if it makes you happy, it can't be that bad

המערכת שוב לא שמרה את הפוסט שכתבתי. למה זה תמיד קורה?

ולמה תמיד כשזה קורה, אתה שוכח להעתיק ולהדביק בוורד? למה העולם הזה כזה רע ומרושע.

סתם.

בקיצור, מה שניסיתי לכתוב לכם עוד בצהריים, זה שהמבחן אתמול הלך טוב מאד.

לפחות ככה הרגשתי כשיצאתי ממנו. עכשיו אני לאט לאט מורידה את הציפיות, כדי שלא אתאכזב.

אני כבר מתה לתוצאות.

אני מרגישה כאילו אני מחכה לתשובות של בדיקה חשובה. סה'כ מבחן.

למה אני עושה דרמה מכל דבר?

(כי זה מה שהופך אותי למי שאני)

אז היום נחתי. וואי, כמה שהייתי צריכה את זה. פשוט לשכב על הכורסא בסלון ולעשות כלום.

נו, טוב, עשיתי קצת כביסה. אבל זה עדיין נחשב.

אם אתה נהנה מזה-זה נחשב יום מנוחה.

מחר יש לי מבחן באנגלית. ביום חמישי יש לי מבחן באלק' תקבילית. (אני יודעת שאתם לא יודעים על מה אני מדברת. והאמת, שגם אני לא ממש יודעת).

ביום ראשון הבא מתחיל הסימסטר החדש. הקדימו לנו אותו. נתחיל אותו לפני שהמבחנים של סוף שנה א' יסתיימו. איזה אסון, נכון? זה יהיה קשה. אבל נתגבר. חילקו לנו אתמול את המערכת. רשום למעלה בגדול כיתה ב'1 רקיע בלה בלה..שמעתם? ב'1! לא א'1, ב'1! עליתי כיתה. גדלתי בשנה.

התרגשות מציפה את ורידיי. חע. כי יש מלא מקצועות חדשים וכאלה.

אני אקנה עטים וקלסרים חדשים בכדי לציין את האירוע.

ארג החשמל הזה אף פעם לא נגמר.

מחר יש לי מבחן סוף שנה בחשמל ואני הורגת את עצמי פה.

מסתבר שחשמל באמת יכול להיות קטלני.

הכי אבסורד זה שכל דקה בה אני מתרגלת חשמל, אני מרגישה פחות מוכנה למבחן. אבל בגלל הלחץ אני לא יכולה להפסיק לכתוב, לשנן נוסחאות ולתקתק תרגילים במחשבון. זה קטלני וממכר.

אז אתם בבית, אם מתישהוא יציעו לכם להתעסק בזה, פשוט אימרו לא. חבל על החיים שלכם.

תשמרו על עצמיכם, תלכו ללמוד קולנוע או משו. הכי טוב.

[כרגע מישהו ב'מקושרים' התחיל לדבר איתי על ה'ביישנות' שלי וקרע לי את חוט המחשבה לגזרים. למה לעזעזל? אנשים שם צריכים להתאמן על משפטי הפתיחה שלהם, באמת.]

אז בקיצור, בזה הרגע הפסקתי ללמוד\לדבר על ללמוד. אני מההתחלה לא רציתי ללמוד, מהבוקר, אבל אז ההורים שלי התחילו עם החרדות שלהם שאם אני לא אלמד עכשיו אני אכשל ואפול ויהרסו לי החיים. גאד, זה נורא. אני אומרת, אם אנשים יש להם חרדות-שיקחו כדורים. למה להפיל אותם על אנשים אחרים?

אני מאד נוטה לחרדות. נראה לי זה זורם אצלינו בגנים. אנחנו פולנים. הם היו צריכים להבין את זה כבר שהם לא עושים לי טוב עם כל ההערות שלהם, אבל כנראה הם לא שולטים בזה יותר. לא נורא, אני אסלח להם. יום אחד.

עכשיו אני צריכה להתמקד בלהפסיק את כאב-הראש. מחר המבחן על הבוקר, בשמונה וחצי, מה שאומר שבשש אני כבר על הרגליים, מצחצחת שיניים. ובשבע אני כבר בתחנת האוטובוס. אוף למה אני לא גרה בת"א?... אני חייבת להיות בפוקוס מלא, עירנית כמו שעון מעורר וצלולה כמו בלון מי עדן.

אני אנסה מדיטציה.

היי. אני דנדי ואני סטודנטית לאלקטרוניקה שנה א'. עוד שניה שנה ב'.

ולא, אני לא גדולה, בוגרת אחרי צבא שכבר עברה דברים בחיים שלה. אני בסה'כ נערה קטנה ותמימה, שתחגוג עוד בערך שבוע את יום ההולדת ה-19 שלה, שרק סיימה תיכון לפני פחות משנה. שעוד לא היה לה חבר ראשון, שרק טועמת את טעם החיים. והכל עוד בחשש גדול.

תקופה נהדרת.

ומה אני עושה דווקא באלקטרוניקה אתם שואלים?

אז הסיפור מאד פשוט.

סיימתי את התיכון במגמת פסיכו-סוציו ואמנות, והייתי בטוחה שאני הולכת לכבוש את העולם עם סגנון האמנות ה'ייחודי' שלי. ידעתי שלפניי חצי שנה של כלום, עד שיום הגיוס שלי יגיע. ידעתי גם שיש לי עוד הרבה מה להספיק לפני שאתגייס. לעבוד על עצמי, להיות יותר בטוחה בעצמי, לא לפחד לבקש משהו שאני צריכה, ללמוד להיות יותר עצמאית. כל השטויות האלה. למען האמת, זה קצת הלחיץ אותי. שאני צריכה להספיק כ'כ הרבה. כאילו שבגיוס החיים שלך נגמרו.

(הייתה לי מחשבה כ'כ שטחית אז..לא חשוב)

קיצור, מצאתי לי איזו עבודה במפעל ליומנים והתחלתי לתרגל עצמאות. היה לי שם בוס שצעק עליי כל הזמן, אנשים מוזרים שהתחילו לדבר איתי וגם כמה חברות. עם כל יום שעבר הרגשתי יותר חזקה, באמת. חשבתי שאני כן יוכל להתגייס בזמן והכל יהיה בסדר. דחקתי את הפחד לפינה.

ואז פתאום זימנו אותי לאיזה כנס. כששמעתי שזה לימודים לפני צבא, האינסטינקט הראשוני שלי היה, זה מה זה לא בשבילי. כי הרי ידעתי שהצבא לא צריך אומנים או מעצבים, צריך אנשים בתחום הטכני, ומה לי ולתחום הזה?

אבל הלכתי. משהו ברעיון של דחיית הגיוס משך אותי. בקטע שאני אבוא לצבא כבר בוגרת וזה. וככה התחלתי עם הלימודים. תאמינו לי, אני מרגישה שזה אחד הדברים היותר טובים שעשיתי בחיי. גיליתי שלמרות שהחוש הטכני לא בא לי טבעי לגמרי, זה יכול להיות דבר מאד מעניין. ומגוון כזה. וכיפי. משהו באתגר עשה לי את זה. הרי כל התיכון הכל בא לי בקלות. זה נחמד שמצליח לך בלי מאמץ, אבל מצד שני זה גם מעייף. כאילו, כל התיכון הייתי רדומה, אין בזה שום סיפוק. עכשיו, כל יום שאני עוברת, אני מרגישה יותר חכמה. יותר שווה.

אז ככה אני אחרי שנה א'. האמת, הספיק לי. השנה הזו הייתה נפלאה ועשתה לי רק טוב. עכשיו אני מרגישה בשלה להתגייס. אם הייתי יכולה ללמוד רק י"ג ולהפסיק עכשיו, בתור טכנאית הייתי עושה זאת. אבל הפרוייקט הולך על הנדסאית או לא כלום. לא נורא, אני אשחק אותה גם בי"ד, אני יודעת.

עכשיו אני בתקופת מבחנים, ועוד סימסטר ייפתח באמצע יולי. עלק חופש גדול. אנחנו עושים סימסטר קיץ בשביל לסיים שנתיים של לימודים בשנה וחצי. זה כ'כ מהיר שבא למות. אבל יהיה טוב. במילא חופש גדול אף פעם לא היה לי כזה כיף. אני צריכה מסגרת, את זה כבר הבנתי. בחופש, אני מאבדת כל שפיות דעת קטנה שאמורה להימצא אצלי. חוץ מזה, תמיד אני יכולה להתנחם בעובדה שלחברות החיילות, אלה מהתיכון, גם אין חופש וחלקן אפילו במצב פחות טוב משלי. אז די לקיטורים. החיים יפים.