"מייקל ג'קסון? מה?"

 אלו המילים היחידות שהדהדו בראשי בשעות האחרונות. היום בבוקר, עדיין אוחזת בידי את מברשת השיניים, הדלקתי את המחשב וגלשתי לבלוג האהוב עליי (http://dirrtyc.blogspot.com/). הכותרת של העידכון הראשון הייתה: מייקל ג'קסון לקה בדום לב ומת. בהיתי בה, המומה. כל כך הצטערתי לשמוע על מותו, במיוחד כשבשנה הבאה, 2010, תוכנן סיבוב הופעות מדהים שלו.

 אני זוכרת את הפעם הראשונה שנודע לי שישנו אדם ששמו מייקל ג'קסון. לפני כמעט שמונה שנים. הייתי בת שש, והטלוויזיה הייתה פתוחה על ערוץ VH1, שאימי השאירה מכיוון שלא היה דבר אחר. התנגן שם שיר של חמישיית ג'קסון, שאת זה, כמובן, לא יכולתי לקרוא בכתוביות שבשפה האנגלית. אז שאלתי את אימי, שהייתה עסוקה בהכנת ארוחת הערב. היא סיפרה לי שזו להקה שחמשת חבריה אחים. היא אמרה לי, בעודה מצביעה מרחוק על הילד הקטן ותספורת האפרו, שמייקל ג'קסון עכשיו לבן, כתוצאה מניתוחים פלסטיים. משכתי בכתפיי. זה לא עניין אותי יותר.

 לאחר שנה שודר סרט עליו. אני לא זוכרת באיזה ערוץ. הקטעים היחידים שאני זוכרת במיוחד היו: 1. הסיפור של האחוזה המדהימה שלו, NEVERLAND, בה נבנה סוג של לונה פארק פרטי. כל כך רציתי לעלות על הקרוסלה הענקית הזו. 2. אותו, יוצא עם המראיין לחצר שלו בשעת צהריים, מטרייה בידו. המראיין שאל אותו על המטרייה והוא ענה משהו כמו "אני לא יכול לצאת לשמש בלעדיה, אלא אם כן אני רוצה להנמס.", מה שהטריד אותי במיוחד.

את כל זה אני זוכרת. את הדברים הרעים. את החשד להטרדה מינית והאבידה של האחוזה שלו שגם אני, כמו רבים אחרים, שמעתי עליה בחדשות הבוקר, צחקתי והמשכתי למזוג לעצמי דגנים. אולי זה באמת הגיע לו ואולי לא, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיה פורץ דרך ואגדה (גם לבת - כמעט - 14 כמותי), ושזו באמת אבידה גדולה ופתאומית לעולם הפופ, שלא בדיוק חיבק אותו בשנים האחרונות.

 בשנים שחלפו נחשפתי למוסיקה שלו, בזכות ההתמכרות שלי לאמריקן איידול, אבל תמיד העדפתי לשמוע את הגרסה של דיוויד קוק לבילי ג'ין, או את הגרסה של אדם למברט לבלאק אור ווייט, במקום את המקור. אני חושבת שבשעות האחרונות אני מכפרת על זה. בערך.

R.I.P Michael Jackson

29 באוגוסט 1958 - 25 ביוני 2009