גם אם יכאב לי אני לא אצרח

היא החזיקה מעמד איתי כמעט שבוע שלם, ואם זה היה תלוי בה אז זה היה לנצח.

אבל זה לא תלוי בה.

אני מסתכל על גופה, ידיים מתמסרות, רגליים שלעולם לא תברחנה.

עיניה בורקות, תמיד. אני מביט על הניצוץ שבעיניה, בטוח שבשנייה הבאה הוא ידאך,

אבל הוּא ממשיך, וּממשיך, וּממשיך, וּממשיך, וּממשיך. הוּא ממשיך.

ביום הראשון הייתי בטוח שהפעם זה לא עבד, שהיא לא אוהבת אותי. כאילו היה בה משהו עצור,

או מתמסר מדי. חיכיתי לשנייה שבה החיוך יקפא לרגע, ואיחר לשוב.

חיכיתי לשנייה שבה ההצגה תחשף.

הסקרנות חזרה אליי, חיכיתי כל השבוע. ההצגה לא נחשפה.

אני מסתכל שוב על עיניה הבורקות, ניוטון אמר פעם שגוף שנמצא בתנועה קבועה הוא כמו גוף שלא זז בכלל.

העיניים האלה צריכות להיעצם. ופתאום אני מבין שלא היתה הצגה.

ידי שורטת, ידה עדיין מתמסרת. רגלי בועטת בה, והיא עדיין לא קמה, כמו לא תקום לעולם.

*******************

הורדתי את כפפת הסכינים מידי, והנחתי את היד על עיניה של הפרימטה.

מוריד את העפעפים לכסות את עיניה שנשארו בורקות.

פניה כבויות כעת, פניה היו כבויות כבר שבוע.

אולי הפרימטה הבאה תהיה חכמה יותר, אולי היא תצליח להשתחרר.

בהשראת, או יותר נכון, בהשפעת שני הפוסטים האלה:

... - מטה ללא שיוך

אַסיר תוֹדה באגף הנידונים למוות - שפכים

אני נוסע השבוע לבדוק שתי מכינות דתיות לשנה הבאה,

לשתיהן אני לא באמת אלך.

אני נוסע עם שני חברים שלי, עם אחד אני מקוה לשמור על קשר שנה הבאה,

עם השני אין לי קשר אמיתי כבר עכשיו.

יש לי הרגשה משונה של סוף, שהנה נגמר לו הפרק הדתי בחיי

אבל עוד אין את ההרגשה של ההתחלה, תקופת מעבר משונה שכזאת.

דיברתי עם ההורים שלי,

רציתי להסיר את המסכה ברגע אחד

ניסיתי להסיר את המסכה ברגע אחד

זה לא עבד.

הם עדיין מסתכלים עליי כדתי שיש לו קצת בעיות עם האמונה,

וזה בסדר, זה טבעי, אפילו לאבא שלי היו קצת כשהוא היה בגילי,

ידעתי שזה מה שיקרה.

אבל נראה לי שהם התחילו להפנים שיכול להיות שאני באמת אהיה חילוני כשאהיה גדול.

מוזר,אבל אני מאוד רוצה פתאום לנסוע למכינה הזאת מחר,

אז מה שאני לא אהיה שם שנה הבאה, זה לא מה שחשוב - אני יכול להנות ממנה עוד השבוע,

לצבור חוויות, לשאול שאלות, אולי אפילו לענות, להיות רחוק מהבית השבוע, או סתם לרבוץ מול הנוף החמים של הנגב

איך שאני אוהב את כל הדרום והשמש והצהוב הזה, להרגיש איך העור ששטפתי במים מתייבש לאיטו מול השמש

אני אקח לשם עט ודפים כדי לתעד יומן מסע, אף פעם לא עשיתי את זה וזה יכול להיות מעניין וטוב בשבילי

זה כמו לקחת את כל התובנות שצצות לי במוח כל שנייה, ולמסגר אותן, לא לתת להן לברוח

מעניין מה יהיה איתי החל מהשנה הבאה, או יותר נכון - אם מי מחבריי אני אשמור על קשר..

רוב החברים שלי יודעים בערך מי אני, ויש את החברים מהיישוב שאיתם הקשר יימשך כנראה עד לקבר,

או שלא, כשאני נזכר שכבר חצי שנה שאין לי קשר עם אף אחד מהם במשך כל השבוע, רק בשבתות,

וגם אז אין לי כח אליהם.

ומהחברים בכיתה הצלחתי להתעלם כבר כמעט שש שנים בהצלחה.. זאת אומרת, אני כן מבלה איתם

אני כן נהנה איתם, אני כן צוחק איתם, אבל אני לא מרגיש מחוייב אליהם, ועד עכשיו את כל החופשים העברתי בלי להיפגש איתם,

ולא היה חסר לי. אבל דווקא השנה התחלתי לגלות כמה חברים מהכיתה, לגלות אותם באמת

ואולי אני כן אשמור על קשר? לא יודע, באמת שלא יודע.

אני הולך לקראת הסוף, ואין לי מושג מה יהיה בהתחלה הבאה,

וזה כבר לא מפחיד אותי, זה מסקרן אותי

וגם משמח.