גם אם יכאב לי אני לא אצרח

בכלל לא תכננתי להתעכב בטרמפיאדה הזאת. כשהגעתי בשמונה בלילה כבר היו שם כמה אנשים בתחנה.

היו בן ובת ממכינה באזור, והיא צחקה כמו שאפשר לצחוק רק בטרמפיאדות של הלילה

כולם הסתכלו עליהם, הם הכניסו עניין לציפייה המשעממת, היא נהנתה, זה היה ברור,

היא צעקה על מכוניות, חיקתה נהגים שעצרו "רק לפה, קרוב", היה בה משוחרר שכזה.

הוא נהנה ממנה, כמו כל הטרמפיסטים שהסתכלו עליה וחייכו, והמעשים המפגרים שלה נראו לי כל כך נכונים.

לידי ישב איזה גלוח-ראש, קצת עצוב, בטח מאחר. נראה מוכר, משהו בפנים שלו הזכיר

לי משו, וכשזה קורה זה בטח כלל או דתל"ש או הומו, לפחות דו, אבל הוא היה נראה לי

מוכר קצת יותר מהזדהות שבשתיקה בין דתי לשעבר אחד לדתי בהווה.אמר שהאוטובוס

האחרון כבר עבר, הגלוח הגניב אלי מבטים פעם בכמה זמן, ושתק. גם אני הבטתי עליו מדי פעם, מהצד. כבר

הרבה זמן שלא נמשכתי לבחור. והיתה שתיקה והיו מדים. הוא הציע שנלך ברגל לתחנה,

אחרת, 100 מטר מאיתנו, אולי שם יהיה יותר קל לתפוס טרמפ, בלי כל האנשים מסביבנו.

אחרי כמה זמן עדיין לא הסכמתי איתו, אבל אמרתי לו שנלך.אז הלכנו. בדרך שאלתי אותו

מאיפה הוא. יא דפוק, הוא ענה, אני מכאן, אח של חבר שלך מהכיתה. פתאום זיהיתי אותו. וכל המתח התפוגג

צחקתי לעצמי, והמשכתי לצחוק יותר מעושה כדי לפצות על הפדיחה. שאלתי מתי הוא גלח

את השיער. הוא ענה שלפני שבוע. לכן לא זיהיתי אותך השבתי, אבל באמת נראת לי מוכר

ופתאום שמחתי על זה שהבטתי עליו מקודם בצורה קצת מוזרה. הוא לא דתי לשעבר, הוא

דתי. הוא כרגע בצבא אחרי שנתיים במכינה דתית, אליה הוא יחזור לאחר השירות. נזכרתי שחבר שלי אמר לי

פעם שהיה לו מאוד קשה להישאר דתי כשכל שאר המחלקה אוכלת לידו ביום כיפור , אבל

הוא יתחזק בקרוב, ככה נראה לו. בינתיים הגלוח הוציא סיגרייה ושאל אותי אם יש לי תכנון

מה לעשות בשנה הבאה. עצרה לידנו ניידת משטרה שהורידה זוג טיפוסים. הוא יצא וקילל

את העולם ומאהבתו. על גבו היה תיק צד שהוא הוריד למדרכה. הוא התרחק קצת מאיתנו, כדי לנשום אויר עשן

המאמי שלו יצאה מהאוטו אחריו ולקחה את התיק שהוא השאיר לה על הרצפה. היה לו זקן

וגם ציציות בחוץ, אבל הוא לא היה דתי. הוא היה עצבני וקילל, וקילל. אשתו, או אולי חברתו

ניסתה להרגיע אותו. הגלוח שאל שוב מה אני מתכנן לעשות שנה הבאה, עניתי לו שמכינה.

הוא התחיל להסביר לי שזה באמת טוב, ועד כמה זה חשוב. זוג היונים שלידנו התפרץ פתאום ושאל לאן יותר קל

לנסוע, ירושלים או תל-אביב. ענינו שתל-אביב, ואחרי שתי דקות של התחבטויות מאמי, הם

עזבו את התחנה שלנו כדי לנסוע לתל אביב. הגלוח ואני חייכנו כל אחד לעצמו . ואז העזתי

והסברתי לו שאני רוצה מכינה, אבל לא דתית. הוא הסתכל עלי והבין. וחייך. אתה יודע איך

זה, המשכתי, משהו הוקל לי בזכות הקלות שבה הוא קיבל את זה, אולי כי הוא לא באמת קשור אליי. בכל מקרה,

אמרתי לו ש, אתה יודע איך זה, התסמונת של הבן של הרב וכל זה, חיוכו של הגלוח קפא

לשנייה והוא ניסה להחזיר אותו כשאמר שכן, התסמונת של הבנים של רבנים זאת מחלה.

זאת מחלה, הגלוח אמר, והצית עוד סיגריה. וזאת פעם ראשונה שאני כותב פוסט  בלי למלא אותו בשלל מחוות

לשירים וסרטים. אני חושב שזה המאסטרפיס שלי.