זה הסיפור הראשון שאני מפרסמת פה. כתבתי אותו המשך תקופה ארוכה (ועוד לא סיימתי אותו) והחלטתי להעלות אותו לבלוג.

אז... בלי יותר מדי חפירות, מקווה שתהנו :)

1

חשיכה נפלה על הבר של טוני, שהיה כה מצליח עד לפני שעות ספורות. מכוניות משטרה חנו בחנייה, מאירים את קירות הבר החיצוניים באדום וכחול. מספר הולכי רגל עצרו ובהו בטוני, בעל המקום, אשר עמד לצד שוטר גבוה ורזה במגרש החנייה. בגדיו של טוני היו רטובים וקרועים, פניו וכפות ידיו מלוכלכות בפיח שחור. הכבאיות האדומות כבר נעלמו יחד עם מכבי האש, והשריפה שפרצה במקום לפני כשעה השאירה מאחוריה שרידים של עסק מוצלח.

טוני הביט סביבו בעיניים רחבות מתדהמה, מביט כלא רואה דבר. מבטו החלול ומוכה ההלם השתנה כאשר הבחין בי, עומדת בקצהו השני של הרחוב. גבותיו התכווצו ומבטו הושפל. טוני ידע שלא שרד במזל את ההצתה הנוראית, כמו שידע שההצתה הייתה מכוונת. הוא גם ידע שאני קשורה לכך, והדבר בוודאי העציב אותו מאוד.

עמדתי בקצה הרחוב לצד איש גבוה, ידו מונחת על כתפי.

" אן, אנחנו צריכים לזוז," אמר הגבר. כשלא הגבתי, הוא אחז בזרועי ומשך אותי במורד הרחוב, הרחק מהאורות המהבהבים והרחק מהבר ההרוס.

הפלאפון שלי רטט באלימות בקדמת מכנסיי. שלפתי את המכשיר ועניתי בלי להביט בצג.

" משימה הושלמה, אני מקווה?" אמר קול נמוך וגברי. מעולם לא חשבתי שקול יכול להחזיק כל כך הרבה אישיות, אבל הקול הזה הצליח לעשות זאת. הוא היה קר וקשה, חד כסכין, וזה היה הבוס הכל-כך-נחמד שלי.

" הכל נעשה," השבתי.

" יופי. בואי למשרד שלי בדחיפות."

זה הצליח להכעיס אותי." אבל בוס, אמרת שאני ותום נוכל לצאת לחופשה קטנה אחרי העבודה הזאת!"

" אני צריך לשוחח איתך. שלחי את תום הביתה ובואי."

" אבל –"

" אן, זו פקודה!" השיב הבוס בחדות וניתק; כזה היה הבוס שלי, כולו נחמד ומתחשב.

החזרתי את המכשיר לכיסי בכעס." הוא רוצה שאבוא למשרד," יבבתי, מביטה בגבר שעמד מולי בזרועות שלובות ומבט נואש.

" נדבר מחר," אמר תום." לילה טוב."

" לילה, לילה," החזרתי והסתובבתי ממנו, פונה לעבר המשרד.

המשרד היה במרחק כמה בלוקים מכאן, בבניין אפור וישן למראה בעל שבע קומות. הבוס המדובר, רענן כהן, קנה את כל הבניין כדי לנהל את העסק שלו. המשרדים בבניין היו צבועים בלבן חלבי ומלאים ברהיטי עץ כבדים, ובקיצור, עוד בניין משרדי ומשעמם. על גג הבניין נתלה שלט שהכריז שזהו "משרד ייעוץ כהן", העסק שרענן כהן מנהל; עסק לא רווחי מספיק בשביל להצדיק את כמות הכסף שנכנסת לכיסו של זה האחרון. באופן לא חוקי, היה משרד הייעוץ הקטן עוסק בתקשורת לא חוקית. הכוונה היא, כמובן, קשרים בעולם התחתון. אתם מבינים, בעולם האכזרי בו חי רענן, התקיימו רק טורפים ונטרפים, ורענן רצה להיות טורף. הוא היה מקושר לקהילת הפעילות השחורה בחשאי, ואם תנסו להוכיח את הקשר, סביר שראשכם יצוץ בתעלה חשוכה, מנותק מגופכם, לא משנה מי ומה אתם.

 תום ואני היו רק שניים מהאנשים מהמתנקשים הרבים אותם העסיק. למעשה, תום היה אחד מהמתנקשים, אני רק מתלמדת, עוד לא זכיתי בתואר המתנקשת הנכסף.

נכנסתי לבניין האפור, מקללת את רענן בליבי. הוא תמיד הבטיח ש" אחרי העבודה הזאת, תקחו לכם חופשה קצרה", אבל תמיד המתינה לנו עוד משימה ועוד אחת, ומעולם לא זכינו לנוח בין לבין. מרתון העבודות האלו החלו לעייף אותי. נמאס לי שחיי סובבים אך ורק סביב הסכין שאני סוחבת, שעות שינה מוקצבות והאנשים אחריהם תום ואני רודפים במטרה להרוג בדרכים שיכולות להתפרש כתאונה. והאימונים – האימונים החלו לעלות על העצבים. אני מתאמנת עם תום כבר כמעט שנה שלמה, מאז שמלאו לי עשרים שנה ולאחר שסיימתי את השירות הצבאי. מאז, הייתה לי רק חופשה אחת, וזה היה לאחר שנפצעתי במרדף אחר בחור חמקמק במיוחד.

זועמת במיוחד, נכנסתי למעלית הקטנה והכתי בכפתור הראשון מלמעלה. המשרד האישי של רענן היה בקומה האחרונה. בדקתי את הופעתי במראת המעלית בזמן שזו קירטעה למעלה. הדבר הראשון בו הבחנתי היה שיערי השחור והארוך, אשר נראה מבולגן להחריד. בגדיי התקמטו והתלכלכו וכשעצרתי לחשוב על זה, הבנתי שכל גופי כואב. חתך חדש קטן הופיע על לחי שמאל, אותו קיבלתי כשנאבקתי להציל את טוני מהאש. שאר החתכים היו על גב כפות ידיי וקצת מזרועותיי. עיניים שחורות הביטו בי דרך המראה, עייפות ורחבות. שפתיי היו יבשות, אבל לפחות עורי חזר לצבע החום בו התגאתי כל כך, ונראתי חיוורת פחות. נשמתי עמוקות וניסיתי לסדר את שיערי ובגדיי ככל שיכלתי. קווים זעירים נראו במראה, כאילו מישהו זה עתה ניקה את המראה במהירות וחיפזון. בהביטי על רצפת המעלית, ראתי שגם הרצפה נוקתה לא מזמן ועוד הייתה קצת לחה – אבל המנקים מגיעים רק מחר. משהו לא היה כשורה.

עצרתי את המעלית בקומה הרביעית. נהדר, חשבתי לעצמי, עכשיו אצטרך לעלות במדרגות ולהגיע לקומה השביעית לפני המעלית. הנפתי את דלת המדרגות ועליתי במרץ, מקווה שהתחושה שתקפה אותי תתברר כאזעקת שווא. אם הכל יהיה בסדר, רענן עלול לחשוב שאני משתגעת, אבל עדיף מוניטין של משוגעת מאשר מוניטין של אדם מת.

אם יש דבר אחד שאתם צריכים לדעת לגביי, זה כנראה העובדה שאני שונאת הפתעות. האדם האחרון שהפתיע אותי נזרק מחלון של הקומה השנייה וזכה לגבסים רבים בחלקי גופו. זה היה האקס שלי, וזה קרה ביום ההולדת שלי. בכל זאת, היו לי את הסיבות שלי. אתם מבינים, במקצוע שלי, אנשים נוטים להפתיע אותי יותר משהייתי רוצה. אולי תחשבו שזה נחמד מצדם לעשות כך, אבל באמת – זה לא. מסיבה כלשהי, הם לא מביאים מתנות רגילות איתם. הם מביאים אקדחים וסכינים, ואז מנסים להרוג אותי בעזרתם; סביר להניח שזה בגלל שאני הורגת את החברים שלהם. כמו שאומרים, החיים קשים.

רצתי במעלה המדרגות, אוחזת במעקה ומניפה את עצמי מעלה. הגעתי לקומה האחרונה מתנשפת, נשענתי על הקיר כדי להסדיר את נשמתי. שמעתי את המעלית נפתחת מצידה השני של דלת המדרגות.

" אמרתי לך שהיא לא עד כדי כך טיפשה," נשמע קולו של רענן, הבוס שלי.

" תבדקו את המדרגות!" נהם קול שני שלא זיהיתי. לא היה לי זמן לחשוב: הנפתי את עצמי בעוד סט מדרגות למעלה, נצמדת לדלת שנפתחת לגג. שמעתי את הדלת מתחתיי נפתחת, אבל מי שהיה שם לא יכל לראות אותי, ואני לא יכלתי לראות אותו.

" יש לה פלאפון?" שאל הקול השני ובמוחי חלפו קללות בשפות זרות, חלקן לא מוכרות לי, ועם זאת שימשו את מטרתן. תאמינו או לא, אפילו רטט יכל לחשוף את המיקום שלי כרגע. המכשיר הבוגדני היה בידי תוך שנייה, ומכובה תוך שניה נוספת.

" תא קולי," אמר רענן והקול השני קילל בזעם.

" לעזאזל, רענן!" קרא הקול, מפרק את שמו של רענן לשתי הברות רגוזות. אוו, מישהו נוטה לכעוס בקלות.

" אמרתי לך שזה לא יעבוד. עזוב, יעקב, יש לך סיכוי לתפוס אותה בדירה שלה אם תמהר." קולו של רענן היה קר כקרח. הבן־זונה הזה. שמעתי צעדים רמים במדרגות כשיותר מזוג רגליים אחד עשה את דרכו למטה. אני מניחה ששוב אשן באכסניה מזדמנת.

רציתי לפרוץ לקומה למטה ולחנוק את רענן, אבל אני מכירה אותו יותר מדי טוב. הוא תמיד נושא עליו אקדח ותחמושת, מכיוון שלא יכל לסמוך על החוזק הגופני שלו. רענן כהן היה מרותק לכיסא גלגלים לשארית חייו והוא רק בן ארבעים. טורף כמוהו לעולם לא יתפס ללא נשק חם.

ירדתי במדרגות, שומרת על שקט מופתי. נעמדתי מול הדלת ובהיתי בשלט שהורה שזוהי הקומה השביעית. רציתי להיכנס ולהכות אותו למוות, אך ידעתי שזו לא אופציה. או שכן? שנאתי את רענן על כך שבגד בי ושלח את הבחורים הרעים לדירה שלי. חלק ממני הוחמא במחשבה שאני ראויה למרדף רצחני. החלק הנורמטיבי ושפוי שבי לא קיבל יפה את היחס השלילי.

תמיד כיבדתי והערצתי בחשאי את רענן, עוד מאז שהייתי ילדה. אתם עלולים לטעות ולחשוב שזה טבעי שילדה קטנה תרגיש כך כלפי הדוד שלה, אבל בשבילי זה היה יותר מכבוד משפחתי גרידא; אני תמיד ידעתי שדוד שלי הוא האדם הכי חכם שאני מכירה. כשהתבגרתי הבנתי שהוא כל כך חכם וכה אכזרי, שאם יהיה בכך צורך או תועלת כלשהי, דוד רענן ישסף את גרוני בלא היסוסים, ואז אולי אפילו יתבשם בדמי. הוא היה מספיק תוקפני בשביל זה.

עליתי חזרה במדרגות ופתחתי את הדלת שהובילה לגג. למזלי, היא לא חרקה. סגרתי אותה אחריי ורצתי לקצה הבניין, מציצה למטה בנסיון לקבל מבט חטוף על הבחורים הרעים. שבע קומות מתחתי עמדו שלושה גברים מול טנדר שחור. בחור גדל גוף יצא מן הבניין בצעדים כבדים, ושלושת הגברים הקיפו אותו מיד. שומרי ראש? כל ארבעת הגברים נכנסו לטנדר השחור ונסעו, כנראה לדירה שלי בקצה השני של העיר.

הבחורים שבטנדר היו בדרך לדירה הפרטית שלי, רענן היה קומה מתחתיי, ואני ידעתי את האמת הבלתי ניתנת להכחשה; אני הולכת לישון באכסניה היום. אצטרך לחכות למחר כדי להרוג את רענן כהן.