כשהייתי בכיתה ו' היה לי חבר חמישה חודשים. היינו ה-זוג של השכבה וזה היה משעשע מאוד.

בכיתה ח' התנשקתי בפעם הראשונה.

בכיתה ט' למדתי דברים חדשים.

ובכיתה י'א הבאתי בחור הביתה להורים.

גם בקשר הקודם שלי אמרתי שאני אוהבת.

גם בקשר הקודם שלי חשבתי שאני הבנאדם הכי מאושר עלי אדמות.

גם בקשר הקודם שלי לא יכלתי לחשוב עלינו בנפרד.

אבל במערכת יחסים הנוכחית

הוא זה שאמר שהוא אוהב, וזה קרה כל כך מהר ואני הייתי כל כך שמחה שזה הדדי.

(ולקח לי הרבה זמן להאמין שהוא באמת מתכוון לזה. נכווים פעם אחת ובפעם הבאה חושבים פעמיים, את יודעת איך זה)

הוא זה שאומר שהוא המאושר באדם, והוא גם מראה לי את זה.

הוא זה שכל היום חושב עליי.

אז איך אני יכולה לומר שזו לא האהבה הראשונה האמיתית שלי?

באף קשר קודם (ואני אומרת קשר ולא מערכת יחסים) לא הרגשתי פרפרים בכל פעם שהוא התקשר,

לא נהיה לי חם כשהוא נגע בי,

לא היה לי כואב, פיזית, כשלא התראינו הרבה זמן,

ולא היתה לי תחושה נעימה כזו באיזור החזה בכל פעם שחשבתי עליו ורק עליו, כמו עכשיו לדוגמא.

אני נמצאת במערכת יחסים עם בנאדם בוגר, מבין, מתחשב, בעל אופי זהב ויופי ששמור רק לי.

בנאדם שמתקשר ומסמס, שאומר שהוא אוהב ומתגעגע, שנותן לי את הספייס שלי אבל כשאנחנו ביחד אנחנו דבק.

הוא מביע את האהבה שלו, משקיע, לא מסכים שאני אפתח את הארנק (עדיין ולצערי).

הוא שמח בשמחות הקטנות שלי ומשתף אותי בקשיים שלו.

אני לא מסוגלת לדמיין אותי בלעדיו, לא מצליחה לתאר איך חייתי עד עכשיו שהוא לא לצידי.

הוא כמו נשימה: אני כבר לא חושבת עליו, הוא פשוט שם. במחשבה ובלב.

אני כל כך אוהבת אותך

וכל כך מעריכה אותך

זר לא יבין