| 7/2009
1985-2006
זה לא אותו דבר
מילים ולחן: עברי לידר
כמו שגוף בגוף נוגע
זה לא אותו דבר
כמו לחזור הביתה מהגשם של החוץ
זה לא אותו דבר
כמו לצרוח פנימה
שזה לא אותו דבר
זה לא אותו דבר
כמו להציל את אמא
זה לא אותו דבר
מלבד הגעגוע
למשהו רגוע
לשיר מהעבר הלא רחוק
שכל האנשים
שרים אותו ביחד
עד שנעלם הפחד
טוב לנו כל כך
לישון עכשיו
ביחד
וזה כמו מים שנוזלים מהתקרה
אבל זה לא אותו דבר
האהבה שלנו שהתקררה
זה לא אותו דבר
להשתכר ולעשות שטויות
בחתונה של אחותך
זה לא אותו דבר
כמו לשחרר דמעה
זה לא אותו דבר
מלבד הגעגוע
למשהו רגוע
לשיר מהעבר הלא רחוק
שכל האנשים
שרים אותו ביחד
עד שנעלם הפחד
טוב לנו כל כך לישון עכשיו
ביחד
זה לא אותו דבר
כמו שלימדו אותנו
כמו בספר שקראנו
כשעוד היינו ילדים טובים
עכשיו העצבים
עולים לנו לראש
וזה הזמן לדרוש
את כל מה שנראה שלנו
חזרה
אתה יודע, השיר הזה תמיד מזכיר לי אותך. אולי בגלל שהוא מילא את אוזניי בזמן שתמונתך שטפה את עיני. אולי בגלל שמאז כל מה שקרה, השתניתי, בפנים; אולי בגלל שאחרי אותו יום, לפני שלוש שנים, עבורם, אוהבייך - זה לא אותו דבר. מאז הכל מרגיש להם אחרת. דבר לא חזר להיות כשהיה. אפילו דברים רחוקים, שלכאורה כלל לא קשורים, השתנו. הכל נראה אחרת מאז לכתך, נשמע אחרת, מרגיש אחרת. זאת פיסה בלב שתיוותר ריקה לעד, אבל כאן לא תסתיים השפעתך; ראיתי אותך בכל חיוך שלה, בכל מילה, בכל דמעה שמעולם לא זלגה. ואי אפשר לברוח מזה. אבל גם לא רוצים. רוצים להרגיש את הכאב ממלא כל נקבובית בגוף, עד שאי אפשר להכיל יותר, ומקווים שהגשם ישטוף את הדמעות, אבל זה לא עוזר, אז מנסים לצרוח, אבל העצב מסרב להשתחרר, ופתאום זאת רק את, שצריכה לסחוב על גבך השברירי את כולם, שלא מצליחים להזדקף, שלא מוכנים לקבל את זה, הוא הלך, ולא ישוב
מצילה אותם.
ובלבך מקנן הגעגוע לאותם חיים של פעם, כשהוא, המתוק עוד היה כאן, וכשראית את כולם מחייכים בלי הקמט הזה בין הגבות, שמפריע לחיוך לעלות עד הסוף... מנסה להתמסר למגעו שעוטף אותך, אולי לחלוק מעט ממעמסת הכאב, לפחות בלילה
ביחד.
מסתכלת לרגע מה קרה לעולם שלך, טפטוף מונוטוני של חיים שאינם חיים, מהם את מנסה להשתחרר, עברו שנים, זה לא אמור לעבור כבר? מנסה לעשות הכל, רוקדת ושותה, וחוזרת למיטה, ומחייכת חיוך קטן כשמרגישה את הדמעה זולגת מהעין, אל הלחי, ולבסוף נושרת לה, חופשייה
זה לא היה אמור להיות ככה, יותר מידי צעיר, עוד לא הספיק, אנחנו עוד לא הספקנו, עוד לא ראה דברים, עוד לא דיבר, וסיפר, עוד לא הגיע למה שהיה יכול, עוד לא אהב, עוד לא שינה את העולם, הלך, בלי הזדמנות להיפרד
זה לא היה אמור להיות ככה, זה לא הסוף הטוב שהבטיחו לנו, ולפעמים הכל הופך לכעס, עצבים, כי זה לא הוגן, ומי אשם, ולמה
ובכוחות אין סוף את מתמודדת, מוכיחה שיש חיים, ושאפשר להמשיך, כל עוד מוצאים את האיזון. ואתה שם, הזמן לא נוגע בפנייך, מסתכל, ועוזר למצוא את הכוח שבפנים
זה לא אותו דבר, הכל אחרת, אבל גם עכשיו אפשר עוד לצחוק ולחייך, ולהמשיך...
| |
אתה יודע מי אני
בלי הקדמה הפעם, רק אגיד שהלחן של השיר משתלב יפה במילים שלו, לכן ממליצה במיוחד (למרות שתמיד עדיף) לשמוע את השיר ולא רק לקרוא את המילים:)
אהבה יומיומית
שקרים שקטים שקרים קטנים
בתוך ליבנו ישנים
על פני חבצלות סגולות ושלל צמחי המים
שטים הם הס על פני הזרם
שטים הם עצומי עיניים
שקרים שקטים שקרים קטנים
בתוך ליבנו ישנים
ואור בהיר עולה וצף על פני החדר
אתה יודע מי אני יודעת מי אתה
הכל בסדר
הבוקר בא כבר יום חדש
נצא לדרך
היום נאמר תמיד אמת
עד בוא הערב
דברים פשוטים כמו אהבה
בתוך הנפש נחבאים
על פני כלניות שני
ושלל פרחי העמק
פורחים הם הס על פני הירק
פורחים הם עצומי עיניים
כמו אהבה דברים פשוטים
בתוך הנפש נחבאים
השקרים הקטנים והשקטים הללו, שהשיר מדבר עליהם, אינם שקרים במשמעותם השגורה בפינו. בעיני, השקרים הללו הם יותר כמו אחיזת עיניים, כל מיני דברים בנפש האדם, שמתעתעים בנו – הם נדמים לנו כמשהו אחד, ובעצם, הם משהו אחר. אולי חלק באופי שלנו, התנהגות כלשהי שמאפיינת אותנו, שנדמה שהיו שם מאז ומעולם, מעין מצב כזה שנדמה שהיה כך תמיד, שהוא חלק בלתי נפרד ממנו; אמנם, זה לא כך. ואנו חיים איתם, עם השקרים הללו, שוכחים את החיפוש אחר האמת. מסתגלים לדברים כפי שהם נראים למראית עין, וזונחים את החיפוש... השקרים הללו אינם רעים; לא מדובר בשקרים שמסתירים מפנינו אמת בכוונה. יותר כמו מצב מסובך כזה, שלא ברור מתי דבר מה הוא אמת, ומתי בדיה.השקרים ישנים, ושטים על שלל צמחי המים יחד עם זרם החיים. ממש כצמח על פני המים, אין לשקרים הללו שורשים עמוקים, אין הם חלק אמיתי מנפשנו, אך הם מצטרפים אלינו, מלווים אותו בזרם חיינו הסוחף, זה שלא מאפשר לעיתים לעצור ולבדוק: היכן הצמח נטוע בקרקע, והיכן מדובר בעשב שוטה, שאינו אמיתי... הם שטים על פני המים, והרי המים בעצמם הם דבר מתעתע: לעיתים נדמים שקטים ורגועים אך יכולים להסתיר בתוכם מערבולת או סופה. השקרים קטנים, שקטים, זורמים בדממה, לא עושים רעש ועל כן משתלבים ביתר קלות בתעלומת הנפש, בדרך החיים.
ואז, לעיתים, דברים מתבהרים. אור מציף את פנים נפשנו, ולפתע בכל זאת יש דברים ברורים. לעיתים דווקא כשאדם מתבונן בעיני אחר, הוא רואה יותר טוב את עצמו... כמו שכשאחד מביט בעיניים לאדם אחר, הוא יכול לראות באישון השתקפות קטנה שלו, לעיתים כך יכול למצוא שם גם השתקפות שלמה ומקבלת של האני האחר שלו, זה שנמצא בפנים.
כל בוקר טומן בחובו יום שלם עם פוטנציאל לשינוי, לדרך חדשה, שכולה אמת. לא מדובר באיזו מהפכה גדולה בחיים, שינוי מהקצה אל הקצה. כמו שהשקרים האלו אינם דרמטיים, הם קטנים ושקטים, כך יהיה גם השינוי: יתחיל בבוקר אחד, וימשך לפחות עד בוא הערב, פיסות פיסות, טיפות, בשקט.
אז יחד עם התסבוכת של הנפש, בתוך המבוך הזה, לצד השקרים, נחים גם דברים פשוטים; כמו אהבה. לעיתים הם נחבאים, אך הם שם, יציבים, מושרשים עמוק בלב. האהבה פורחת על פני כלניות שני ושלל פרחי העמק. הפעם, בניגוד לשקרים, הדברים הפשוטים בלב שולחים שורשיהם אל אדמת העמק, המקום הנמוך, הבטוח. את רוב העמקים בעולם יצרה זרימת מים, לפני המון המון שנים; העמקים הם כמו קרקעית אותו נהר, על פניו שטים השקרים. בעומק המים חבויה האמת הפשוטה, היציבה, כמו האהבה.
אם את השקרים אנחנו לא רצינו לראות, כעת הדברים הפשוטים הם שעוצמים את עיניהם, פורחים כך, ללא דאגות. האדם עוצם את עיניו כשאינו רוצה לראות: אולי חושב שאם יעצום עיניו, זה יעלם. אמנם הדברים הפשוטים הפורחים עצומי עיניים, עושים זאת באופן אחר, מסיבה אחרת... אדם עוצם עיניו מרוב פחד; הפרחים עושים זאת מרוב ביטחון. כמו ילד שעוצם עיניו ואוחז ביד חברו, נותן לו להובילו; סומך עליו במאה אחוזים, בוטח בו, שיוביל אותו בדרך הנכונה, שיזהיר אותו מפני כל מכשול בדרך, כך פורחת האהבה: עיניה עצומות מרוב ביטחון כזה בעולם, שהכל בסדר, היא יכולה לפרוח, והכל גם ימשיך להיות.
| |
סתם סיפור עצוב של סתיו
איך קובעים אם שיר מסוים הוא טוב או לא? כמובן שצריך להתחבר לשיר, אבל אצלי העניין הוא גם חיפוש האמת בשיר. וכדי למצוא אותה צריך לתת לכל שיר הזדמנות, גם כזה שברגע הראשון נדמה שכולו עטוף במשהו אחר. לפני כמה זמן שמעתי את המשפט "תמיד בעד הנגד". לכל הילדים אומרים תמיד את אותו המשפט: לא להכנע ללחץ חברתי; לא ללכת אחרי דבר כלשהו בעיניים עצומות רק כי כולם הולכים אחריו. אבל, היום יש כאילו תופעה הפוכה - לא ללכת אחרי משהו רק בגלל שהמון כן הולכים. כך לדוגמה, לא לאהוב שיר מסוים, רק מפני שהוא פופולרי מאוד. וכשצועדים בדרך זו, תמיד בעד הנגד, דברים נהדרים יכולים להתפספס...
וכאילו ההפך הגמור מנושאי המגבעת, הבאתי שיר של דור דניאל, ומצאתי בו כמה דברים...
מקום לצדך
מילים ולחן: דור דניאל
מול אותו חלון ישן פותח את הבוקר
מחפש סיבה להישאר
אל אותו סיפור קטן נטול תקווה ואושר
אם אני עוזב אני לא חוזר
מחפש אותך בפנים את כבר לא זאת שהכרתי
לא צריך לדבר על השתיקות
אני רוצה לפחד לבד לעצמי מספיק שיקרתי
כל כך עצוב שכבר לא חשוב לבכות
אל תפני לי מקום לצידך
תתמודדי אני הולך
תחייכי את יודעת
אל תשמרי לי מקום חם לחזור
כשאהיה שיכור
תוותרי את שומעת
מחכה שהיום יירד תרגעי ואז תביני
שלא מצאתי סיבה להישאר
סתם סיפור עצוב של סתיו יום יבוא ותסלחי לי
את אותו החלון ישן סוגר
השגרה יכולה להיות לפעמים כל כך סוחפת שניתן לטבוע בה; כלל לא לשים לב יותר שמדובר בשגרה שמחליטה עבורנו ולא אנו בשבילה. פשוט לחיות בדרך מסוימת – לא כי היא זו שנבחרה אלא סתם כי אין כוח לשנות. כי לא מאמינים שאפשר. כי מפחדים ממה שיבוא במקום. נמצאים במעין תרדמת כזו, עד שלפתע, "מול אותו חלון ישן", באה לפתע מחשבה חדשה. מעין הצצה מהצד על החיים – מדוע זה כך? מחפש סיבה להישאר...
לזמן יש ערך משלו... לעיתים רק הזמן יכול לחשוף אמת. לפעמים הזמן חושף דברים שלא ניתן היה להעלות על הדעת מהיכרות ראשונית עם אדם. הזמן מביא עמו חוויות ומצבים שונים, שלרגעים מגלים רבדים אחרים באדם מוכר. "מחפש אותך בפנים, את כבר לא זאת שהכרתי", אמנם בכל זאת מחפש אותך, הלוואי והיה מוצא. "לא צריך לדבר על השתיקות" לפעמים שתיקה מכילה בתוכה עולמות. תמונה שווה אלף מילים, לעיתים כך גם השתיקה. אבל ישנן גם שתיקות ריקות. שתיקות שמיותר לנסות למלא במילים מאולצות. במקום זאת, לעשות את הצעד המפחיד הזה ולהיות לבד, להתנער מהשקר, אפילו שהיה נוח במובן מסוים.
"כל כך עצוב שכבר לא חשוב לבכות" – הדמעות פורצות ברגעים קיצוניים; כאב חד כזה, או אושר פתאומי... אבל כשהעצב הוא מעין מצב קיומי, נדמה כי הדמעות דוהות עם החיים...
"אל תפני לי מקום לצדך, תתמודדי אני הולך" ואולי, אולי יש לו צורך כה עז למלא בהמון מילים את הפרידה, העזיבה, דווקא כי הוא זה שקשה לו. אולי כשאמר, תתמודדי אני הולך, פנה יותר אל עצמו מאשר אליה, תתמודד, אתה יודע שזה הצעד הנכון. וגם את יודעת, אז תחייכי, כי כך יהיה יותר טוב לשנינו, גם אם כרגע קצת קשה להאמין.
"אל תשמרי לי, מקום חם לחזור, כשאהיה שיכור" הצעד הנכון הוא לא תמיד הצעד הפשוט, ולעיתים כדי להגיע לאושר צריך לחלוף על פני הקושי, אף לשקוע. והוא יודע זאת, יודע שכבר לא יהיה לו מקום חם לחזור, ואת החום הזה, ינסה להשיג ממקומות אחרים, כמו אותו המשקה שמחמם... "תוותרי, את שומעת" – ושוב, מעין פניה אמביוולנטית, אל עצמו ואליה בו בזמן. לוותר על התפיסה הזאת, על האושר המדומה, על הביחד הזה, שהוא בעצם כל כך לבד.
"מחכה שהיום ירד" הזמן מכיל בתוכו תובנות... דברים שצריכים לשקוע, ואז נעשים צלולים יותר. "יום יבוא ותסלחי לי" מעין היאחזות בעתיד, מנסה לשאוב תקווה מהיום ההוא, שיכיל בתוכו את הידיעה: זה היה המעשה הנכון. זה מה שהייתי צריך לעשות, ועכשיו אני יודע זאת.
"את אותו החלון הישן סוגר" - סוגר את החלון הישן ההוא, סוגר תקופה, סוף לשנינו, סוף לביחד, סוף למי שהיינו, למצב שלנו, סוף לביטחון ההוא, לשקר.
סוגר את החלון הישן בכאב, ובלב מפעמת הידיעה הקלישאתית אך למרות זאת המרגשת,
סוף, הוא גם התחלה
 תוותר, אתה שומע?
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
דרך השירים
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
