זכויות הגבר בישראל

ניהלתי באתר תפוז במשך 5 שנים בלוג מאוד מצליח בשם "זכויות הגבר בישראל". בלוג שריכז, העביר והזרים מידע רב, חשף שחיתויות וניפץ תפיסות מוטעות שמושרשות בחברה הישראלית ע"י גורמי פמיניזם בעלי אינטרס. היו לי כניסות רבות, בימיו המוצלחים הגיע הבלוג לאלפי כניסות כל יום ואפילו היו מקרים בהם הגיע ל10,000 כניסות ביום ואפילו 17,000 ביום אחד בלבד (המינימום עמד על 400-500 כניסות ביום). בסופו של דבר, עד לסגירת הבלוג ב18/7/2009 בשעה 21:00 הגיע הבלוג לסה"כ של 737,292 כניסות, מה שמוכיח את חשיבותו הציבורית של נושא הבלוג: זכויות גברים והפרות בוטות ביותר של זכויות אדם על רקע אפליה מיגדרית.

למרות התמיכה הרבה שקיבלתי מאנשים רבים ולמרות המחאה, הנהלת תפוז החליטה בצעד שרירותי, תמוה, מפתיע, נדיר ונחוש לסגור את הבלוג בטענה המעורפלת שהבלוג משמש "כלי להפצת שנאה". איך קרה דבר כזה? לאחר 5 שנים של פעילות כה מוצלחת שהגיעה אפילו לתקשורת מספר פעמים (מדור הצרכנות של YNET, עמוד החדשות הראשי של YNET, מדור הדעות של NRG ועוד), לא מעט אנשי תקשורת וטלוויזיה הכירו ונעזרו בבלוג, אלפי אנשים, גברים ונשים, אהבו ושיבחו רבות את פעילות הבלוג, הודו לי על שפקחתי את עיניהם וחשפתי נתונים ומידע רב שהוצנע, צונזר והוסתר במשך עשרות שנים ונחסם מלהגיע לאמצעי התקשורת המרכזיים.

התשובה דומה לסיפור התנ"כי על שמשון ודלילה : הייתה זו אישה אחת שהצליחה בעורמה ותכססנות להביא לסגירתו השערורייתית של הבלוג, לאחר שבמשך 5 שנים ניסו ללא הצלחה פמיניסטיות, שהגיעו עד לכנסת ישראל, לדרוש מהנהלת תפוז לסגור את הבלוג שלי.

הכרתי את ד' לפני כ-3 שנים. היא סיפרה בתגובות פומביות בבלוג סיפור אישי כאוב על מקרה של עלילת אונס שקרי במשפחתה שבעקבותיה בחרה להיאבק בגורמי הפמיניזם הקיצוני, ללמוד כיצד הן פועלות ומדוע כ"כ קל בישראל להעליל על גבר חף ולהכניסו לכלא אוטומטית על סמך מילה של אישה בלבד, בלי הוכחות ובלי ראיות. היא מצאה תשובות רבות בבלוג וכך בעצם הפכנו לחברים טובים. התכתבנו באי.מיילים ודיברנו כמעט כל יום בטלפון. בהמשך גם נפגשנו בביתי, ביחד עם חברי גיל רונן, יו"ר עמותת הפמיליסטים בה אני חבר.

היא הייתה בשבילי כמו בת משפחה. לא דמיינתי ולא תיארתי לעצמי שיכול להתרחש שינוי כה קיצוני וכה מפתיע בגישתה כאשר הרעיפה עליי מחמאות, תיארה במיילים ארוכים ומפורטים כמה היא מעריכה, אוהבת ומעריצה אותי, את הפעילות שלי, את הכתיבה שלי, את המוזיקה שאני מלחין ועוד. בהמשך היא גם הציעה והתנדבה לכתוב בעצמה פוסטים. קיבלתי בשמחה את הצעתה הנדיבה גם בגלל תרומתה והשקעתה בתכנים וגם בגלל מצבי הבריאותי הקשה ומצב בריאותם הקשה של הוריי שהגביל את הזמן שיכולתי להקדיש לכתיבה בבלוג.

בדיעבד, ד' למדה את כל הפרטים והדברים הכי קטנים מחיי האישיים, היא ידעה על מצבי הבריאותי הקשה, על בעיות הבריאות של הוריי, בעיות כלכליות, טרטורים לבתי חולים ומרפאות וסידורים ביורוקרטים שונים, ובהמשך ניצלה זאת לרעתי.

ההרעה החלה לאחר שנתיים של היכרות. ד' החלה מבקרת את הפעילות והכתיבה שלי. אמרתי לה שאני שמח שהיא שואלת שאלות ואני תמיד פתוח לשמוע ביקורת, גם לא חיובית ולא טובה, כי אני רוצה ללמוד ולהשתפר. ביקשתי ממנה לדבר איתי בפתיחות, האמנתי בה בלב שלם והתייחסתי לכל מילה שאמרה. בשלב הראשון, אחת ההערות המוזרות ביותר שאמרה לי בשיחת טלפון הייתה שהיא לא מאמינה שגברים גרושים בכלל מעוניינים לטפל בילדים שלהם, כשדיברנו על נושא שינוי חוק חזקת הגיל הרך:

 "מה אנחנו מנסים לעשות? להכריח גברים לגדל ילדים? זה מעניין אותם?".

הסברתי לה שהקשר הרגשי והפסיכולוגי העמוק בין אבות לילדיהם הוא חזק לא פחות מאשר עם האימהות אבל היא אמרה בפירוש:"אני חושבת שגברים גרושים דורשים משמורת על ילדים רק כדי להתנקם באקסית שלהם". היא נשמעה מאוד בטוחה בעצמה כשאמרה זאת אבל לצערי זה לא הדליק אצלי נורה אדומה.

בהדרגה עם הזמן התחלנו להתווכח כמעט על כל נושא. כל רעיון לכתיבה שהבאתי עורר אצלה התנגדות עזה. היינו מדברים שעות בטלפון והיות ובאמת רציתי להבין אותה, ללמוד ממנה ולבוא לקראתה (כי הערכתי אותה מאוד וראיתי בה שותפה אידיאולוגית) היינו עוברים ממש על כל מילה ומשנים ומתקנים, רק כדי שהיא תהיה מרוצה.

תחילה זה היה שקט יחסית אבל הטון שלה כלפיי נעשה יותר ויותר בוטה, אגרסיבי ומעליב באופן אישי. היא החלה מתעצבנת וצועקת שהיא מאוכזבת ממני, שהיא מתחילה להתחרט שהיא בכלל נכנסה לפעילות בבלוג. זה החריף בעיקר לאחר מריבות שהיו לה עם חברים אחרים שהגיבו לפוסט. היא החלה להציב בפניי דרישות, טענה שאותם אנשים מזיקים לבלוג ולמטרות שלנו. סמכתי עליה בעיניים עצומות לכן נתתי לה גישה מלאה לפאנל ניהול הבלוג, היא הייתה חוסמת אנשים ומוחקת תגובות כי אמרתי לה שאני סומך על שיקול הדעת שלה ובגלל הבעיות בבית, לא תמיד יכולתי לעקוב אחר התגובות שהכילו, לטענתה, שפה בוטה וגסה.

בפועל עד כמה שהלכתי לקראתה, תמכתי בה, נתתי בה אמון מוחלט והתייחסתי בשיא הרצינות לכל מילה שאמרה וכתבה במיילים, המריבות בינינו רק החמירו. קשה אפילו לתאר זאת כמריבה כי היא הייתה צועקת עליי שעות בטלפון, מאשימה, מעליבה, מטיחה בי דברים מאוד קשים כמו "אני מתחילה לגלות אצלך דברים מאוד לא טובים".

דיברתי איתה בשיא הנימוס, הקשבתי לה בסבלנות ובקשב רב (אני לא מכיר ולא מאמין שיש אדם אחד בעולם שהיה מסוגל לספוג כ"כ עלבונות וצעקות ועדיין להישאר רגוע, שקט ומנומס) ואמרתי לה בפירוש שאני בן אדם, אני לא חף מטעויות, שאם עשיתי טעות ואם פלטתי בעבר, שנים בכלל לפני שהכרתי אותה, איזה מילה או התבטאות לא יפה, זה נאמר רק בהקשר מסויים, לאחר שתקפו אותי מהרבה מאוד כיוונים, פמיניסטיות העליבו אותי ואיימו עליי ברצח אבל עדיין אני לומד ומשתפר. היא התייחסה בזלזול לנימוקים שלי ואמרה שאני "מורח" אותה.

הסברתי לה שאנחנו אנשים שונים, שזכותנו לחשוב בצורות שונות כי לכל אחד מאיתנו יש ניסיון חיים שונה ואני מכיר ועברתי חוויות שונות ממה שהיא עברה בילדות, מה שרק החריף אצלה את התוקפנות. היא טענה שאני לא מוכיח את מה שאני כותב בבלוג, למרות שכל טענה וכל נקודה שלי מלווה בקישורים והפניות למקורות מידע מטעם מומחים :

"אני לא מאמינה למקורות שאתה מביא, גם לפמיניסטיות יש מקורות משלהן. גם הן מסוגלות להוכיח את מה שהן אומרות".

כל ניסיון להזכיר לה שלמעשה הפמיניסטיות זורקות נתונים שקריים לאוויר וקל מאוד להוכיח שהן משקרות נתקל באטימות מחרידה מצידה. הרגשתי שכל מה שאני אומר לה היא מבטלת מראש, אפילו על נושאים שוליים כמו תוכנית בידור בטלוויזיה כמו "כוכב נולד".

היא כבר החליטה וקבעה שאני "בדיוק כמו הפמיניסטיות הקיצוניות רק מהצד השני". לא משנה מה אמרתי ואיך המחשתי והוכחתי את טענותיי באמצעות דוגמאות ונתונים עובדתיים, היא החליטה מראש שהיא לא תסכים איתי: "בדיוק כמו הפמיניסטיות אתה מנפח, מסלף ומשקר" היא הטיחה בי שוב ושוב כשהיא מתנצחת וכאילו מתחרה איתי "הוכחתי לך שאתה משקר ומסלף", "הוכחתי לך שאני צודקת", וכאשר ביקשתי ממנה להפסיק וויכוח (כי אין לי את הזמן והכוח) היא כעסה עוד יותר ואמרה "זה לא וויכוח, אני אומרת לך את מה שנכון", "אתה מסרב לשמוע את האמת". השיטה שלה למעשה הייתה להתיש ולעייף אותי (כי היא ידעה על מצבי הבריאותי הקשה) ואז לנצל זאת כדי לטעון שהיא "ניצחה אותי בוויכוח".

היא אמרה שהיא שונאת גברים בכיינים שמתלוננים כל הזמן וטענה "אם גם אתם הגברים מתלוננים על אפליה מינית בדיוק כמו הפמיניסטיות, אז אין לכם שום זכות להתלונן נגדן" ו"גם לכם אין שום זכות קיום". הסברתי והזכרתי לה שפמיניזם זה לא רק דעות אישיות אלא אידיאולוגיה תנועה שהצליחה להשתלט על כל מוסדות השלטון וכל מוקדי הכוח הכי מרכזיים. היא הגיבה ש"בעתיד גם אתם פעילי זכויות הגבר תעשו לנשים את מה שהפמיניסטיות עושות היום לגברים".

היו בינינו מריבות קשות שכמעט הובילו לפרידה אבל כל הזמן הלכתי לקראתה, אמרתי לה שאני רוצה לפתוח דף חדש ולהשאיר את הכל מאחור. כיום אני מאוד מתחרט על טעות זו שעלתה לי בסופו של דבר בסגירת הבלוג כולו.

במריבה אחת לפני האחרונה בינואר 2009, היא כתבה בבלוג שלה שני פוסטים בהם השמיצה אותי ולעגה לי. אני מצידי לא כתבתי כלום בנושא בבלוג שלי. בחודש מאי 2009 הוצאתי פוסט שמאוד עיצבן אותה, היא תקפה וקיללה אותי אישית בתגובות רבות שרק נעשו יותר בוטות ופוגעות. אמרתי לה בסופו של דבר שהיא כנראה פמיניסטית. בשלב זה היה ברור שלא נוכל להמשיך בקשר. שיניתי את הסיסמא לניהול הבלוג. קיבלתי ממנה מייל שבו ביקשה להסיר את כל הפוסטים שכתבה. כיבדתי את בקשתה במלואה והסרתי את כל מה שכתבה אבל זה לא הספיק לה. היא איימה בתגובות שהיא עומדת להוציא פוסטים שלמים שבהם תחשוף אותי ו"תגלה לעולם מי אני".

בתור התגוננות, כתבתי פוסט מנוסח לגופו של עניין, בלי שום השמצות ושום הכפשות אישיות. בדיוק חצי שעה לאחר פרסום הפוסט, ד' הוציאה בבלוג שלה את הפוסט הראשון נגדי שהכינה מראש. היא אומנם השמיצה, האשימה, הכפישה והדביקה לי כינויים מאוד מעליבים, אבל בפוסטים הבאים שכתבה היא כבר החלה תוקפת באופן אישי תוך כדי חדירה לפרטיות, חשיפת פרטים מחיי האישיים, טוענת בין היתר שאני "שקרן", "נוכל", "מתחזה", "בטלן", "אוכל חינם", וממציאה וכותבת שקרים איומים שאני "מעמיד פני נכה", שאני "תומך באנסים ופדופילים" ועוד שקרים שלא האמנתי שמוח אדם מסוגל להמציא.

כתבתי פוסט נוסף בו התייחסתי לחלק מההשמצות, שוב לא תקפתי אותה באופן אישי, לא חשפתי שום פרט אישי לגביה, לא קיללתי ולא השמצתי ורק התייחסתי לגופו של עניין. קיבלתי לאחר מס' ימים דרישה ממנהל הבלוגיה להסיר את התגובות בהן גולשים אחרים קיללו אותה (שבאו לאחר שהיא קיללה ראשונה). מחקתי תגובות אלה מיידית אבל גם דרשתי מהמנהל להתייחס להשמצות האיומות שהיא כתבה נגדי בבלוג שלה. הוא סירב להתייחס ולאחר שביקשתי ממנו שוב, בצירוף ציטוטים מדוייקים, הוא פשוט התעלם.

רק לאחר חודש ימים, לאחר שחבר שלי דיבר עם המנהל בטלפון והסביר לו את חומרת העניין, הוא פעל והסיר את 4 הפוסטים המשמיצים. הוא גם דרש ממני לא לכתוב שום דבר לגביה :

"במידה וההשתלחויות ההדדיות יימשכו על אף פנייתנו זו, אנו נשקול נקיטת צעדים נוספים ובכלל זאת אף את מחיקת הבלוג שלך כולו."

כתבתי לו שאני מקבל עליי בשמחה את התנאים בהנחה שגם ד' תקבל על עצמה את אותה הדרישה. מחקתי את שני הפוסטים שכתבתי בנושא (למרות שלא הכילו שום השמצות או התקפות אישיות). מהר מאוד הופתעתי לגלות שד' ממשיכה להשמיץ אותי בפוסטים חדשים תוך כדי שהיא מציינת את שמי המלא, הכינוי ושם הבלוג. "אם לו מותר לתקוף את הפמיניסטיות, גם לי מותר לתקוף אותו", היא טענה, תוך כדי שהיא כותבת:

"...ובמקביל אותו הדיקטאטור האכזרי, יעקב קנדלקר הפעיל בעמותת גברים אשר גירש אותי מבלוגו ברגע שחלקתי עליו וגורם למחיקת כל הפוסטים שלי שחולקים על אופן פעילותו..." דרשתי מהמנהל לכבד את הסכמתו אך הוא היסס:

"אני מתקשה למצוא השמצות ברשומה הזאת. אבל בכל מקרה, מכיוון שביקשתי משניכם להפסיק להזכיר אחד את השני, אני אדאג שהרשומה הזאת תטופל. "

רק לאחר כשבוע הוסרו הפרטים האישיים שלי. ד' המשיכה שוב להוציא פוסטים שבהם אומנם לא ציינה את שמי ואת הכינוי שלי אך קישרה לפוסט ישן שלה מינואר 2009 בה מופיע שמי המלא, הכינוי ושם הבלוג.

שאלתי את מנהל הבלוגיה מדוע מותר לה להמשיך להשמיץ אותי ולמחרת קיבלתי את הודעתו לגבי ההחלטה של הנהלת תפוז לסגור את הבלוג שלי:

"יעקב שלום לאור אירועי התקופה האחרונה, ולאחר שהתקבלו אצלנו תלונות בנוגע לבלוג שלך, עיינו במספר רשומות בבלוג. בעקבות הקריאה בבלוג אנחנו מוצאים שהבלוג שלך בתפוז משמש ככלי להפצת שנאה, וכי הוא כולל התבטאויות רבות בשפה בוטה וגסה. לאחר מחשבה רבה הגענו למסקנה שאין מקום לבלוג כזה באתר תפוז. לפנים שורת הדין, ומכיוון שהבלוג שלך ותיק ובוודאי כולל תוכן רב, ניתן לך זמן עד למוצאי שבת הקרובה – 18.7.09 בשעה 21:00, לגבות את תכני הבלוג ולהסיר אותו מהאתר. לאחר מועד זה, במידה והבלוג יישאר על כנו, אנחנו נחסום אותו. אנחנו בטוחים כי תמצא אתרים אחרים שישמחו לארח אותך, ומאחלים לך הצלחה בהמשך."

לא היה לי ספק לרגע שד' היא שפעלה לסגירת הבלוג. בהמשך היא גם כתבה בפורום פמיניזם בBSH :

"פמיניסטיות תלמדו: מה שלא הצלחתן לעשות במשך 5 שנים, עשיתי ביום אחד. למה ואיך? אמת ויושר!! תלמדו. רק כך זוכים. נימוקים, עובדות, ביסוס, פירוט - וזה המתכון לניצחון הוגן ואמיתי."

בשלב זה קיבלתי אישור סופי (באיחור ענק לצערי) לחשד שלי שד' הייתה בעצם פמיניסטית שפעלה בתור סוכנת סמויה כי הרי היו לפמיניסטיות בכירות כמו אסתר הרצוג דרישות לסגור את הבלוג שלי עוד ב2005 והיא אפילו דיברה על הנושא בתכנית הטלוויזיה "פוליטיקה" בערוץ ה1 בדיון תחת הכותרת "האם פמיניסטיות הפכו לקורבנות הסתה?". להן, כמובן, הכל מותר, כפי שאוכיח בהמשך.

ג'ק

קישורים בנושא:

יש ויש צנזורה ברשת - אהרון רול

פורום "זכויות הגבר בישראל"