גם אם יכאב לי אני לא אצרח

היא החזיקה מעמד איתי כמעט שבוע שלם, ואם זה היה תלוי בה אז זה היה לנצח.

אבל זה לא תלוי בה.

אני מסתכל על גופה, ידיים מתמסרות, רגליים שלעולם לא תברחנה.

עיניה בורקות, תמיד. אני מביט על הניצוץ שבעיניה, בטוח שבשנייה הבאה הוא ידאך,

אבל הוּא ממשיך, וּממשיך, וּממשיך, וּממשיך, וּממשיך. הוּא ממשיך.

ביום הראשון הייתי בטוח שהפעם זה לא עבד, שהיא לא אוהבת אותי. כאילו היה בה משהו עצור,

או מתמסר מדי. חיכיתי לשנייה שבה החיוך יקפא לרגע, ואיחר לשוב.

חיכיתי לשנייה שבה ההצגה תחשף.

הסקרנות חזרה אליי, חיכיתי כל השבוע. ההצגה לא נחשפה.

אני מסתכל שוב על עיניה הבורקות, ניוטון אמר פעם שגוף שנמצא בתנועה קבועה הוא כמו גוף שלא זז בכלל.

העיניים האלה צריכות להיעצם. ופתאום אני מבין שלא היתה הצגה.

ידי שורטת, ידה עדיין מתמסרת. רגלי בועטת בה, והיא עדיין לא קמה, כמו לא תקום לעולם.

*******************

הורדתי את כפפת הסכינים מידי, והנחתי את היד על עיניה של הפרימטה.

מוריד את העפעפים לכסות את עיניה שנשארו בורקות.

פניה כבויות כעת, פניה היו כבויות כבר שבוע.

אולי הפרימטה הבאה תהיה חכמה יותר, אולי היא תצליח להשתחרר.

בהשראת, או יותר נכון, בהשפעת שני הפוסטים האלה:

... - מטה ללא שיוך

אַסיר תוֹדה באגף הנידונים למוות - שפכים

הערב מתחיל להאדים מבעד לעיניה של ניקיטה,

היא שוכבת מול העץ הגדול ועוצמת את עיניה הירוקות-ספק תכולות,

העיניים הבהירות מדי, תמיד מבט אטום, שכבר ראו יותר מדי.

והן באמת כבר ראו יותר מעיני נערה בת שבע עשרה-

את כל הגברים המקנאים שבאים להתנחם בה

וגופה המתקפא לעומת תאוותם,

ואת פעימות לבה ברגע המיוחד הזה שבו הרגליים נפגשות, ועוד יש באוויר ציפייה לסקס טוב.

זה אף פעם לא קורה.

את החיים הבוהמיים, המרעישים, האפורים של העיר

ואת גופה זרוק לו בפינת רחוב אפלה

מחכה לניצוץ.

זה אף פעם לא יקרה.

עשרות תמונות מרצדות אל מול עיניה,

ואף אחת לא נשארת מספיק זמן בשביל להתעמק.

זה אף פעם לא קרה.

ניקיטה פותחת את עיניה ומופתעת כי כבר חשוך, וקולה של אמה קורא לה

לארוחת ערב.

עיניה הבהירות מדי, תמיד מבט אטום, ראו יותר מדי דמיונות, חזיונות

שבהם קיוותה להינצל מחייה הטובים, הרגילים.