מקווה ששמעתם על התאונה שהיתה אתמול בצומת בית זרזיר.
קראתי את הכתבה ב ynet והזדעזעתי מהתאונה ומאיך שהרכב נראה ואמרתי שחראם על הבנות האלו.
בארבע וחצי חברה שלי מתקשרת "זו מיכל..." "מה קרה??" "אחותה... תאונה.. נהרגה..."
מה?! למה? מתי? בטוחה? שקר! מי אמר לך כזה דבר?! והחברה שלי בוכה, ובוכה, ובוכה.
ואני לא מעכלת ואומרת לעצמי שזו מישהי אחרת ושלא יכול להיות.
אחרי שעה אני מקבלת טלפון שזו באמת היא, ואני מתחילה לבכות ולבכות ולבכות.
מתחילים טלפונים, אנחנו בוכות אחת לשניה בטלפון.
אנשים מתחילים לכתוב סטטוסים של זיכרון בפייסבוק ואני מתחילה לעכל שזו באמת היא.
"נוי... זו אחות של מיכל.. היא.. נהרגה... בתאונת דרכים"
"לא יכול להיות, באמת, אולי היא הנערה שנפצעה, את בעצמך אמרת שההורים בבי"ח!!"
"לא, זו היא, בדוק..." ואנחנו שתינו בוכות.
ולא הייתי חברה של דנה.
אני חברה של אחותה. אנחנו לא החברות הכי טובות אבל היא מקסימה ואני אוהבת אותה מאוד!
ואני מכירה את המשפחה, ואני מכירה את דנה - תמיד מחייכת, קופצנית, עושה רעש ושטויות, תמיד שמחה. תמיד!
כואב לי הלב, נורא. ואני לא מצליחה להוציא את התמונה של דנה מהראש. ולא את של החברה שלי והמשפחה,
ואני חושבת על הלוויה ועל כמות בני הנוער שיגיעו, חברים ומכרים, וכולם יושבים ובוכים וזועקים לשמיים.
וזה יהיה נוראי.
ואני חושבת לעצמי איך לעזאזל אני מצליחה לעזור לחברה שלי, שהיתה אמורה לחגוג היום 18 ותשנא את היום הזה לנצח?? איך???
איך אני נמצאת שם בשבילה?
מה אני אומרת?
מה אני עושה?
איך ממשיכים מכאן?
לאן לעזאזל???
איך אפשר???
לזכרה של דנה, לזכרה של בלומה גל.
נזכור ולא נשכח.
יהי זכרן ברוך, אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Gaia_E