על החיים דרך השירים

נסיעה ארוכה,
לפחות שלוש שעות עד שמגיעים מתל אביב לטבריה. ביום רגיל יכולתי אפילו ליהנות
מהנסיעה הזאת, אבל כשאני חסרת מנוחה, לפני אירוע גדול ומכריע, כשחוסר שקט זורם לי
בדם, נסיעות ממושכות זה לא דבר פשוט. לפחות יש לי מוזיקה, שמעבירה את הדקות ונותנת
למוח כמה רגעים של הפוגה. באמצע השיר השני, במהלך התופים הרועמים של הקילרס, אוזניה
אחת שותקת. שומעים רק באוזן אחת.

להאזין למוזיקה דרך אוזניה אחת בלבד זה פשוט משהו שאי אפשר לעשות. זה לא כמו להביט על העולם דרך
עין אחת, אז אמנם שדה הראיה צר יותר אבל עדיין כל המידע מתקבל; אולי זה כמו להביט
על העולם דרך חרכים שבין האצבעות, כשחלקים שלמים נעלמים לך ואתה צריך לנחש אותם.
להקשיב למוזיקה דרך אוזניה אחת זה כמו להתקלח במים פושרים או לאכול פרוסת לחם
שהתייבשה. וזה לא מחלחל לתוכך. אתה עדיין יותר מידי... בעולם שבחוץ. המוזיקה הופכת
להיות משנית, שקטה מידי או רועשת מידי באוזן, אבל לא סוחפת אותך איתה.

העברתי ככה שעה וחצי של נסיעה. לא באמת נהניתי מהמוזיקה. לא באמת הוסחה דעתי. עדיין הייתי
מודעת ביתר שאת לכל טלטלה של האוטובוס, לשיחת טלפון של האישה שישבה לפני ותכננה
לפרטי פרטים מסיבת הפתעה, לילד שבוכה בספסל האחורי ולשמש שכל כמה דקות מסתננת
ונוחתת על העין שלי ואז שבה ונעלמת. ניסיתי לתקן את האוזניות. להדק את החיבור,
להזיז ימינה ושמאלה, להטות לכאן ולכאן, ודבר לא עבד. ניסיתי להרים ולהוריד, לשנות
כיוון, להחליף בין הצדדים, ללחוץ ולהרפות, ושום דבר לא עזר.
עד שלפתע זרם המים החמים התחיל לבקוע ולשטוף אותי ופתאום המוזיקה בוערת משני
הצדדים וזה בדיוק כשתום יורק פוצע בקולו והגיטרה והזעקה. ואסור לי להזיז את האגודל
והאצבע, שמחזיקים את חוט האוזניות בדיוק בזווית הנכונה על מנת שהמוזיקה תגיע לשני
הצדדים. ככה הצלחתי להעביר עוד שיר וחצי, עד שרוב מחשבותיי הפכו מתרכזות באצבעות
הקפואות, תחושת עקצוץ קלה התחילה לבצבץ לה באגודל, תנודה קטנה, בלתי רצונית, כמעט
לא מורגשת, והזווית המושלמת מופרת ואין מוזיקה. נותר אולי הד מרוחק שלה, צללית, באוזניה אחת.

את כל חמשת השירים של הביטלס העברתי בניסיונות למצוא את הזווית הזו שוב ונחלתי אכזבה. היו
רגעים של הבזקים, אבל הם לא נמשכו יותר משניה בודדה. השמש התגברה וכעת הייתה ללא
הפסקה מוכוונת הישר אל תוך עיני. גם נהיה לי קצת חם. החלטתי לוותר. המשכתי להקשיב
לכאילו מוזיקה שבקעה מאוזניה אחת שלי, מחליפה בין אוזן ימין לאוזן שמאל כדי לא
לקפח אף אחת. מידי פעם שבתי לנסות, מתעצבנת, מנתקת ומחברת, מסובבת, אבל האזניות
בשלהן: פג זמננו. אם אין אחת – גם השנייה לא שווה.

זה היה בתחילת בוהימיין רפסודי, אם אני לא טועה, שפתאום האזנייה חזרה לעבוד, מעצמה. הייתי בשלבי
נמנום והתעוררתי באחת, משתדלת לא לנשום כדי לא להפיג את הקסם. כינורות, תופים, קול
גבוה, קול נמוך, גיטרות והרמוניה מושלמת התחילו להישפך ולזרום לתוכי כמו תה חם
ביום סגריר. נשמתי, והתיישרתי בכיסא בעדינות כדי לא להפסיק את זה, והמוזיקה לא
פגה. לא כשהכינרת הופיעה בחלון שלי, ולא כשהגענו סוף סוף ליעד. התענגתי על צלילי
הפסנתר והקול העוצמתי וכל הזמן הזה לא הצלחתי להתנתק מההרגשה שהדהדה ביי, שכל מה שקרה כאן עם
האוזניות, הוא בעצם מטאפורה, משל למשהו אחר, שלא הייתי בטוחה לגמרי מה הוא.