על החיים דרך השירים

"שלום איתי. טוב, אני מניח שהזמנים הראשונים, הם הכי קשים. בעצם לא הזמנים הכי בהתחלה אלא אלה שבאים מעט אחר כך. הזמנים בהם מתחילים לעקל, אם אפשר לקרוא לזה ככה. זמנים בהם הכל חוזר אל הראש. אין לזה ממש שם. זה ללכת ברחוב, ולראות אדם מבוגר שיש לו קמטים, ולחשוב על שני החיילים האלו שהיו איתך, ולעולם לא יהיו מבוגרים. זה לאכול אוכל טעים, ולרצות להקיא, כי הם עכשיו בתוך האדמה. זה לרוץ, זה לנשום, זה בא מכל הכיוונים. זה לעמוד בשדה פתוח ולהרגיש שהכל נסגר עלייך. ולרגע אתה שוכח, וצוחק, ובלי לשים לב אתה בוכה, כי דווקא אז זה מחליט לבוא, ודווקא אז הם חוזרים אלייך. זה לרצות לקפוץ רק כדי להשתחרר. אבל אז, זה מכה בך. שאתה לא רוצה לקפוץ. שאתה רוצה לחיות. וכאן הכל מתחיל. השניים ההם, שני חבריך, שנפלו ולא יקומו, שחדרו לחלומותייך, ביום ובליל, ולא נתנו לך לנשום, כעת אתה מתחיל לקבל אותם. לקבל את הנוכחות שלהם. במקום להילחם בהם, לרצות להשתחרר מהם, לברוח מהם, מפרצופיהם, מהאנשים אשר הם היו- לקבל אותם. וכשהם באים לחלומותייך, אתה אומר ברוך הבא. ויותר אתה לא מתעורר מחלום בלהות, אלא מגעגוע למשהו שאבד. למה הם? למה לא אני? למה? השאלה הזאת נשארת בראש, אין לה מענה. באמת אני יכול להגיד לך, אין לי תשובה. כנראה זה משהו גדול יותר. וגם אם לא. והשאלה הזאת ייסרה אותי, תאמין לי, בלילות ובימים. ולפעמים היא עדיין מייסרת. לא יכולתי לישון בגללה, לא יכולתי להיות ער. עד שהבנתי שזאת לא התשובה לשאלה שחשובה. כי זה ככה. וזה הכל עניין של לקבל את זה. זה מוזר, באמת משפט מוזר מה שאני עומד להגיד, אבל אתה צריך לקבל את זה שאתה חי. וכשאתה אוכל אוכל טעים, אתה נהנה ממנו. מנצל עד הסוף את החיים האלה, שנתנו לך במתנה. וכשאתה רץ בחמש בבוקר, וכשאתה נושם, וכשאתה מרגיש אוויר קר נכנס לך לתוך הריאות, אתה אומר וואלה, ממש טוב לי לרוץ בחמש בבוקר. וזה לא שאתה לא מתגעגע. כי אי אפשר שלא. וכשאתה רואה מישהו עם שיער דומה, או צורת הליכה דומה אתה נזכר, ומתגעגע. אבל במקום בכוח לנסות לדחוף את המחשבות הללו החוצה מהראש, אפילו שהן מעציבות, אתה נותן להן להישאר. ומשהו אחר כבר מסיח את דעתך. כי פגשת בדיוק מישהו שאתה אוהב. וזה עדיין קשה, שלא תחשוב שלא, וכשמולי יושב איש חרוש קמטים, וכשאני מתכנן לעצמי את העתיד, עוברות לי בראש מחשבות. אבל זה ככה. ואתה מתרגל. ואתה לומד ליהנות ולחיות עם זה. בלי שזה יפריע לך. בלי שזה יעמוד בדרכך. אתה אפילו מוצא נחמה בזיכרונות האלו, במחשבות האלו, כי לפחות שם הם חיים. וזה לא עניין של מילים, באמת שלא. נסה לעבוד על עצמך, לומר לעצמך שהכל בסדר, ותראה- אתה לא קונה את זה. גם אני ניסיתי לעבוד על עצמי. אבל זה לא הולך. לאט לאט אתה מתחיל להאמין שבאמת יהיה יותר טוב, ולאט לאט אתה לא מתרגש מחלום כזה או אחר ואתה גם לא מדחיק אותו. אתה מבין, לפני שאתה מתחיל לחיות בשלום עם העולם, אתה צריך קודם לחיות בשלום עם עצמך. ואתה זוכר, כמובן, שזה לא בושה, ושזה רגיל, וגם אם כולם אומרים דבר אחד אתה מכיר את עצמך הכי טוב. ותמיד אתה יכול לדבר איתי. "