גם אם יכאב לי אני לא אצרח

לא התקבלתי. כמה חרא!

לא התקבלתי למכינה, לא התקבלתי למכינה החילונית ההיא, לא התקבלתי למכינה החילונית, לא התקבלתי למכינה שכל כך רציתי ללכת אליה, לא התקבלתי.

כמה נוח.

עכשיו יהיה לי את התירוץ הזה כל הזמן, עוד משהו שאני יכול להגיד לעצמי, לרמות,

"כן בטח, אני יכולתי סוף סוף לצאת מהחיים האלה ולחיות, ולפרוח, הייתי יכול סוףסוף- אחח, הייתי יכול אם רק הייתי מתקבל למכינה, אבל לא התקבלתי אז מותר לי,"

מותר לי להמשיך להיסחב אחרי המסלול הקבוע של החיים שלי, לשכב במיטה ולחלום בגדול, ולפחד לגעת הרצפה עם הרגל, להתחיל לצעוד, מותר לי, הרי בטוח הייתי עושה משו עם החיים אם הייתי מתקבל, אבל לא התקבלתי..

ואם זה לא מספיק, אחרי שקיבלתי את ה"לא" מהמכינה, נהייתי חולה בתחילת השבוע, פשוט קמתי בלילה והתחלתי להקיא, וככה כבר ארבעה ימים אני מקיא ומשלשל, וחרא לי, עד הבוקר אני ישנתי יומיים כמעט ברצף, רק קמתי כל כמה שעות בשביל שירותים, הקאה וצחצוח שיניים.. ואין לי חשק לכלום. היום זה התחיל לעבור לי, כלומר הכאבי ראש נפסקו וכבר חזרתי ללמוד, אבל עדיין אין לי חשק לכלום. זה מדכא.

כל העניין הזה לגמרי החזיר אותי אחורה בחזרה בשאלה, ופתאום אני כבר לא יודע, אין לי כח לעשות סוף סוף את המעבר הזה, ואולי זה בעצם טוב, כי יכול להיות שלא צריך לעשות כזה מעבר.

לחזור בשאלה זה בדרך כלל תהליך של הדרדרות- נער מתבגר מואס בגבולות הדת, בד"כ כתוצאה מ"פיתויי העולם הזה", ולאט לאט הוא מדרדר, זה מתחיל בקצת סיגריות, ממשיך בקצת סיגריות בשבת, גודל כיפה הולך ומתכווץ, ולאט לאט הוא כבר חילוני, אה סליחה, מסורתי לייט..

המקרה שלי יותר גרוע כי אין בכלל הדרדרות, אני עדיין אותו חנון ערכי, שבסך הכל לא מאמין באלוהים, לא רוצה להיות דתי, וזה אומר שעכשיו צריך לשכנע את כולם ולהסביר כל הזמן למה אני רוצה לעשות את זה, ולשמוע כל הזמן מאבא ואמא שזה לא מתאים לילד כמוני, שאני יותר טוב מהשטויות האלה. ודי!

אז אולי זה באמת טוב שלא התקבלתי, שלא עשיתי את המעבר החד הזה, אולי מה שאני צריך זה להמשיך במסגרת דתית, קצת יותר רופפת (צבא/מכינה/ או אולי אפילו שנת-שירות, למרות שאני לא כל כך בעד זה) ולאט לאט להוריד את הכיפה, זה תהליך ארוך, מיותר, משחק מרגיז שצריך להמשיך לשחק, אבל זה בכל זאת יותר קל נפשית ממעבר מהיר.

וגם אין לי מושג מה עושים בשנה הבאה..או יותר חשוב- איך לעזאזל אני מסיים את השנה הזאת..

חזרתי היום ללימודים, קיבלתי מערכת שעות חדשה - 17 שעות שבועיות מוקדשות למתמטיקה... מה שפעם היה המקצוע האהוב עליי בר נהפך לסיוט אחד גדול, כל כך הרבה חומר שאני צריך להספיק בכל כך מעט זמן, וגם בלי יותר מדי סיבה, כבר סיימתי את הבגרות של 4 יחידות, אבל אני מראש רציתי ואני יכול לעשות חמש יחידות, רק שהבית ספר המטומטם שלי לא הכין את הכיתה שלנו נכון לבגרויות, ואני לומד עכשיו בפחות משלושה חודשים לשתי בחינות ענקיות שבבתי ספר רגילים עושים כל אחת בנפרד, אחרי שנה של לימודים.. ואני כל כך קרוב ללוותר על כל הסיפור הזה עכשיו, אבל אם אני מוותר על עוד משהו אחד אני פשוט אאבד את זה,סופית, ככה שזאת הנקודה האחרונה שאני עוד נאחז בה.. אז לומדים שלושה חודשים, ואז זהו.

ואז זהו שלא, כי צריך למצוא מקום מתאים לשנה הבאה, וכל המורים שלי בטוחים שאני אלך לאיזו ישיבה גבוהה, כי אני נחשב בין התלמידים הטובים והמחונכים בכיתה, מה שאומר מסלול דתי מלא, וממליצים לי לבדוק בכל מיני ישיבות גבוהות, ו"מקסימום אם מאוד חשוב לך לעשות צבא, אז אל תלך להסדר, אלא יש מסלולים של ללמוד בישיבה כמה שנים, לעשות 3 שניםצבא עם שאר הבני"שים מהישיבה, ולחזור ללמוד תורה עוד כמה שנים".. יה רייט...

והמורה היחידי שאני באמת מעריך ואוהב וממש אוהב בישיבה לא יודע איך לעזור לי, בינתיים מספיק לי שהוא משמש כאוזן קשבת לכל ה"שגעונות" שלי לגבי המכינה החילונית ההיא, והחזרה בשאלה, ומאוד עצוב לי לדבר איתו, כי כמה שהוא פתוח, והוא באמת בן אדם מדהים, הכי מדהים שפגשתי אי-פעם, אני רואה שעצוב לי בגללי, כי הוא באמת מאמין שהיהדות זו הדרך הנכונה, ואז גם לי עצוב בשבילו, כי אני לא אוהב לראות אותו עצוב, זה לא מגיע לו.

וזה עצוב בכלל שבאופן כללי הבעיה שלי היא נתק, ואני צריך לבחור אם לשאת את זה לבד, להישאר במסגרת הדתית ופשוט להרגיש מנותק,או לשתף את זה עם האחרים,לחזור בשאלה, לגרום עוד צער לאמא, למורה ההוא, להרבה אנשים שראו בו מודל דתי. בי. וגם לחזור בשאלה זה אומר עוד הרבה ימים כאלה, לילות של עצב.