זה היה לילה בסוף חודש יוני. אימי הלכה מאחורי, מדברת בנינוחות
בפלאפון. אני הלכתי לפניה כדי לא להפריע, והקשבתי לרעש שבקע מהפלאפון שלי, הרעש
שאותו אני מתעקשת לכנות מוזיקה. הלכנו כך, רחוקות מטרים ספורים אחת מן השניה, כל
אחת שקועה בקול שבקע מהטלפון הסלולארי שלה. לאחר דקות ספורות, היא ניתקה את השיחה.
עצרתי את השיר הקיטשי שבדיוק התנגן בצליל מתכתי, ועמדתי כדי שתוכל לצמצם את הפער. ואז,
בשקט שהשתרר באותן השניות האלו, יכולנו לשמוע טרטור מנוע ממרחק.
הכל קרה מהר מאוד. טרטור המנוע התקרב והפך לחריקת בלמים צורמת. מכונית
אדומה, ישנה עד כמה שהצלחתי לתפוס, טסה אלינו במהירות שיא, אל עבר אותה המדרכה שעליה
עמדנו, אימי ואני.
שחררתי צרחה.
"מה זה אמור להיות...?" מילמלתי, או זעקתי. אני כבר לא
זוכרת. שלחתי לעבר אימי מבט חטוף; היא רצה מאחורי עמוד חשמל. הייתי בטוחה
שמהמכונית עמדו לצאת שני גברים. עמדתי קפואה כמה שניות. בנתיים, הבחנתי בזווית
העין שהמכונית האיצה במהירות מטורפת, ברוורס.
"אני רצה" אמרתי בקול קטוע, ושעטתי קדימה. אבל משום מה, לא חשתי
את האנדרנלין זורם בדם שלי. הרגשתי כאילו אני משתתפת באיזה סצינה מסרט אקשן עלוב.
ריצתי היתה איטית ומסורבלת. עברו בי מחשבות, שהזהירו אותי מפני הגברים האלה. אולי הם
ירצו לעשות לנו משהו רע.
ואז ראיתי אותם, טסים במהירות שמאלה במעלה הכביש.
עצרתי.
כל הסצינה, מהגעת המכונית עד עזיבתה, ערכה כעשרים שניות, חצי דקה לכל
היותר.
הבטתי לאחור. אימי החלה לצעוד לעברי, על פניה מתוח חיוך נבוך.
"פחדתי שזה היה אמור להיות אירוע דריסה" היא אמרה לי.
המשכנו ללכת.
הרגשתי בחילה מציפה אותי. אולי בגלל המאמץ הפתאומי, אולי מההתרגשות.
אבל הסיבה האמיתית לכך היתה בושה.
בושה שכל מה שיכולתי לעשות, אל אף שהגברים לא באמת ניסו לפגוע בנו...
היה לצרוח ולרוץ כילדה קטנה ומפוחדת, שחשבה שראתה מפלצת מתחת למיטתה.
לא משנה איך מסתכלים על זה,
זה פתטי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
