עבר שבוע שלם מאז שדיברתי איתו. אני מתגעגעת אליו כל כך...

הוא בטח לא צריך אותי בכלל. הוא בטח כבר שכח ממני...

חשבתי להתקשר אליו אבל אני ארגיש לא בנוח אחר-כך כי זו הייתה יכולה להיות שיחה מאוד קצרה ומשעממת כמו תמיד.

אני לא יודעת למה אני כזאת. סגורה ומופנמת. אני יודעת למה אבל אני לא יודעת למה אני איתו ככה. זה לא אמור להיות ככה. זה לא!

אני מצטערת על היום שבו נולדתי ועל היום שבו לא לקחתי אחריות על עצמי. אני, אם הייתי יכולה להתפצל לשניים, הייתי מרביצה לעצמי, מנחמת את עצמי ותומכת בעצמי כי אני יודעת שבסופו של דבר, עמוק עמוק עמוק עמוק עמוק עמוק עמוק עמוק בלב, אני סומכת על עצמי קצת יותר מבכל אדם אחר.

הוא היחיד שגרם לי להרגיש ככה ואני לא יכולה לדבר איתו בפתיחות. אני ממש מטומטמת. אני מסתכלת על בנות ביישניות כאלה מהצד ואומרת שהן מטומטמות. אני מסתכלת על עצמי מהצד ואני בדיוק כמוהן. מטומטמת. זה מדבק? כי אם כן אז היזהרו ממני!

אני אוהבת אותו. סתם כי אני אוהבת אותו. כי בכל פעם שאני נזכרת בו אני מחייכת, אני מחכה בקוצר רוח לראות אותו, אני מרגישה בטוחה לידו!

כל בני האדם, כולם, סתמו אוזניהם ממני. מבחינתם, אני מתה. גם האל בשמיים לא נמצא איתי. גם בשבילו אני מתה. אפילו בלי קשר לבחור הזה. החיים שלי די בזבל. אני לבד. גם אם יגידו לי שאני לא לבד, אני עדיין לבד. לא רק לי יש בעיות, גם לאחרים. אני לא רוצה שהאחרים יתעסקו בבעיות שלי במקום להתעסק בשלהם!

עזבו, 12 וחצי בלילה ויש לי לנסוע לבסיס מחר על הבוקר. עד מתי?!

לילה טוב!

אני, מבחינתי, גמרנו. נפרדנו. זהו. נגמר הקשר.

הוא ביקש שבוע הפסקה כי הרבה דברים מפריעים לו שהם לא באשמתי והוא רוצה לנסות משהו אחר. הוא רוצה לחשוב אם הוא עדיין רוצה שנהיה ביחד או לא.

זה היה צפוי. ראיתי את זה בא. קשה לי לבטוח באחרים, מה אני אעשה? אני לא בוטחת בעצמי, איך אני אבטח באחרים?

אני לא יודעת אם לשמוח או לבכות בגלל שהוא ביקש הפסקה. מצד אחד זה טוב כי עכשיו הוא יכול לבחון דברים אחרים וכמו כן, גם אני. הוא יכול להתקדם בלי הלחץ שיש מישהי שמחכה לצלצול ממנו. מצד שני... אני אוהבת אותו. אני לא רוצה שהוא יעזוב אותי. אני לא יודעת מה הבעיה שלי. אני שונאת את עצמי.

שאלוהים יקח אותי מכאן כבר לגהנום ושישרוף אותי. פשוט וקל. למה אי אפשר ככה?...

אני יודעת שבריחה זה לא הפתרון אבל זה מה שאני מרגישה שאני צריכה כרגע.

העיניינים משתפרים פה לאט לאט אבל עדיין יש בעיות מהצד. אם אני אתנתק לשנייה הן, כשאחזור, הבעיות עדיין יהיו.

אני יודעת מה הפתרון לבעיות אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר כי אין לי את האפשרות הזו.

זה מעצבן שלאף אחד לא אכפת. כולם אומרים: תתמודדי! שדודה שלכם תתמודד!!!!

עם כל כמה שסבבה לי כרגע בבסיס הזה, לא סבבה לי המצב שהולך לי בבית. אני, מבחינתי, סיימתי.

עזבו, נמאס לי כבר מהכול!!! אני לא רוצה אפילו להתאבד!!! אני רק רוצה להנות קצת בחיים האלה ואני לא יכולה להנות כי אין לי איך, למה, איפה ומתי!!

נמאס לי כבר מהכול. למה אני צריכה להקשיב ולהבין אנשים אחרים כשאף אדם בעולם הזה לא מבין אותי???

למרות שאני מזדהה עם רגשות של אחרים, הם משום מה אף פעם לא מזדהים עם הרגשות שלי ואנחנו מרגישים את אותם רגשות! זה כל כך מטומטם!

ובדיוק בגלל זה, עזבו אותי, תנו לי למות בשקט!

הייתי פה!!!