על החיים דרך השירים

החיים כה קצרים, ואין כל זמן למריבות או ויכוחים ידידיי

לפעמים, כשאני שומעת בחדשות על עוד מוות טרם עת של אדם, בתאונה או מחלה או כל דבר אחר, עוברת בראשי המחשבה, החיים כל כך קצרים. צריך לנצל כל רגע בהם. אסור לדחות אף דבר ליום אחר. כשמסתכלים על העולם שלנו – עולם כל כך לא וודאי, בו אפילו המחר לא וודאי, קשה להימנע ממחשבה זו; אפשר לומר שלכל אחד יש רגע כזה בו הוא מבין כי צריך לחיות את ה-עכשיו. ובכל זאת, קל יותר לומר מאשר לבצע, ושוב מפה לשם אתה מוצא את עצמך שוקע בשגרת חיים של "בפעם אחרת" ו"אעשה זאת בשבוע הבא".

אחד הדברים שאני מוצאת את עצמי דוחה לא פעם, הוא התנצלות, או פתירת מריבה באופן כללי. הרבה יותר פשוט לשמור על הכעס, לא לעשות את הצעד הזה, ולבקש סליחה, לגשת ולדבר על כך. אבל לפעמים חולפת בראשי השאלה: אם הייתי יודעת שמחר הכל ייגמר, הייתי נוהגת באותו האופן? אם הייתי יודעת שהיום הוא ההזדמנות האחרונה שלי לסדר את העניינים, להשלים, הייתי פועלת אחרת?

נסה לראות את זה דרך העיניים שלי, האם עליי להמשיך לדבר עד שלא אוכל לשאת זאת יותר?

נער צעיר עם חלומות גדולים והרבה מאוד כשרון, ראה נער אחר, מוכשר לא פחות, מנגן בפארק בליברפול. הוא שאל אותו אם ירצה לנגן איתו ביחד, ובחן אותו על הגיטרה שלו. לאחר שהתרשם מאוד, התאחדו השניים והפכו לאבן היסוד של הלהקה שלימים תיקרא הביטלס. ג'ון ופול היו מאוד שונים, באופים וביצירתם. ובכל זאת, ואולי דווקא בזכות זאת, הצליחו כל כך ביחד. קצת כמו ניגודים משלימים. ג'ורג' ורינגו הצטרפו, ואחרי כמה שנים של חיפושים וניסיונות, הצליחה הלהקה לפרוץ בגדול, ומכאן הכל היסטוריה. היסטריה, יותר נכון. ג'ון פול ג'ורג' ורינגו, ארבעה בחורים מליברפול, הפכו להיות נערצים על ידי מיליונים של בני נוער, עד כדי כך שהתופעה קיבלה שם: ביטלמניה. שיגעון הביטלס. ספורים הם האנשים, אני חושבת, שאינם מכיר לפחות שיר אחד של הביטלס, לא משנה מהיכן הם או מתי נולדו.

את הסיפור הזה, ואת השירים שלהם, כולנו מכירים. אך כעת אני שואלת, מה עבר על הארבעה האלה מאחורי הקלעים? כשירדו מהבמה, כשנכנסו לחדר במלון, כשהסתגרו באולפן ההקלטות? כמובן שעל שאלה זאת יוכלו רק הם לענות. לי נותר רק לשער באיזה סיר לחץ היו נתונים, עם הצלחה יחסית פתאומית וכל כך טוטאלית, עם כמות ההערצה, עם הציפיות. אני מנסה רק לרגע להעמיד את עצמי במקומם. עם הצלחה כזאת ענקית, בטח בא אושר גדול. אבל אולי מגיע גם פחד; שהכל ייפסק, שמעיין היצירה יפסיק לנבוע, שהדברים החשובים באמת ישכחו. בטח באה גם התחרותיות, הצורך להוכיח את עצמך בתוך הלהקה. האנונימיות שנעלמה, האחריות שבאה עם החשיפה, הביקורת מכל עבר. סביר להניח שאין הרבה אנשים  שיכולים להבין מה עבר עליהם באמת; וודאי דברים רבים, הרגשות ומחשבות, רק הם עצמם בתוך הלהקה, יכלו להבין.

כך נוצר קשר חזק ואינטנסיבי ביניהם, חברות ושותפות אמיצות שנמשכו שנים - אך אז, תרחיש אולי בלתי נמנע בתנאים האלו, קרה -  תרחיש בו הקו הדק בין אהבה לשנאה נחצה, ונדמה כי אין דרך חזרה.

לפעמים אני עוצרת להיזכר כי את הלהקה הזאת, הביטלס, שעלו והצליחו, הרכיבו ארבעה יחידים. וכאמור, דווקא מפני הפרסום והשגשוג, עלה וגבר הרצון למצוא את המקום האישי והייחודי בתוך הקבוצה. יש כמובן את עניין האגו, שלא ניתן להתעלם ממנו. ככה זה עם חבורת גברים, אמר פול שנים מאוחר יותר. נוסף על כך נוצרו חיכוכים, בעיקר בין פול וג'ון, שאולי היו חייבים לקרות; היו כל כך הרבה החלטות לקחת, לגבי העתיד,  ההווה, אופי השירים ואופי האלבומים, ולא הייתה הסכמה. חילוקי הדעות בין השניים החלו גדלים וגדלים, ונדמה כי השפה המשותפת הלכה ונעלמה. פול וג'ון יחד עם רינגו וג'ורג' החלו גדלים כבני אדם, הופכים מנערים, בחורים, לגברים בטוחים, כל אחד בעל דעה ואנג'נדה וסגנון מוזיקלי מובהק משלו. אם כך, למרות שנהוג לייחס את פירוק הלהקה ליוקו אונו, אשתו של ג'ון, לדעתי, יוקו היא רק עוד תסמין אחד של דבר-מה גדול הרבה יותר. היא רק עוד פרט אחד בהבדלים ובהתרחקות של שני היוצרים שהחלו בדרך משותפת, וסיימו בשתי דרכים נפרדות. נדמה כי התהומות שנפערו בין השניים כבר לא היו ניתנים לצמצום. וכך, מחברים טובים ושותפים ללהקה, הפכו פול וג'ון לאויבים.

רק הזמן יאמר אם צדקתי או טעיתי

לפעמים גם הזמן לא יוכל לומר מי צדק ומי טעה, כי במריבות פעמים רבות אין עניין של נכון ולא נכון. אין אמת אחת; יש כמה נקודות מבט על אותו הדבר.

לאחר התפרקות הלהקה העימות נמשך מתחת לפני השטח. ג'ון כתב שיר ו"הקדיש" אותו לפול, "איך אתה ישן בלילה?" קוראים לו, ובו הוא מטיח בפול האשמות והעלבות כמו "הדבר המוצלח היחיד שעשית היה אתמול" – פה הוא מתייחס גם לשיר "אתמול", בתור השיר הטוב היחיד שכתב פול, וגם אומר אמירה נוספת, הטוענת כי ההצלחה של פול היא נחלת העבר ומאז הפירוק אין הוא מוצלח עוד. פול גם הוא ענה לג'ון בשיר יותר מתון. כשנחשפתי לעימות בין השניים, למילים הקשות ולהעלבות, עברה בי המחשבה, וואו, השניים ממש לא סבלו זה את זה. איך הם הגיעו למצב הזה? מחברים טובים, לאויבים בנפש? אמנם במחשבה שנייה הבנתי כי זה בדיוק העניין. החיכוכים הרבים בין השניים גם לאחר הפרידה, גם לאחר שלא היה אף דבר שהכריח אותם לדבוק זה בזה, הוכיחו דבר אחר משנאה. כאשר לא אכפת לך מאדם, לא תיפגע ממנו כל כך, וגם לא יהיה לך עניין לפגוע בו בחזרה - בדיוק במקום בו יש כל כך הרבה כעס, וטינה, הייתה פעם אהבה גדולה. שנים של חברות ויצירה צמודות לא יכולות להיעלם בין לילה, וגם לא תוך כמה שנים, והיחסים המתוחים בין השניים העידו דווקא על האכפתיות הרבה זה לזה. אני מנסה להיזכר בפעם האחרונה שכעסתי על מישהו מאוד – שממש התמלאתי בכעס והרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. ואכן, כשאני בוחנת את האדם שעלה בראשי, אני מבינה כי לא יכולתי לחוש כמות כזאת של רגש, אפילו אם הוא שלילי, לאדם שלא אכפת לי ממנו, שלא לוקח חלק חשוב בחיי.

המלחמה בין ג'ון לפול נמשכה כעשור. ואז, יום אחד,הגיעה אותה ידיעה נוראה שהרעידה את העולם; ג'ון לנון נרצח.

ופתאום, בין רגע, אין צדק וטעה, אין שלי או שלך, אין יותר או פחות. יש חבר שאבד מן העולם. יש מילים, משפטים, חילופי דברים, שלעולם לא ייאמרו.

We Can Work it Out  

כל אותן מילים שלא החליפו בחייהם, יצאו החוצה בשיר אותו הקדיש פול לג'ון לאחר מותו, "כאן, היום".

"ואם אומר, שבאמת הכרתי אותך, מה היית אומר, לו היית כאן היום? וודאי היית צוחק ואומר שהיינו שני עולמות נפרדים", כך הוא כותב. לו היית כאן היום, שר פול, וחוזר על שורה זו פעם אחר פעם. כעת, הכל נשאר תהייה, "אם" אחד גדול.

כשהיו עוד בתחילת הדרך, ג'ון ופול כתבו יחדיו את השיר, "אנחנו יכולים להשלים" (We Can Work it Out  ). וודאי לא ייחסו לשיר חשיבות מיוחדת, הוא היה עוד שיר בעל קצב חביב ומנגינה קליטה. וודאי לא ידעו שעם התגלגלות השנים יקבל השיר כזאת משמעות. החיים קצרים מידי בכדי לריב, הם שרו אז, קצת כמו נבואה; ובסופו של דבר, הם-הם לא הקשיבו לאמירה של עצמם.

אני לא אומרת שצריך לחיות כל רגע כאילו היה האחרון; החיים הם לא מרוץ, וזה בסדר ואף נכון לחשוב גם על העתיד ולתכנן דברים להמשך. אני גם יודעת, על עצמי קודם כל, שכמה שאשתדל תמיד יהיו דבר או שניים שיכולתי לעשות היום, ועם זאת, דחיתי אותם למחר.

ובכל זאת, יהיו הרבה דברים אחרים, שכן אעשה עכשיו.

הכעס לפעמים מעוור ומשבש דברים, ואם לוקחים רק רגע להיזכר, פתאום הכל מתבהר, ואז נחוצה רק מילה או שתיים כדי להתגבר.

כשפול שר לג'ון, "באמת אהבתי אותך", כבר היה מאוחר מידי.

אבל לרבים מאיתנו זה לא מאוחר מידי, אז למה לדחות למחר דבר מה שאפשר לעשות כאן, היום?

מיועד לתחרות כתיבה בנושא ביטלס

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11641935