|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
קצת מכינה כרגע
אני חושב שהבנתי עכשיו למה כל פעם שניסיתי לסכם את מה שעברתי במכינה עד עכשיו לא הצלחתי.
לפני שהגעתי למכינה, "הנחת היסוד" שלי היתה שכשאהיה גדול אני אהיה חילוני.
גם עכשיו, חודשיים בתוך המכינה, כשאני חושב על העתיד אני לא רואה עצמי כדתי,
אבל אני גם לא רואה את עצמי בכלל.
הזמן שלי במכינה עובד רק בזמן הווה, בלי עבר ובלי עתיד.
כשהגעתי השבת לבית הבנתי כמה טוב לי בעצם בתוך הבועה של המכינה,
כשאני יכול להיבלע בין עשרות ה.. תלמידים (אין לי מילה טובה לתאר את מי שלומד שם, תלמידים זה לא, ילדים זה כבר לא, לא יודע)
וכמה זה שונה לעומת הבית, ששם מסתכלים עליי בשבע עיניים, ומתי קמתי לתפילה של שבת בבוקר, ולמי אכפת מזה?!
ובתוך המכינה אני פשוט לומד לאהוב את הרגע, וזה לא רק החיים הכיפיים בפנימייה, כמו מעין קומונה קטנה נטולת "מבוגרים"
או הבילויים בחדר מוזיקה עד אמצע הלילה,
זה אפילו (ובעיקר) השיעורים,
אני פשוט אוהב את איך שרוב הרבנים במכינה מעבירים את השיעור,
זה פשוט מעניין אותי כל פעם מחדש, כל הדיבורים והמחשבות על המוסר, על החברה, על מה זה באמת אמונה
ואפילו גם השיעורים ה"דתיים" יותר, תפילה, גמרא, רמב"ם,
נכון, אני מרגיש קצת לא נעים שאני מתעניין בשיעורים האלה יותר מהנקודה הלוגית, ופחות "מתחבר" לתכנים עצמם,
אבל זה לא רע ובינתיים זה אפילו מספק.
ובכלל חלק מהרבנים שיצא לי לפגוש הם פשוט אנשים מדהימים, לא רק בשיעורים שהם מעבירים, אנחנו מעבירים לפעמים שיעורים
בתוך בתי הצוות, ופשוט כיף לדעת שאני אוהב את האישיות של הרבנים במכינה, כולם (כולל כולם) אנשים נעימים, טובים, וגם המשפחות ממש נחמדות.
לפני פחות משנה, כשהחלטתי לבוא למכינה הזאת, הדתית,
זה קרה אחרי שדיברתי קצת עם אחותי והיה משהו בפשטות שבה היא אמרה
"אז תלך שנה אחת למכינה דתית, אז תְּרַצֶּה קצת את אבא ואמא, מה כבר יקרה?"
ופתאום זה פשוט עצר לי את המירוץ המטורף שהייתי בו,
לפני שנה הייתי מסתכל מראש על העתיד, חושב מה אני אהיה שם (במקרה הזה - חילוני, אבל הייתי עושה את זה גם בעוד הרבה דברים, לא רק הדת)
ואז חי את החיים שלי בלחץ של מי שחייב לעמוד במטרה הזאת, וכל דבר מתקשר לשם,
עם כל הריבים, המתחים, הפחד, והנסיון לשרטט אידאולוגיות ברורות ומפורטות כבר בכתיה י"ב.
עכשיו זה קצת ההיפך, אני חי את החיים, נהנה מהרגע ולא חושב על העתיד.
זה קצת מפריע לי ברגעים שבהם אני כן חושב על העתיד, אבל כאמור, אין הרבה רגעים כאלה.
וטוב לי עכשיו.
(יצא פוסט קצת מבולגן וזה מבאס כי אתמול בלילה כתבתי אותו די מסודר ויפה עד שהמחשב נכבה ככ הסתם, ועכשיו אני די ממהר לחזור למכינה ואין לי באמת זמן פנוי לעבור ולכתוב נכון, בכלל נראה כאילו כל הסיבות הטכניות בעולם מונעות ממני לגלוש בישראבלוג, אולי זה רמז של היקום?! )
| |
דו"ח מצב
לא התקבלתי. כמה חרא!
לא התקבלתי למכינה, לא התקבלתי למכינה החילונית ההיא, לא התקבלתי למכינה החילונית, לא התקבלתי למכינה שכל כך רציתי ללכת אליה, לא התקבלתי.
כמה נוח.
עכשיו יהיה לי את התירוץ הזה כל הזמן, עוד משהו שאני יכול להגיד לעצמי, לרמות,
"כן בטח, אני יכולתי סוף סוף לצאת מהחיים האלה ולחיות, ולפרוח, הייתי יכול סוףסוף- אחח, הייתי יכול אם רק הייתי מתקבל למכינה, אבל לא התקבלתי אז מותר לי,"
מותר לי להמשיך להיסחב אחרי המסלול הקבוע של החיים שלי, לשכב במיטה ולחלום בגדול, ולפחד לגעת הרצפה עם הרגל, להתחיל לצעוד, מותר לי, הרי בטוח הייתי עושה משו עם החיים אם הייתי מתקבל, אבל לא התקבלתי..
ואם זה לא מספיק, אחרי שקיבלתי את ה"לא" מהמכינה, נהייתי חולה בתחילת השבוע, פשוט קמתי בלילה והתחלתי להקיא, וככה כבר ארבעה ימים אני מקיא ומשלשל, וחרא לי, עד הבוקר אני ישנתי יומיים כמעט ברצף, רק קמתי כל כמה שעות בשביל שירותים, הקאה וצחצוח שיניים.. ואין לי חשק לכלום. היום זה התחיל לעבור לי, כלומר הכאבי ראש נפסקו וכבר חזרתי ללמוד, אבל עדיין אין לי חשק לכלום. זה מדכא.
כל העניין הזה לגמרי החזיר אותי אחורה בחזרה בשאלה, ופתאום אני כבר לא יודע, אין לי כח לעשות סוף סוף את המעבר הזה, ואולי זה בעצם טוב, כי יכול להיות שלא צריך לעשות כזה מעבר.
לחזור בשאלה זה בדרך כלל תהליך של הדרדרות- נער מתבגר מואס בגבולות הדת, בד"כ כתוצאה מ"פיתויי העולם הזה", ולאט לאט הוא מדרדר, זה מתחיל בקצת סיגריות, ממשיך בקצת סיגריות בשבת, גודל כיפה הולך ומתכווץ, ולאט לאט הוא כבר חילוני, אה סליחה, מסורתי לייט..
המקרה שלי יותר גרוע כי אין בכלל הדרדרות, אני עדיין אותו חנון ערכי, שבסך הכל לא מאמין באלוהים, לא רוצה להיות דתי, וזה אומר שעכשיו צריך לשכנע את כולם ולהסביר כל הזמן למה אני רוצה לעשות את זה, ולשמוע כל הזמן מאבא ואמא שזה לא מתאים לילד כמוני, שאני יותר טוב מהשטויות האלה. ודי!
אז אולי זה באמת טוב שלא התקבלתי, שלא עשיתי את המעבר החד הזה, אולי מה שאני צריך זה להמשיך במסגרת דתית, קצת יותר רופפת (צבא/מכינה/ או אולי אפילו שנת-שירות, למרות שאני לא כל כך בעד זה) ולאט לאט להוריד את הכיפה, זה תהליך ארוך, מיותר, משחק מרגיז שצריך להמשיך לשחק, אבל זה בכל זאת יותר קל נפשית ממעבר מהיר.
וגם אין לי מושג מה עושים בשנה הבאה..או יותר חשוב- איך לעזאזל אני מסיים את השנה הזאת..
חזרתי היום ללימודים, קיבלתי מערכת שעות חדשה - 17 שעות שבועיות מוקדשות למתמטיקה... מה שפעם היה המקצוע האהוב עליי בר נהפך לסיוט אחד גדול, כל כך הרבה חומר שאני צריך להספיק בכל כך מעט זמן, וגם בלי יותר מדי סיבה, כבר סיימתי את הבגרות של 4 יחידות, אבל אני מראש רציתי ואני יכול לעשות חמש יחידות, רק שהבית ספר המטומטם שלי לא הכין את הכיתה שלנו נכון לבגרויות, ואני לומד עכשיו בפחות משלושה חודשים לשתי בחינות ענקיות שבבתי ספר רגילים עושים כל אחת בנפרד, אחרי שנה של לימודים.. ואני כל כך קרוב ללוותר על כל הסיפור הזה עכשיו, אבל אם אני מוותר על עוד משהו אחד אני פשוט אאבד את זה,סופית, ככה שזאת הנקודה האחרונה שאני עוד נאחז בה.. אז לומדים שלושה חודשים, ואז זהו.
ואז זהו שלא, כי צריך למצוא מקום מתאים לשנה הבאה, וכל המורים שלי בטוחים שאני אלך לאיזו ישיבה גבוהה, כי אני נחשב בין התלמידים הטובים והמחונכים בכיתה, מה שאומר מסלול דתי מלא, וממליצים לי לבדוק בכל מיני ישיבות גבוהות, ו"מקסימום אם מאוד חשוב לך לעשות צבא, אז אל תלך להסדר, אלא יש מסלולים של ללמוד בישיבה כמה שנים, לעשות 3 שניםצבא עם שאר הבני"שים מהישיבה, ולחזור ללמוד תורה עוד כמה שנים".. יה רייט...
והמורה היחידי שאני באמת מעריך ואוהב וממש אוהב בישיבה לא יודע איך לעזור לי, בינתיים מספיק לי שהוא משמש כאוזן קשבת לכל ה"שגעונות" שלי לגבי המכינה החילונית ההיא, והחזרה בשאלה, ומאוד עצוב לי לדבר איתו, כי כמה שהוא פתוח, והוא באמת בן אדם מדהים, הכי מדהים שפגשתי אי-פעם, אני רואה שעצוב לי בגללי, כי הוא באמת מאמין שהיהדות זו הדרך הנכונה, ואז גם לי עצוב בשבילו, כי אני לא אוהב לראות אותו עצוב, זה לא מגיע לו.
וזה עצוב בכלל שבאופן כללי הבעיה שלי היא נתק, ואני צריך לבחור אם לשאת את זה לבד, להישאר במסגרת הדתית ופשוט להרגיש מנותק,או לשתף את זה עם האחרים,לחזור בשאלה, לגרום עוד צער לאמא, למורה ההוא, להרבה אנשים שראו בו מודל דתי. בי. וגם לחזור בשאלה זה אומר עוד הרבה ימים כאלה, לילות של עצב.
| |
הפחד.
מכתב ששלחתי הרגע לאמא שלי בדוא"ל (כבר פעם שנייה שאני שולח לה מכתב ככה, זה הרבה יותר קל בשבילי מבחינה רגשית):
באמצע "שיחה" שהיתה לי עכשיו עם אבא, הגעתי פתאום לתובנה שאולי הבעיה היא שאני לא באמת מספר לכם מי אני באמת, אלא מי אני כמו שחשבתי שתרצו לשמוע. אז הנה אני:
שלום, קוראים לי קלוד פרולו, אני בן 17 שנים, גר ב**********.
כבר 17 שנה שכל מה שאני מנסה לעשות זה לרצות את החברה מסביבי- בין אם זה להיות הזה שמסכים להיות חזן בשבתות, כי מצפים ממנו, למרות שהוא לגמרי שונא את הקול שלו, ומפחד לגמרי מכל זיוף קטנטן.
בין אם זה ללכת בכיתה ח' לבדוק את כל הישיבות הנחשבות שרציתם שאלך אליהן (דבר שהצלחתי למנוע רק בזכות אחיותי, שאמרו שאם זה לא מתאים לי אז אני צריך להגיד את זה, ואף אחד לא יגיד את זה במקומי), או עכשיו בתקופה הזאת לבדוק בכל המכינות הדתיות "המעולות".
בין אם זה להתנדב בכל דבר קטן ב*******, לפעמים לגמרי ללא תמיכה, רק כי היה לי ברור משום מה שזה מה שאנשים מצפים ממני לעשות.
בין אם זה ככה. בין אם זה כך.
וזה עצוב, בשבת מכינה שהייתה לי לפני שבועיים, כשסוף סוף העזתי שוב פעם, לראשונה מאז החופש הגדול לפני כיתה ט', לצאת מהמסלול שחשבתי שקובעים לי כשהוא לא מתאים לי, גם אז ליד השמחה האמיתית שהיתה לי באותה שבת, שמחה של הקלה, של פורקן המתח וההצגה, שמחה של מקום אמיתי, ביתי, ללא מייק אפ ואורך פיאות, גם אז החל להתגנב הדכאון.
כי פשוט ידעתי שזה יקרה, שלא משנה כמה מאושר אני אהיה עכשיו,כשהשבת תיגמר ואחזור הביתה, ההורים(כלומר אתם) יתייחסו לכך כלא יותר מחוויה חולפת שעברתי, לא משהו שבאמת משפיע לי על החיים, לא משהו שבאמת נגע בי, מקסימום נסיון לבטא קצת מרד-נעורים, מעין 2 דקות השנאה של ג'ורג' אורוול.
פשוט ידעתי שזה יקרה, והנה זה קרה.
| |
יומן מסע
יום ראשון, 14:30
עוד מעט תעבורנה כבר חמש שעות של נסיעות והמתנות לאוטובוסים, ועדיין לא הגענו למכינה..
זה עוד אחד מהדברים שאני אוהב בנגב, המרחק, הידיעה שאתה באמת מנותק מהבית.
באחד הקיבוצים באזור שהאוטובוס נכנס אליו יש רפת מיוחדת-
במקום רפת אחת גדולה יש לכל פרה מתחם של 3x3 מטר,עם גגון משלה וחציר משלה.
במחשבה ראשונה זה נראה מגניב, וכאילו יש לפרה חופש ומרחב (כמו התרנגולות מהביצי חופש של הטבעונים..)
במחשבה שנייה, זה מדכא, הפרות חיות שם כל הזמן לבד, אין להן עם מי להסתובב, וזה מדכא.
אפשר להשליך הרבה תובנות מהקטע הזה על החיים, אבל אין לי כח וזה גם בטוח ישמע אדיוטי ופלצני.
יום שני, 11:30
כולם במכינה הזאת נוגעים אחד בשני כל הזמן, אני רואה נערים מתחבקים באמצע שיעור, באמצע תפילת שחרית. לא מדובר בחיבוקים ארוכים ורגשנייפ כמו בקבוצות תמיכה. זה מין חיבוק אגבי, צדדי, חיבוק של "אחים". באופן כללי, כולם פה "אחים" וחברים טובים אחד של השני. אני תוהה אם זאת תוצאה של העובדה שהם חיים פה במכינה אחד עם השני 24 שעות ביממה, או שאולי מראש מי שבא למכינה הם רק טיפוסים "אחים". איך הם מצליחים? איך הם מעזים לגעת אחד בשני? ואם אני אעבור לכאן שנה הבאה, או לסתם מקום עם חבר'ה דומים, גם אני אצליח סוף סוף לגעת בלי לפחד? בלי להירתע? וכל כך בא לי חיבוק ארוך,אמיתי, מרגיע.
13:30
אני בדכאון. למכינה כאן אין מסגרת או תכנית מיוחדת לאלה שבאים לבדוק, רק נתנו לנו חדר ואמרו לנו להצטרף למה שתלמידים פה עושים, הבעיה היא שיש יותר מדי חופש, ות'כלס אנחנו יכולים לבלות את כל השלושה ימים האלה רק בשהייה בחדר, וזה מבאס. גם הנגב לא תואם בדיוק את הציפיות שלי - אין כאן מה לעשות בחוץ במשך היום, ואתמול יצאנו רק בלילה לכדורגל/מדסים, כשכבר היה קר. זה פשוט פספוס. יש כאן הרבה חבר'ה פשוט מעולים, אבל המקום הזה מספיק ענק כדי להיבלע בתוך עצמך. בחדר לידנו יש למיד שחוץ מלכדורגל אתמול, יצא מהחדר כדי לעשן.ופשוט חבל. אני סתם נותן לעצב להשתלט עליי, זאת מכינה ממש טובה, ואם היא לא הייתה דתית היא הייתה ממש מושלמת בשבילי, הבעיה היא שהיא כן דתית, והשיעורים, שדווקא כן היו מעניינים, פשוט לא מדברים אלי. מה אני עושה פה בכלל? סתם יצאתי לבדוק שני מקומות שאני לא אלך אליהם. זאת אמנם חוויה, אבל היא הייתה אמורה להיות חוויה עם משמעות,עם תוכן, ות'כלס זאת חוויה ריקה.
לילה בין שלישי לרביעי, בערך שתיים
הגענו למכינה האחרת, שהיא כבר באזור ירושלים. קפוא כאן, והתנאים חרא, וכל התלמידים פה נראים זרוקים (למדריך יש סטוקים של טעמים לנרגילות כדי לחלק לתלמידים.. זה אומר הכל), אבל אני פשוט שמח..
נפגשנו היום עם עוד 3 חברים שהיו בתחילת השבוע במכינה אחרת, ואנחנו עכשיו ביחד קבוצה של 6 במכינה הזאת, ואפחד לא באמת רוצה לבדוק כאן, אלא באנו כולם רק כדי לעשות כיף, והולך לנו לא רע..
ומה שטוב זה שיצאנו מהאינטימיות הקטנה של שלושה אנשים, אני תמיד שונא להיות בקבוצות קטנות, אני חייב את הרגעים שלי לעצמי ואין ךי כח לאחרים. ובקבוצה גדולה אני יותר יכול לא להיות עם כולם (עם לא הייתי מת לישון הייתי בטח מנסח את עצמי יותר טוב, אבל נו שוין), זאת הסיבה שהמכינה הראשונה בטח יותר תתאים לי. כלומר, אם בסוף אני אלך למכינה דתית.
אין לי בכלל זמן פנוי כדי להתנתק, אנחנו שישה חברים בקראוון קטנטן.. אם במכינה הקודמת שמחתי שלא הבאתי בסוף את "מלכוד 22" שהתחלתי לקרוא בשבת, כי זה היה רק גורם לי להתנתק יותר, עכשיו פשוט אין לי זמן פנוי לכלום, בקושי לכתוב כאן יש לי זמן.
סיכום,או:
חמישי, חצי שעה לפני שכל העולם מתנשק עם עצמו
ת'כלס היה כיף, אמנם חתכנו מהמכינה השנייה כבר אתמול במקום היום, אבל היא התגלתה כלא כל כך נוראית.. בבוקר נכנסנו לשני שיעורים, ושם גילינו שיש במכינה חבר'ה יותר נורמליים.. אני קורא עכשיו את מה שכתבתי במיני יומן שעשיתי השבוע, ופשוט רואה כמה שכל קטע משקף בדיוק את הזמן שכתבתי אותו, ולא שנייה מעבר.
אני מתכוון - רוב הזמן במכינה הראשונה, למשל, היה מאוד סבבה, אבל את הקטע ליומן כתבתי דקות הבודדות שנפלה עליי הרגשת דכאון.. וזה לא באמת היחס שלי למכינה.
אבל למרות הכל אני שמח שעשיתי את היומן מסע הזה, כי עכשיו אני לא מצליח להיזכר במדויק בכל הרגשות שהיו לי בשבוע האחרון, ואם הייתי מנסה לכתוב סיכום עכשיו, הוא יצא יוצא משהו כמו "היה סבבה, תנו לישון" (שזה בערך מה שעניתי למשפחה שלי כששאלו אותי אתמול איך היה..)..
ודרך אגב- שנה באה, שנה חלפה, ורק אני לא מצליח לזכור את החיים שלי לפי שנים.. חבר טוב שלי תמיד זוכר את החיים שלו לפי - בכיתה ט' הייתי ככה, בכיתה י' הייתי ככה, ב2003 היה כיף.. ולי המספרים האלה לא אומרים כלום..
| |
דפים:
| כינוי:
צ'וזיק
בן: 33
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
