על החיים דרך השירים

אתה יודע, השיר הזה תמיד מזכיר לי אותך. אולי בגלל שהוא מילא את אוזניי בזמן שתמונתך שטפה את עיני. אולי בגלל שמאז כל מה שקרה, השתניתי, בפנים; אולי בגלל שאחרי אותו יום, לפני שלוש שנים, עבורם, אוהבייך -  זה לא אותו דבר. מאז הכל מרגיש להם אחרת. דבר לא חזר להיות כשהיה. אפילו דברים רחוקים, שלכאורה כלל לא קשורים, השתנו. הכל נראה אחרת מאז לכתך, נשמע אחרת, מרגיש אחרת. זאת פיסה בלב שתיוותר ריקה לעד, אבל כאן לא תסתיים השפעתך; ראיתי אותך בכל חיוך שלה, בכל מילה, בכל דמעה שמעולם לא זלגה. ואי אפשר לברוח מזה. אבל גם לא רוצים. רוצים להרגיש את הכאב ממלא כל נקבובית בגוף, עד שאי אפשר להכיל יותר, ומקווים שהגשם ישטוף את הדמעות, אבל זה לא עוזר, אז מנסים לצרוח, אבל העצב מסרב להשתחרר, ופתאום זאת רק את, שצריכה לסחוב על גבך השברירי את כולם, שלא מצליחים להזדקף, שלא מוכנים לקבל את זה, הוא הלך, ולא ישוב

מצילה אותם.

ובלבך מקנן הגעגוע לאותם חיים של פעם, כשהוא, המתוק עוד היה כאן, וכשראית את כולם מחייכים בלי הקמט הזה בין הגבות, שמפריע לחיוך לעלות עד הסוף... מנסה להתמסר למגעו שעוטף אותך, אולי לחלוק מעט ממעמסת הכאב, לפחות בלילה

 ביחד.

מסתכלת לרגע מה קרה לעולם שלך, טפטוף מונוטוני של חיים שאינם חיים, מהם את מנסה להשתחרר, עברו שנים, זה לא אמור לעבור כבר? מנסה לעשות הכל, רוקדת ושותה, וחוזרת למיטה, ומחייכת חיוך קטן כשמרגישה את הדמעה זולגת מהעין, אל הלחי, ולבסוף נושרת לה, חופשייה

זה לא היה אמור להיות ככה, יותר מידי צעיר, עוד לא הספיק, אנחנו עוד לא הספקנו, עוד לא ראה דברים, עוד לא דיבר, וסיפר, עוד לא הגיע למה שהיה יכול, עוד לא אהב, עוד לא שינה את העולם, הלך, בלי הזדמנות להיפרד

זה לא היה אמור להיות ככה, זה לא הסוף הטוב שהבטיחו לנו, ולפעמים הכל הופך לכעס, עצבים, כי זה לא הוגן, ומי אשם, ולמה

ובכוחות אין סוף את מתמודדת, מוכיחה שיש חיים, ושאפשר להמשיך, כל עוד מוצאים את האיזון. ואתה שם, הזמן לא נוגע בפנייך, מסתכל, ועוזר למצוא את הכוח שבפנים

זה לא אותו דבר, הכל אחרת, אבל גם עכשיו אפשר עוד לצחוק ולחייך, ולהמשיך...