על החיים דרך השירים

מילים: אוהד פישוף

לחן: רם אוריון, אוהד פישוף, אלון כהן וישי אדר

אז בקשר לזרעים
הם עומדים לנבול
זה לא נורא בשביל כל השנים האלה יכולה
להיות איזו תנופה
בערוגה שלך בגינה שלי
העולם מושלם האנשים רעים
זוהי עיר משעממת
עיר משעממת אפשר
לצפות את השמש
להיעלם באש

הבני זונות
האדמה מקולקלת
האדמה מקולקלת
התורה לשוטים
האהבה למדוכאים וחולי שפעת
אלוהים
אני כל כך משועמם

אז בקשר לימים
הם הופכים קצרים
זה לא נורא בשביל כל הלילות האלה יכולה
להיות איזו צמיחה בארמון שלך בארמון שלי
העולם מושלם האנשים רעים
זוהי עיר משעממת
עיר משעממת אפשר
לצפות את הכתר
בחומר משמר
ולדשדש למתחת לחולצה לגבריים
ובקשר לחיים הם קצרים
ובקשר לריצה
היא דבר אלוהי

האדמה מקולקלת
האדמה מקולקלת
האדמה מקולקלת
האדמה מקולקלת

בקריאה ראשונה, המילים, השורות והבתים בשיר נדמים כחסרי כל קשר הגיוני זה לזה. נדמה כי כאן חבוי חלק מהפואנטה של השיר; התלישות, החיבורים המוזרים, המשובשים, כל אלו קשורים לתוכן השיר ולמה שהוא מעביר. המסתורין שנובע מהמשפטים המבולבלים האלו דורש פרשנות אישית מכל אחד, ולא אמירה אחת ברורה. אמנם בכל זאת יש אמירה ברורה – דבר לא ברור, דבר לא מובהק...

ראשית, ההתחלה של השיר, כמו לקוחה מהאמצע שלו. "אז בקשר ל" כמו השיר לקוח מאמצע שיחה, מאמצע דעה.

 "...לזרעים, הם עמודים לנבול" משפט חזק... הפרחים עומדים לנבול, זו אמירה ידועה, שגרתית, פסימית. אך כאן שרים - הזרעים עומדים לנבול. הזרעים ינבלו, כמו לקיחתם מהעולם טרם ההזדמנות לפרוח. זרעים, לפני שהפכו לפרח, לפני שבכלל הציצו מעל פני האדמה על העולם, כבר נובלים. לפני שבכלל הפכו למשהו שיכול לנבול – הרי כדי למות חייבים לחיות – הם נובלים. משפט שמדבר על כל אותם דברים שנקטעו לפני שהיו בכלל...

ההמשך כמו קשור-לא-קשור. זה לא נורא, כי עוד מעט אולי תבוא תנופה, תבוא בכל זאת צמיחה, "בערוגה שלך בגינה שלי" – בחלק שאת תופסת בלב שלי, שנבל, ואולי עוד יפרח.

"העולם מושלם האנשים רעים" – יש כאן מעין הפרדה של האנשים מהעולם, כאילו האנשים הם חלק מודבק בעולם הזה, שהיה מתנהל באופן מושלם אלמלא התערבות האדם. ללא התערבות האנושות. האנשים שבטוחים שהם מחדשים בעצם רק חוזרים על דפוסי העבר – "זוהי עיר משעממת". כשמשתעממים מהאנשים אפשר לשוב אל הטבע, אל ה"עולם מושלם" ולצפות בזריחה או בשקיעה ויחד איתה להישאב אל האש ולהיעלם בסוד הכוח של הטבע.

הבני זונות, קריאת עצבים על הכל...

"האדמה מקולקלת", שזהו גם שם השיר, הוא צירוף מעניין. הרי כיצד האדמה יכולה להתקלקל? אולי מדובר באדמה שכבר אי אפשר לצמוח בה? האדמה הזאת חורצת את גורל הפרחים – לנבול - בעודם זרעים... ומהי האדמה? הארץ שלנו, המדינה? הארץ המובטחת אשר לא ענתה על הציפיות? ארץ חמדת אבות שהתגלתה כארץ מלאה בשחיתויות, בקרעים, בסדקים באדמה שלא ניתן לאחות... האדמה הזאת היא לא מה שהובטח, היא מקולקלת... בתורה הרי הובטחה האדמה מספר פעמים, אמנם השיר מכנה את מי שמאמין בכך שוטה. ומי שאוהב סופו להיות מדוכא... אלוהים! כמו קריאה של ייאוש, "אני כל כך משועמם", קצת כמו הבל הבלים הכל הבל, לא?

בבית השני, הימים הופכים קצרים, אבל הלילות שלנו מפצים על כך. החיים קצרים, אך אנו לא נלחצים מכך, ותחת חסות החשכה, בארמונות שלנו, מנצלים את הזמן הקצר שנותר...

"אפשר לצפות את הכתר בחומר משמר ולדשדש למתחת לחולצה לגרביים" – אפשר לנסות להאריך את החיים, להעמיד פנים כאילו תקופת הטוב הזאת, המלוכה, תישאר לעד, לחפש עצה, עידוד מתחת לחולצה ולגרביים – אמנם החיים יוותרו קצרים.

והריצה? היא דבר אלוהי... "ההבדל בין ריצה להליכה הוא שבריצה יש נקודת זמן בה שתי הרגליים לא נוגעות בקרקע..." (מתוך ההגדרה הספורטיבית לריצה) ועל הריצה יכולתי לכתוב עוד הרבה, אבל לא אכתוב.