מצטערת שזה בא באיחור! שיהיה לכולם חג חנוכה שמח!

האמת, תכננתי בכלל לכתוב פוסט על למה כדאי להתגייס ולמה לא כדאי אבל הזמן עף לי בסופ"ש הזה+שמרתי שבת אז לא היה לי ממש זמן...

יש לי המון לספר פה אבל אין לי כרגע זמן כי עוד כמה דקות אי צריכה לעוף לבסיס! :( כן, זה סמיילי עצוב. לא מסתדרת שם. הכול לטובה, לא?

שוב, חג שמח עד לפעם הבאה (שתהיה בעוד שבועיים...)

ביי ביי!

מחר, אני נכנסת ל-ד-י-כ-א-ו-ן  של החיים! סוגרת שבת. אפשר להגיד שאני כבר בדיכאון כי כל הסופשבוע הזה הייתי עצובה... :(

אני יודעת שאני כבר גדולה ובלה בלה בלה אבל אני לא אוהבת את זה.

אין לי בעיה צבא והכול אבל אני רוצה לעבוד והם לא מבינים את זה כי נראה להם שהמשכורת הקטנה שלי מספיקה למשהו.

לא שאני נוגעת בה אבל בכל זאת.

אם יש משהו בכל העיניין הזה שמנחם אותי זו העובדה שאני אוכל לראות את האדם שעוזר לי כמו שאף אחד לא עזר לי בחיים וגם אותו, אני חושבת שאני הולכת לאבד. כל אדם חשוב בחיי עוזב אותי. כולם עושים את זה בסוף.

ואם זה לא מספיק, גם התנפחתי. ה55.5 שהיה נעלם ולא לכיוון הטוב (אלא מה?).

למה אני חושבת שמגיע לי בכלל לקבל משהו טוב בחיים שלי? אני נולדתי לתוך סבל ואני גם אמות ל... תוכו.

אני יודעת שלעולם לא יהיה לי טוב אבל התקווה לא מתה לי משום מה. לא יודעת למה. אני בטוחה שהכול יהיה חרא ואני יודעת שיהיה ככה אבל עדיין... כאילו שכן יקרה משהו, כאילו שמשהו ישתנה בכל זאת. מה בדיוק? אין לי מושג ובגלל זה אני מעדיפה שלא להיכנס לתוך השיט הזה!

וואלה, לא טוב לי. אני אדם חרא, ההורים שלי לא שמים עלי, לאחים שלי לא אכפת ממני, סבתא ודודים ובני דודים לא אכפת להם... לפחות זה נראה ככה!

למשל, היום דיברתי עם אמא שלי ואמרתי לה כמה קשה לי וכמה לא טוב לי והיא, איכשהו, הפכה את השיחה הזו עליה. היא התחילה בזה: "את אומרת שלך קשה? ומה איתי? עובדת 12 שעות עם הפסקה אחת במשך 6 ימים בשבוע!" והלאה והלאה והלאה...... זה הסתיים בזה שאני הבנתי אותה ושוב יצאתי משיחה איתה בלי הקשבה או תמיכה או עזרה\עצה כלשהי בקשר למצב שלי. בקשר לזה אני לא אגואיסטית כי כמה אפשר לדבר עם אותו בן אדם ולבכות לו שחרא לי ובסוף, כמו תמיד, להיות זו שלא מקשיבים לה אלא להיות זו שמקשיבה לאחרים ומבינה אותם?

עוד פעם, אני מבינה שאכזבתי אותם עם כל הקטע הזה של בית ספר אבל איץ טיים טו מוב און!!!! החיים שלי או שלהם לא נעצרו ברגע שנשרתי מהלימודים! עובדה והתגייסתי, עובדה ואני עדיין בחיים! מה, גם זה לא טוב להם? אני שמנה, לא טוב להם. אני רזה, לא טוב להם. מה הם רוצים ממני?!

אני לא יודעת לחיות. לא יודעת לנצל את הזמן. אני יושבת בבית כל הסופשבוע, כמה עלוב ופתטי שזה נשמע, ומשחקת במשחקי בנות ובמשחקים בפייסבוק. כן, אני יודעת שאני צריכה לצאת אבל אין לי עם מי! יש לי 2 חברות טובות - האחת שונאת מועדונים ויציאות כאלה ומעדיפה מסעדה או קפה או משהו בסגנון, והשנייה יוצאת עם החבר'ה שלה שאני לא ממש אוהבת. אני כן אוהבת לצאת למסיבות ומועדונים עם אנשים שהם סבבה (לא שיצא לי לצאת ככה מתישהו! אולי פעם אחת וגם זה לא היה משהו כי ניראתי על הפנים!) שלא ישאירו אותי בצד וילכו עם החבר'ה שלהם. כן, אם זו הייתי אני ששייכת לקבוצה של אנשים ומזמינה מישהו שלא מכיר אותם, בחיים לא הייתי עוזבת אותו! תשאלו מי שבא לכם! בזה אני מתבלטת! לא עוזבת אנשים לבד... אבל בסוף הם אלו שהולכים ועוזבים אותי לבד אחרי כל העזרה והתמיכה שנתתי להם. אין בעד מה, באמת!

קיצר, נדבר איתכם.

יאללה, ביי!

כל הדיכאון שאני עוברת בבסיס לא עובר לי כבר אפילו בבית! כן, הגעתי למצב כזה גם.

חשוב לזכור שהכול לטובה? עד מתי אני אוותר כל הזמן? למה אני מוותרת לעולם וליקום ולכולם כל הזמן?

איפה הטוב שלו אני מחכה? איפה האור בקצה המנהרה?

אני אהיה בסופו של דבר כמו אחי הגדול - אחיה אצל מישהו אחר, רק לא להיות בבית.

שום דבר בעולם לא יתן לי אושר כמו לחיות ל-ב-ד-!

אני חרא של בן-אדם. אני יודעת! לא צריך להגיד או להראות לי את זה.

לא צריכה אף אחד ואף אחד לא צריך אותי! וכן, אני אבכה כמה שבא לי!