"אחד מתוך מאה מבוגרים הוא א-מיני."
ישבתי על הספה בחדר ההמתנה של האורטודנט שלי. למזלי, הטיפול הגיע לסיומו, וזו הייתה הפגישה האחרונה (פגישת ביקורת) לפני שיכולתי לומר לו שלום לתמיד. וכמו כל מתבגרת משועממת, תפסתי לי את אחד מירחוני הנשים הרדודים שתמיד שוכבים להם שם לצד הספות, והתחלתי לקרוא בריפרוף את השטויות שהיו כתובות שם. מי היה מאמין שעובדה שהיתה כתובה במעין מגזין שכזה תמשוך את תשומת ליבי.
אחד מתוך מאה. תמיד הייתי בטוחה שאחוז הא-מיניים באוכלוסיה נמוך מאוד, למשל אחד מאלף, ואולי אפילו יותר.
הרגשתי דקירה קטנה בבטן. מחשבות והשערות שניסיתי להפריך שוב קפצו לראש שלי. תכלס, כבר נקלעתי למקרים וסיטואציות שהסיכוי שהם באמת יקרו לך הרבה יותר נמוך מאחד למאה. אז יכול להיות, שאני היא האחת מתוך המאה, נכון?
לרוב בני גילי כבר היה חבר או חברה. אני בת שבע עשרה שנים, ובכל זאת, אף פעם לא התאהבתי. כשסיפרתי על הכישלון שלי עם המין הגברי (או עם המין האנושי בכלל?), תמיד קיבלתי תגובות כמו "את עדיין צעירה. את לא יכולה לקבוע", "כנראה עוד לא פגשת את האחד!" וכמובן "אל תגידי את זה, הזמן יעשה את שלו."
בטח, זה מה שהם אומרים.
תמיד חשבתי שאולי אני בררנית, בעלת רף גבוה מידי, או שאני סתם לא יודעת איך לדבר עם בנים. אבל אז הכתה בי המחשבה, שאולי זה לא שאני לא אוהבת כי אני בוחרת לא לאהוב. אני לא אוהבת כי אני לא יכולה לאהוב.
ועד אז, בכלל לא חשבתי שזה באמת אפשרי להיוולד בלי הרגש הזה, הקרוי אהבה. אבל אחד מתוך מאה אנשים נולדים בלעדיו. ויכול להיות...
שגם אני.
אני הילדה שאף פעם לא תוכל לאהוב.
אני אוהבת את החברים שלי, ואוהבת את בני האדם והעולם הזה. אבל אני מרגישה את הפיספוס הזה, של אחד מהרגשות הנפלאים ביותר שאדם יכול להרגיש - אהבה כלפי בן זוג, אהבה מינית, כזו שרואים בסרטים וקוראים עליה בספרים. אנשים מאוהבים תמיד נראו לי מאושרים כל כך. האם אי פעם אוכל להזדהות איתם? מה לעזאזל השתבש אצלי גנטית, כך שנולדתי בלי היכולת לאהוב?
אז כן. אני יכולה להיות א-מינית.
אבל עדיין לא התייאשתי מעצמי לחלוטין. כשזה יבוא (אם זה יבוא) לא אסגור את ליבי. אני בטוחה שאהייה מאושרת.
אבל בנתיים אני מבולבלת, נבוכה וקצת פוחדת. פוחדת שבאמת החמצתי את הרגש הזה.
*******************************************************
לפני כמה שבועות החלטתי לבקר בבלוג שלי ולראות מה לעזאזל כתבתי בתור ילדה בת 15 וחצי. על אף שלא כתבתי הרבה ושהזדעזעתי מכישורי כתיבה ירודים, החלטתי שזה באמת נחמד לתעד את הדברים שעוברים עליך. אז מי היה מאמין, חזרתי לכתוב!
הרבה השתנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן. עברתי בית ספר, הכרתי חברים חדשים, נפתחתי, התבגרתי, ואפילו התחלתי ללמוד נהיגה! דאם, אני ממש מזדקנת 
הלוואי שבפסח הזה אני אצליח להתנער ממחסום הכתיבה (או שזה לא ממש מחסום כתיבה, כי פשוט יש לי דחפים רגעיים לכתוב). וואו, באמת הייתי רוצה ללמוד להתבטא כמו שצריך OTL
אוהבת את העולם והאנשים שחיים בו, (XD)
נטע \ נמו \ קאנרה (קראו לי איך שתרצו ♥)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
