טוב, אז אני לא כ"כ טובה בזה, אבל מתחשק לי לכתוב מהלב.

בלי לצנזר, אז הנה מה שעבר לי בראש לאחרונה.

אני שונאת כשמישהו מוצא חן בעיניי (לא בהכרח כאובייקט... say, מיני) ונמצא אצלי בראש העדיפויות אבל אני לא נמצאת אפילו ברדאר שלו. אני שונאת כשאני מחבבת אדם ולא יודעת איך להראות את זה, כי אני לא הכי מכירה אותו ולא מרגישה חופשייה לדבר לידו, וליד אנשים בכללי. אני שונאת שבתוך ראשי כבר ניהלתי את השיחה הבאה איתו, אבל היא לא באמת יוצאת מפי ומתפתחת למשהו אמיתי וקיים.

אני שונאת כשאני מחבבת מישהו אבל שמה לב שהוא קר אליי. כשאני אומרת לכולם," לא, הוא אחלה של בנאדם, ממש חמוד. אחלה של אופי", אבל עדיין נמצאת במרחק שנות אור מלהתקרב לבנאדם. אני שונאת לשנוא כ"כ הרבה דברים בחיים שלי, אבל יש רגעים שכל הדברים האלו גורמים לי לדכאון מוזר כזה, שאני רק רוצה ללכת למקום רחוק ומבודד, לפרוס כנפיים וליפול... אבל אני לא בכיתה א' וזה לא לעניין לחשוב שמישהו צריף לבוא ולהציל אותי, ואז נחיה באושר ועושר עד עצם היום ההוא. זה לא לעניין כשאני לא מצליחה להוציא מילה מפי למרות שבראשי רצות 20 אלף מילים להגיד. זה לא לעניין שהמחשבות שלי מדכאות אותי ושאני לא חזקה מספיק כדי להגיד לעצמי די - זה ממש ממש לא לעניין שאני לא עוצרת לנשום נשימה עמוקה והלגיד לעצמי שוואלה, חאלס, דיי! כמה אפשר ליפול לחור הזה, צריך פשוט להיות בנאדם פתוח, פחות ביישן], פחות זזזזזזזזזזין.

נמאס לי מעצמי כ"כ. די. מספיק. מתי כבר אשתנה מהחרא הזה שאני לבנאדם שעמוק בפנים אני יודעת שאני??

די, זה רק אני שמחליטה מה להיות.

הרי רק אנמי מחליטה מה להיות. רק אני יכולה לשנות מי ומה שאני.

רק אני אחראית על חיי ועל התגובות של אנשים כלפיי ואליי.

רק אני.