על החיים דרך השירים

לא יכול להוריד ממך את העיניים/מאיר אריאל 

לא יכול להוריד ממך את העיניים
מעינייך הנראות כתגליות
לא יכול להוריד ממך את העיניים
משפתייך המפיקות מרגליות

באמת אחרי כל כך הרבה שנים
אפילו מהבוקר עוד לפני שתרחצי פנים
וביושבך ממלמלת למראה
משתנה כל שניה כל תנועה

לא יכול להוריד ממך את העיניים
רק יותר ויותר מתמגנט
לא יכול להוריד ממך את העיניים
רק יותר ויותר מתהפנט

וכשכבר נדמה לי שאני עולה על
השביל שאלי גנך הסודי אותי יוביל
דוקא אז את מכה אותי בסנוורים
בקסמי הפשטות של הדברים

ארגוני נשים מתנפלים עליבתוכחה
שאני עוזב עלייך את כל עול
הבית והמשפחה, מה שנכון
אבל מה אעשה אין לי פנאי, לא אין לי פנאי
לא יכול להוריד ממך את עיני

וכשאת תופסת מרחק את לא כאן בכלל
אז אני כמו החתן המרחף מהציור
של מארק שגל
זה לך אות: כל מקום בו תלכי
תדרכי תעמדי ופתאום תחייכי

לא יכול להוריד ממך את העיניים
יפתי יפתי יפתי
לא לא לא לא לא אוריד ממך את
העיניים
יפתי יפתי יפתי

בלי רחמים, לוטש עיניים, חודר במבטך כל חומה? זה קורה כשנגלה אל מול עינייך מראה
לא רגיל, כזה שאתה לא נתקל בו בדרך כלל. אולי מאוד מוזר, אולי מאוד קשה, אולי מאוד
יפה. אולי כל אלו ביחד. ואז אתה פשוט לא יכול להסיר מבטך מאותו מושא שנגלה אל מול עינייך, גומע כל פרט, מלקט כל שביב של מידע ויזואלי שמתגלה מולך ומצלם תמונה מנטלית היישר אל ערמת הזיכרונות שבראשך. תאר לעצמך שאותו מראה משמים, מתמיהה, מפליא, שנגלה אל מול עינייך ממשיך להתגלות שם כל בוקר כשאתה מתעורר; כל ערב כשאתה הולך לישון. ואתה פשוט לא מאמין שהיצור היפה הזה הוא שלך. אתה מסתכל עליו כל פעם כאילו זו הפעם הראשונה. ולא משנה שכבר בהית בו שעות, ביצור הזה, אתה ממשיך ולומד דברים חדשים בכל מבט.

 כל כך פשוט המשפט הזה, לא יכול להוריד ממך את העיניים. פשוט לא יכול. כנראה שהוא גם לא רוצה להוריד אותן, אבל מדובר בתחושה חזקה מכך: פשוט לא יכול. לא יכול להוריד את העיניים מעינייך הנראות כתגליות. תגלית היא דבר חדש: המצאה, חידוש. העיניים שלה הן כמו תגלית: אין עוד עיניים כאלו בעולם, הן מרעישות ומהוות גילוי חדש לכל מי שזוכה במבטה. ולא רק העיניים הן מושא המבט: קודם כל העיניים, אבל אז גם השפתיים. השפתיים שמפיקות מרגליות. ואיזו בחירה יפה במילה "מפיקות". השפתיים הן ישות משל
עצמן אשר מייצרת, מצמיחה ומולידה פנינים, נפלאות. פניני חוכמה? נשיקות טעימות?

נטול מסכות, כיסויים, הגנות. יש משהו מיוחד בלהביט במישהו שכרגע קם. הפנים עוד מעט רפויות, השפתיים מעט תפוחות, העיניים עדיין קצת עצומות: עוד לא השלימו את המעבר בין העולם של בפנים לעולם של בחוץ. אולי לכן אתה גם קצת יותר פגיע בבוקר. כי אין איפה ואיך להסתתר. זה פשוט אתה, בצורה הכי כנה שאפשר. לאהוב ברגעים הראשונים של הבוקר, זה לאהוב באמת.והיא כל הזמן משתנה. כמה אנשים הם דבר דינמי. גם אחרי שנים של הסתכלות והתבוננות ולמידה, עדיין היא משתנה בכל תנועה ובכל שניה, עדיין מגלה, עדיין מפתיעה.

 זה כמו חידה שהוא מנסה לפענח, ללמוד את תווי פניה ואת דרכיה ואת מסתורי אישיותה. מנסה להיכנס לשביל שלה, להתקרב. גם אם אין ביכולתך להבין עד הסוף מישהו אחר, עצם הרצון להיכנס בדיוק לנקודת המבט של מישהו אחר, עצם הניסיון מביע על קרבה כה עזה. ובדיוק כשהוא כה קרוב לפיצוח החידה הזו, היא מגלה לו: אין פה כלל חידה. הקסם הוא הפשטות. זו אני וזה אתה ופתאום זה אנחנו.

ובהומור קל מספר כיצד הפעולה הזו, של פשוט להסתכל בה ממלאת את כל עולמו, לא נותר בו עוד פנאי לעיסוקים אחרים, חשובים ככל שיהיו. כי להסתכל עלייה זו משימת חיים בפני עצמה. משרה מלאה.

מאבד את יציבותו? מאבד כל אחיזה בקרקע כשהיא לא איתו? כשאתה מרחף אתה מעל הכל, רואה הכל, והכל רואה אותך, וכך בכל מקום אליו היא תפנה היא תחייך. כי לא משנה כמה רע את מרגישה, ולא משנה כמה את רחוקה עכשיו, מספיק רק להביט למעלה ולהיזכר שיש מישהו שלא מצליח להוריד ממך העיניים.  

http://www.youtube.com/watch?v=SDTHunBmslc