| 12/2009
יומן מסע
יום ראשון, 14:30
עוד מעט תעבורנה כבר חמש שעות של נסיעות והמתנות לאוטובוסים, ועדיין לא הגענו למכינה..
זה עוד אחד מהדברים שאני אוהב בנגב, המרחק, הידיעה שאתה באמת מנותק מהבית.
באחד הקיבוצים באזור שהאוטובוס נכנס אליו יש רפת מיוחדת-
במקום רפת אחת גדולה יש לכל פרה מתחם של 3x3 מטר,עם גגון משלה וחציר משלה.
במחשבה ראשונה זה נראה מגניב, וכאילו יש לפרה חופש ומרחב (כמו התרנגולות מהביצי חופש של הטבעונים..)
במחשבה שנייה, זה מדכא, הפרות חיות שם כל הזמן לבד, אין להן עם מי להסתובב, וזה מדכא.
אפשר להשליך הרבה תובנות מהקטע הזה על החיים, אבל אין לי כח וזה גם בטוח ישמע אדיוטי ופלצני.
יום שני, 11:30
כולם במכינה הזאת נוגעים אחד בשני כל הזמן, אני רואה נערים מתחבקים באמצע שיעור, באמצע תפילת שחרית. לא מדובר בחיבוקים ארוכים ורגשנייפ כמו בקבוצות תמיכה. זה מין חיבוק אגבי, צדדי, חיבוק של "אחים". באופן כללי, כולם פה "אחים" וחברים טובים אחד של השני. אני תוהה אם זאת תוצאה של העובדה שהם חיים פה במכינה אחד עם השני 24 שעות ביממה, או שאולי מראש מי שבא למכינה הם רק טיפוסים "אחים". איך הם מצליחים? איך הם מעזים לגעת אחד בשני? ואם אני אעבור לכאן שנה הבאה, או לסתם מקום עם חבר'ה דומים, גם אני אצליח סוף סוף לגעת בלי לפחד? בלי להירתע? וכל כך בא לי חיבוק ארוך,אמיתי, מרגיע.
13:30
אני בדכאון. למכינה כאן אין מסגרת או תכנית מיוחדת לאלה שבאים לבדוק, רק נתנו לנו חדר ואמרו לנו להצטרף למה שתלמידים פה עושים, הבעיה היא שיש יותר מדי חופש, ות'כלס אנחנו יכולים לבלות את כל השלושה ימים האלה רק בשהייה בחדר, וזה מבאס. גם הנגב לא תואם בדיוק את הציפיות שלי - אין כאן מה לעשות בחוץ במשך היום, ואתמול יצאנו רק בלילה לכדורגל/מדסים, כשכבר היה קר. זה פשוט פספוס. יש כאן הרבה חבר'ה פשוט מעולים, אבל המקום הזה מספיק ענק כדי להיבלע בתוך עצמך. בחדר לידנו יש למיד שחוץ מלכדורגל אתמול, יצא מהחדר כדי לעשן.ופשוט חבל. אני סתם נותן לעצב להשתלט עליי, זאת מכינה ממש טובה, ואם היא לא הייתה דתית היא הייתה ממש מושלמת בשבילי, הבעיה היא שהיא כן דתית, והשיעורים, שדווקא כן היו מעניינים, פשוט לא מדברים אלי. מה אני עושה פה בכלל? סתם יצאתי לבדוק שני מקומות שאני לא אלך אליהם. זאת אמנם חוויה, אבל היא הייתה אמורה להיות חוויה עם משמעות,עם תוכן, ות'כלס זאת חוויה ריקה.
לילה בין שלישי לרביעי, בערך שתיים
הגענו למכינה האחרת, שהיא כבר באזור ירושלים. קפוא כאן, והתנאים חרא, וכל התלמידים פה נראים זרוקים (למדריך יש סטוקים של טעמים לנרגילות כדי לחלק לתלמידים.. זה אומר הכל), אבל אני פשוט שמח..
נפגשנו היום עם עוד 3 חברים שהיו בתחילת השבוע במכינה אחרת, ואנחנו עכשיו ביחד קבוצה של 6 במכינה הזאת, ואפחד לא באמת רוצה לבדוק כאן, אלא באנו כולם רק כדי לעשות כיף, והולך לנו לא רע..
ומה שטוב זה שיצאנו מהאינטימיות הקטנה של שלושה אנשים, אני תמיד שונא להיות בקבוצות קטנות, אני חייב את הרגעים שלי לעצמי ואין ךי כח לאחרים. ובקבוצה גדולה אני יותר יכול לא להיות עם כולם (עם לא הייתי מת לישון הייתי בטח מנסח את עצמי יותר טוב, אבל נו שוין), זאת הסיבה שהמכינה הראשונה בטח יותר תתאים לי. כלומר, אם בסוף אני אלך למכינה דתית.
אין לי בכלל זמן פנוי כדי להתנתק, אנחנו שישה חברים בקראוון קטנטן.. אם במכינה הקודמת שמחתי שלא הבאתי בסוף את "מלכוד 22" שהתחלתי לקרוא בשבת, כי זה היה רק גורם לי להתנתק יותר, עכשיו פשוט אין לי זמן פנוי לכלום, בקושי לכתוב כאן יש לי זמן.
סיכום,או:
חמישי, חצי שעה לפני שכל העולם מתנשק עם עצמו
ת'כלס היה כיף, אמנם חתכנו מהמכינה השנייה כבר אתמול במקום היום, אבל היא התגלתה כלא כל כך נוראית.. בבוקר נכנסנו לשני שיעורים, ושם גילינו שיש במכינה חבר'ה יותר נורמליים.. אני קורא עכשיו את מה שכתבתי במיני יומן שעשיתי השבוע, ופשוט רואה כמה שכל קטע משקף בדיוק את הזמן שכתבתי אותו, ולא שנייה מעבר.
אני מתכוון - רוב הזמן במכינה הראשונה, למשל, היה מאוד סבבה, אבל את הקטע ליומן כתבתי דקות הבודדות שנפלה עליי הרגשת דכאון.. וזה לא באמת היחס שלי למכינה.
אבל למרות הכל אני שמח שעשיתי את היומן מסע הזה, כי עכשיו אני לא מצליח להיזכר במדויק בכל הרגשות שהיו לי בשבוע האחרון, ואם הייתי מנסה לכתוב סיכום עכשיו, הוא יצא יוצא משהו כמו "היה סבבה, תנו לישון" (שזה בערך מה שעניתי למשפחה שלי כששאלו אותי אתמול איך היה..)..
ודרך אגב- שנה באה, שנה חלפה, ורק אני לא מצליח לזכור את החיים שלי לפי שנים.. חבר טוב שלי תמיד זוכר את החיים שלו לפי - בכיתה ט' הייתי ככה, בכיתה י' הייתי ככה, ב2003 היה כיף.. ולי המספרים האלה לא אומרים כלום..
| |
| כינוי:
צ'וזיק
בן: 33
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
