טוב, נכון, אני עדיין לא בסדיר, אבל אני עדיין חיילת, ואני עדיין מרגישה שונָה.הרגשת האחריות יושבת לי על הכתפיים, כמו גם ההרגשה שכעת, כשאיני עוד תלמידה ממוצעת בעלת תא אפור אחד במוח, הציפייה למשהו טוב ממני גדלה. אנשים מחזיקים ממני יותר; אני מחזיקה ממני יותר. נראה לי שזה משהו במדים.

זה לא הנושא שבוער במוחי. חשבתי לעצמי על כל מה שאני מסתירה, כל השקרים הלבנים, הקטנים וגם הגדולים. אני עדיין לא ממש שם, אבל בתיאוריה, אני כן מבינה שאין לי במה להתבייש. הרווחתי את הדעות שלי דרך זמן והבנה, הרווחתי את הזכות לחשוב בעצמי ולהביע את הדעות שלי בגלל שאני בת אדם, וזו זכותי הטבעית. זכותי להביע דעה כי ניסיתי כ"כ להבין את השונה ממני ולא לשפוט אותו באופן מודע, זכותי כי נלחמתי שלא לשנוא ולהרחיק מעליי את השונה. זכותי כי אני מנסה, וכי חשוב לי.

זכותי וחובתי להביע דעה.

וזה מרגיש טוב להבין את זה.