על החיים דרך השירים

בשיר הבא נתקלתי במסגרת התוכנית "עוד מעט נהפוך לשיר", בה אמנים מפורסמים הלחינו וביצעו שירים שכתבו חיילים שנהרגו. השיר הזה, והלחן הכל כך מתאים לו שיצר אביתר בנאי תפס אותי חזק. שיר ישיר, מתומצת, שמציג צד שנהוג להתעלם ממנו... הרי לחייל יש עוד צדדים מלבד זה של הגבורה; חייל ובעיקר חייל רגיש יכול לחוש גם פחד לעיתים, כעס, חוסר אונים... ועל זה מדבר השיר, לדעתי. למטה יש קישור לשיר.

כולם יורים עליי/יעקוב ברג ז"ל

כולם יורים עלי

רוצים בטוב אולי

אבל יורים

אמצא לי נחת בשביל

לא אדע אנה יוביל

אבל אלך

שמעתי אנשים שורקים

שיר מלחמה מזמרים

אבל שורקים

והרובה הוא הפה

מדברים דברים הרבה

אבל רובה

כולם יורים עלי

רוצים בטוב אולי

אבל יורים

אמצא לי נחת בשביל

לא אדע אנה יוביל

אבל אלך

שמעתי אנשים שורקים

 שיר מלחמה מזמרים

אבל שורקים

אנשים יורים יורים

כולם אלי מתכוונים

 ויורים

התחושה הזאת, להיות בשדה הקרב, מסביב האש מלהטת, קולות הנפץ מחרישים אוזניים, אורות של פיצוץ מכל כיוון. אש האויב ואש כוחותינו מתלהטות למדורה אחת גדולה, לרגעים לא ניתן כלל להבדיל. קולות הפצועים, קולות זועקים, קולות של בחורים על סף החיים. הרגשה כזאת, כאילו כולם יורים עלייך, כאילו הכל סוגר עלייך. ונכון, יש מלחמות בלתי נמנעות, אתה מבין, לפעמים זו הדרך היחידה, רק כי אין דרך אחרת, ובכל זאת, יריות. ובכל זאת, מוות.

לפתע כל הדרך לא ברורה, המסלול נעלם. לפתע הכל מתערער, דבר לא יציב, האתמול, המחר. והנה, באמצע הכל יש רגע מנוחה. רק רגע קט יחיד בתוך השביל אל הלא נודע. לא ידוע מה יהיה מחר, ולכן ההווה, הרגע-מנוחה הזה, יקר מפז. ואז הדרך ממשיכה. דרך המובילה אל הלא ידוע; אל הטוב והרע; ואליה הולכים.

השריקה היא פעולה כל כך יומיומית, חביבה שכזאת, שורקים שיר. מובן, מדובר בשיר מלחמה, מדובר בפקודות אבל בכל זאת. שריקה. בכל זאת, אי אפשר להתנתק מהפער העצום הזה בין הפעולה השגרתית שנעשית בהיסח הדעת, הנחמדה, לבין המלחמה... שיר מלחמה... פקודות.

נדמה כי דרך התקשורת המילולית כבר אבדה, וכעת המלחמה היא הדיבור היחיד... חילופי המילים הפכו לחילופי אש, וגם כאשר יש סוף סוף מילים, מדובר במילים של מלחמה... מאין שיחת קרב כזאת – פיצוץ כאן, תגובתנו בתקיפה שם, פיגוע כאן, ותשובתנו שלא תאחר לבוא. מדובר ברובה, בהרס שנינו... – בהעמקת הפער במקום בגישור עליו, שזו המטרה הראשונה של הפה המדבר.

ואז החייל ההוא, בן העשרים, נקלע לאמצע הדברים... אבל יורים. זה לא הגיוני, אבל אלך. מדברים, אבל רובה.

יעקוב כתב את השיר הזה בשנת 73. לדעתי מדובר בשיר מעורר מחשבה וחזק, מתומצת ביותר, ואולי לכן כה מרטיט. מילת הניגוד הזאת בשורה האחרונה של כל בית, האבל, הסתירה, יוכלו אולי להראות את הקרע הפנימי החבוי בכל חייל, כיצד התופת משתלבת (או לא) עם האהבה, כיצד אדם מתבקש להרוג, על השילוב שבין ביצוע פקודה, ציות, דחף להגן לבין אנושיות, רגישות. הניגוד שבין הרציונאל שיודע שמעשה אחד הוא הנכון (ולרגעים גם הוא כבר לא כל כך בטוח) לבין הרגש, היצר, שמתקשה להתנתק...

 http://www.hotlinkfiles.com/files/2656287_ugbu6/-___________________________4.mp3]-___________________________4.mp3[/url]