מה רע לחיות בשביל אמא והאחים? גם ככה, כל הסבל הזה שעברתי ושאני עוברת, הוא בשביל שאני לא אושפע מהמכה הכי חזקה - להישאר לבד. אני יודעת שזה נשמע קצת הזוי וזה באמת הזוי. אבל אני לא רואה את עצמי עם ילדים או עם בעל או בכלל חבר במערכת יחסים כלשהי.

אני רואה את זה. אני רואה את זה ואני יודעת. כשאני מרגישה חרא, אני עושה לאנשים טוב. כשאני לא יכולה לעשות משהו, אני מעודדת אנשים לעשות מה שהם חושבים שהם לא יכולים לעשות. והם מצליחים. אני לא...

אני אדם מוזר. יום אחד אני כן ויום אחר אני לא, שנייה אחת אני בסדר ושנייה אחרת אני על הפנים.

קורה לפעמים שאני מגיעה למצב של אבדון וחוסר רגישות טוטלי ובכי מר על כלום. לא... זה לא מחזור. זה הלב. זה המוח, השכל. הייתי רוצה לקבל מכל אלה מנוחה. הייתי מאוד רוצה לנוח. למצוא את השלווה, השקט הפנימי, השקט הנפשי... שקט... לא שקט בקטע של ציפורים מצייצות ורחש הגלים המתנפצים על שפת הים או כל שטות גשמית כזו או אחרת. שקט רוחני, נפשי, שקט שבא מבפנים. שקט במוח ובלב. פשוט שקט. שלווה. רוגע. נינוחות...

זה אף פעם לא יהיה לי וכמה שארצה את זה יותר ככה הסיכוי לקבל את זה יהיה רחוק יותר.

מצד שני, כבר הבהרתי את גורלי בעולם - לחיות למען אימי ואחיי. שגם בבית אין לי מה לחפש. כולנו כזרים אחד לשני. מסתכלים בעין לא יפה אחד על השני. במיוחד עלי. כן, אני הכבשה השחורה במשפחה. אני הבת היחידה מבין 4 ילדים - אני ושלושה אחים.

אולי כדאי שגם אני אשרוף את עצמי ועם החום הזה לא צריך אפילו מצית או גפרור. אני אעשה את זה בשקט, בלי שאף אחד ידע, בשיא האגואיסטיות שכן ארגיש חרטה על כך.

לסיכומו של פוסט, אני אמות מצער. כמה שאני טוענת שאני חלשה, אני לא. אני כאן, לצערי, ואני אהיה כאן עד שאזדקן לבד, בודדה, בלי אף אחד, עם כל הכאב שדבק בי...

הוא אמר שהוא מסטול ושהוא לא ידע אל מי להתקשר... הוא אמר כמה אכפת לו ממני שאני בחורה טובה.

אני כל כך מתגעגעת אליו למרות שברור לי שהוא כבר לא מעוניין. מגיע לי לפחות לשמוע שזה נגמר, לא?

וזה לא הוא. זו רק אני. אני, שלא יודעת להעריך את הטוב בחיים...