היי. אני דנדי ואני סטודנטית לאלקטרוניקה שנה א'. עוד שניה שנה ב'.
ולא, אני לא גדולה, בוגרת אחרי צבא שכבר עברה דברים בחיים שלה. אני בסה'כ נערה קטנה ותמימה, שתחגוג עוד בערך שבוע את יום ההולדת ה-19 שלה, שרק סיימה תיכון לפני פחות משנה. שעוד לא היה לה חבר ראשון, שרק טועמת את טעם החיים. והכל עוד בחשש גדול.
תקופה נהדרת.
ומה אני עושה דווקא באלקטרוניקה אתם שואלים?
אז הסיפור מאד פשוט.
סיימתי את התיכון במגמת פסיכו-סוציו ואמנות, והייתי בטוחה שאני הולכת לכבוש את העולם עם סגנון האמנות ה'ייחודי' שלי. ידעתי שלפניי חצי שנה של כלום, עד שיום הגיוס שלי יגיע. ידעתי גם שיש לי עוד הרבה מה להספיק לפני שאתגייס. לעבוד על עצמי, להיות יותר בטוחה בעצמי, לא לפחד לבקש משהו שאני צריכה, ללמוד להיות יותר עצמאית. כל השטויות האלה. למען האמת, זה קצת הלחיץ אותי. שאני צריכה להספיק כ'כ הרבה. כאילו שבגיוס החיים שלך נגמרו.
(הייתה לי מחשבה כ'כ שטחית אז..לא חשוב)
קיצור, מצאתי לי איזו עבודה במפעל ליומנים והתחלתי לתרגל עצמאות. היה לי שם בוס שצעק עליי כל הזמן, אנשים מוזרים שהתחילו לדבר איתי וגם כמה חברות. עם כל יום שעבר הרגשתי יותר חזקה, באמת. חשבתי שאני כן יוכל להתגייס בזמן והכל יהיה בסדר. דחקתי את הפחד לפינה.
ואז פתאום זימנו אותי לאיזה כנס. כששמעתי שזה לימודים לפני צבא, האינסטינקט הראשוני שלי היה, זה מה זה לא בשבילי. כי הרי ידעתי שהצבא לא צריך אומנים או מעצבים, צריך אנשים בתחום הטכני, ומה לי ולתחום הזה?
אבל הלכתי. משהו ברעיון של דחיית הגיוס משך אותי. בקטע שאני אבוא לצבא כבר בוגרת וזה. וככה התחלתי עם הלימודים. תאמינו לי, אני מרגישה שזה אחד הדברים היותר טובים שעשיתי בחיי. גיליתי שלמרות שהחוש הטכני לא בא לי טבעי לגמרי, זה יכול להיות דבר מאד מעניין. ומגוון כזה. וכיפי. משהו באתגר עשה לי את זה. הרי כל התיכון הכל בא לי בקלות. זה נחמד שמצליח לך בלי מאמץ, אבל מצד שני זה גם מעייף. כאילו, כל התיכון הייתי רדומה, אין בזה שום סיפוק. עכשיו, כל יום שאני עוברת, אני מרגישה יותר חכמה. יותר שווה.
אז ככה אני אחרי שנה א'. האמת, הספיק לי. השנה הזו הייתה נפלאה ועשתה לי רק טוב. עכשיו אני מרגישה בשלה להתגייס. אם הייתי יכולה ללמוד רק י"ג ולהפסיק עכשיו, בתור טכנאית הייתי עושה זאת. אבל הפרוייקט הולך על הנדסאית או לא כלום. לא נורא, אני אשחק אותה גם בי"ד, אני יודעת.
עכשיו אני בתקופת מבחנים, ועוד סימסטר ייפתח באמצע יולי. עלק חופש גדול. אנחנו עושים סימסטר קיץ בשביל לסיים שנתיים של לימודים בשנה וחצי. זה כ'כ מהיר שבא למות. אבל יהיה טוב. במילא חופש גדול אף פעם לא היה לי כזה כיף. אני צריכה מסגרת, את זה כבר הבנתי. בחופש, אני מאבדת כל שפיות דעת קטנה שאמורה להימצא אצלי. חוץ מזה, תמיד אני יכולה להתנחם בעובדה שלחברות החיילות, אלה מהתיכון, גם אין חופש וחלקן אפילו במצב פחות טוב משלי. אז די לקיטורים. החיים יפים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
