לעשות. אם הוא באמת אוהב אותי, הוא יקבל אותי כמו שאני, לא? אני יודעת שזה קצת ילדותי או נשי מידי או משהו כזה להגיד את זה אבל זה אמור להיות ככה, נכון? אני חושבת לספר לו מי אני ואיך אני. אני גם לא כל כך בטוחה שאני רוצה אותו. לא מבינה כבר  מה אני רוצה ולא רוצה מהחיים האלו!!! הגעתי למצב כזה שכבר לא אכפת לי משום דבר! אני אוהבת דברים ושונאת אותם, רוצה דברים ולא רוצה אותם, יש לי הכול ואין לי כלום! והכול אבל ה-כ-ו-ל קשור אחד לשני! למה? למה אלוהים היה צריך להכניס נשמה בתוך הגוף המכוער שלי?! הוא היה יכול לדלג עלי או שיכל לעצור בי... הוא יכול לעשות מה שבא לו... ועדיין, מי יסבול, הוא או אנחנו? יש לי את החבר (נראה לי) הכי מדהים בעולם אבל לא מגיע לי להיות איתו ולא בא לי סתם לסבול, מבין? סבלתי מספיק בחיים. באמת שכבר אין לי כוח לכל האכזבות והחרא של החיים האלו. ונכון שאני צריכה להודות על זה שאני קיבלתי את מתנת החיים אבל זהו, זה כל הקטע - אין לי חיים!

שיהיה לילה טוב לכולם וסופשבוע מהנה ביותר!