גם אם יכאב לי אני לא אצרח

באמצע "שיחה" שהיתה לי עכשיו עם אבא, הגעתי פתאום לתובנה שאולי הבעיה היא שאני לא באמת מספר לכם מי אני באמת, אלא מי אני כמו שחשבתי שתרצו לשמוע. אז הנה אני:

שלום, קוראים לי קלוד פרולו, אני בן 17 שנים, גר ב**********.

כבר 17 שנה שכל מה שאני מנסה לעשות זה לרצות את החברה מסביבי- בין אם זה להיות הזה שמסכים להיות חזן בשבתות, כי מצפים ממנו, למרות שהוא לגמרי שונא את הקול שלו, ומפחד לגמרי מכל זיוף קטנטן.

בין אם זה ללכת בכיתה ח' לבדוק את כל הישיבות הנחשבות שרציתם שאלך אליהן (דבר שהצלחתי למנוע רק בזכות אחיותי, שאמרו שאם זה לא מתאים לי אז אני צריך להגיד את זה, ואף אחד לא יגיד את זה במקומי), או עכשיו בתקופה הזאת לבדוק בכל המכינות הדתיות "המעולות".

בין אם זה להתנדב בכל דבר קטן ב*******, לפעמים לגמרי ללא תמיכה, רק כי היה לי ברור משום מה שזה מה שאנשים מצפים ממני לעשות.

בין אם זה ככה. בין אם זה כך.

וזה עצוב, בשבת מכינה שהייתה לי לפני שבועיים, כשסוף סוף העזתי שוב פעם, לראשונה מאז החופש הגדול לפני כיתה ט', לצאת מהמסלול שחשבתי שקובעים לי כשהוא לא מתאים לי, גם אז ליד השמחה האמיתית שהיתה לי באותה שבת, שמחה של הקלה, של פורקן המתח וההצגה, שמחה של מקום אמיתי, ביתי, ללא מייק אפ ואורך פיאות, גם אז החל להתגנב הדכאון.

כי פשוט ידעתי שזה יקרה, שלא משנה כמה מאושר אני אהיה עכשיו,כשהשבת תיגמר ואחזור הביתה, ההורים(כלומר אתם) יתייחסו לכך כלא יותר מחוויה חולפת שעברתי, לא משהו שבאמת משפיע לי על החיים, לא משהו שבאמת נגע בי, מקסימום נסיון לבטא קצת מרד-נעורים, מעין 2 דקות השנאה של ג'ורג' אורוול.

פשוט ידעתי שזה יקרה, והנה זה קרה.