גם אם יכאב לי אני לא אצרח

הערב מתחיל להאדים מבעד לעיניה של ניקיטה,

היא שוכבת מול העץ הגדול ועוצמת את עיניה הירוקות-ספק תכולות,

העיניים הבהירות מדי, תמיד מבט אטום, שכבר ראו יותר מדי.

והן באמת כבר ראו יותר מעיני נערה בת שבע עשרה-

את כל הגברים המקנאים שבאים להתנחם בה

וגופה המתקפא לעומת תאוותם,

ואת פעימות לבה ברגע המיוחד הזה שבו הרגליים נפגשות, ועוד יש באוויר ציפייה לסקס טוב.

זה אף פעם לא קורה.

את החיים הבוהמיים, המרעישים, האפורים של העיר

ואת גופה זרוק לו בפינת רחוב אפלה

מחכה לניצוץ.

זה אף פעם לא יקרה.

עשרות תמונות מרצדות אל מול עיניה,

ואף אחת לא נשארת מספיק זמן בשביל להתעמק.

זה אף פעם לא קרה.

ניקיטה פותחת את עיניה ומופתעת כי כבר חשוך, וקולה של אמה קורא לה

לארוחת ערב.

עיניה הבהירות מדי, תמיד מבט אטום, ראו יותר מדי דמיונות, חזיונות

שבהם קיוותה להינצל מחייה הטובים, הרגילים.