סימנים של פריחה...

הוא אוהב אותי, הוא באמת אוהב אותי

ומשהו בי כלכך דפוק בפנים, משהו בי לא מאמין שהוא יכול לאהוב מישהי כמוני

שאני פחות ממה שהוא צריך, שהוא יותר ממה שאני משיגה

אני עדיין מסתכלת על אנשים ברחוב שהוא מחזיק לי את היד ותוהה אם הם חושבים מה הוא עושה איתה

הוא באמת אוהב אותי והוא מראה את זה, בכל חיבוק ונשיקה

הוא מחזיק לי את היד באוטובוס גם אם הוא יורד עוד שתי תחנות וברחוב גם אם כלכך קפוא שהאצבעות כמעט נושרות

הוא נותן לי מנת חיבוק באמצע הלילה למרות שאנחנו בכלל לא אוהבים לישון מחובקים, כדי שאני אזכור שהוא שם

ובבוקר מעיר אותי בעדינות כי הוא יודע שאני לא טיפוס של שעות מוקדמות ובקרים קרירים

הוא באמת אוהב אותי והוא דואג להגיד לי את זה

ובבוקר לפני שהוא יוצא ללימודים, הוא מנשק אותי ולוחש לי שהוא אוהב 

וככה אני יודעת שגם היום הכי מסריח שיש לא יוכל לנצח אותי, כי בסופו של יום יש לי אותו

והוא אוהב אותי ואני אותו.

רציתי להגיד לך תודה, תודה שלא הסכמת לחזור שהיה לך את ההזדמנות

תודה שנתת לי ליפול ולכאוב, שנתת לי להרגיש מה זה לא לקבל כל מה שאני רוצה

תודה שעשית החלטה כלכך טובה לשנינו

תודה שלא נתת לי את מה שהייתי צריכה, שלא היית שם מספיק ושלא הערכת מספיק

תודה שלימדת אותי שמגיע לי יותר, שאני שווה יותר מיזה, יותר ממה שמגיע לך

בזכותך למדתי להעריך יותר, לרצות שיעריכו אותי יותר, לשאוף גבוה יותר

לרצות שהמישהו הזה שלי יהיה קרוב אלי, ויהיה שם בשבילי לעזור לי אפילו בדברים הכי קטנים

והמישהו שלי הוא כזה, הוא מעריך אותי ורואים את זה בכל מילה ומבט ובכל הודעה

הוא יודע לגרום לי לקום שמחה בבוקר, לקלל את הבוקר קצת בלב כי כלכך מוקדם אבל להיות שמחה שקמתי איתו

הוא יודע להיות הגבר הזה שאני יכולה להיות הכי אני לידו ולהשקיע בנו

הוא יודע לתת לי את ההרגשה שאני הכי חשובה, ושהוא רוצה להשקיע כי טוב לו והוא רוצה שתמיד יהיה טוב

אני אוהבת את המישהו שלי למרות שחשבתי שיהיה לי כלכך קשה לשכוח אותך.