זכויות הגבר בישראל

אלימות וגבריות: שטיפת המוח הגדולה, מאת גיל רונן

"אני מסכים במאה אחוזים עם רזי (ברקאי) שלרדיו יש השפעה, אנחנו יוצרים סדר יום... הקשר עם יומני החדשות הוא כמובן בתיאום. יומן החדשות מראיין אישיות מסויימת? נחזור על זה במהדורת החדשות בצורה תמציתית מקולו של קריין כמו גבי ינון, שזה הופך את זה ל'קול אל-הים חיים' הרבה יותר, הרבה יותר סמכותי. ואז נחזור. ונחזור. וכך יצרנו סדר יום.

"אני רוצה לרגע לספר על שני מקרים שבהם היתה לנו אג'נדה, לעיתונאים. אולי לא בצורה קוספירטיבית מתוכננת. בשני המקרים מעורבות העיתונאיות הלוחמניות של 'קול ישראל' – אחת לשעבר, שלי יחימוביץ', היום חברת כנסת, וכרמלה מנשה. עניין אחד הוא האלימות במשפחה, אין לי ספק שאנחנו לקחנו את זה כאג'נדה, לא קונספירטיבית, של 'קול ישראל' – אבל דחפנו, יחד עם יתר העיתונות... (פונה לדליה יאירי) ואת גם... והדבר השני שהיית שותפה לו ביחד עם כרמלה ושלי ... הוא הנושא של הנסיגה מלבנון לקראת שנת 2000."

ד"ר חנן נווה ב"כנס הרדיו הראשון", 04.06.07, שודר ברשת א'

דבריו של עורך החדשות לשעבר חנן נווה המצוטטים לעיל מראים לכאורה כי ח"כ שלי יחימוביץ' הובילה קבוצה של עיתונאיות ב'קול ישראל' במסע שטיפת מוח כפול: האחד, למען נסיגה מלבנון – הוכתר בהצלחה בשנת 2000. אולם השני – בנושא אלימות במשפחה – דווקא הוא הממושך יותר וההרסני יותר מבין השניים. העובדה שהנושא נתפס כעניין של קונצנזוס, אפילו "מקודש" למחצה, רק מעידה עד כמה עמוקה שטיפת המוח. לא יהיה זה מוגזם לומר ששטיפת המוח בנושא האלימות במשפחה, ביחד עם שטיפות מוח בנושאים אחרים השייכים לאג'נדה הפמיניסטית, חדרו במהלך הדור האחרון לנפשו של כל אזרח ואזרח במדינה ושינו את תפיסת המציאות שלו בצורה בלתי הפיכה, או כמעט בלתי הפיכה.

מהסיבה הזו – בגלל שהתפיסות המעוותות בנושא הוחדרו כל כך עמוק, ולאורך כך הרבה שנים – אפשר שאחדים מכם יחושו בשלב כלשהו בקריאת מאמר זה חשק מבעבע לכבות את מסך המחשב, אולי אפילו לשבור אותו. ואולם למי שמסוגל, מומלץ להמשיך ולקרוא.

יתרת מאמר קצר זה תעסוק אך ורק בעובדות הסטטיסטיות היבשות לגבי אלימות במשפחה. הנה חמש אי-אמיתות נפוצות, ומולן חמש אמיתות שעשויות להפתיע אתכם מאוד.

1.      אי-אמת: אלימות בין בני זוג ננקטת תמיד על ידי הגבר נגד האשה. 

אמת: עשרות רבות של מחקרים נעשו בתחום זה בשלושים השנים האחרונות בארצות המערב. מרביתם – כ-200 במספר – מתומצתים ומקוטלגים באתר האינטרנט של פרופ' מרטין פיברט מהפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה סטייט. כולם, עד האחרון, מראים את אותו הדבר בדיוק: בארצות המערב, נשים נוקטות אלימות פיזית כלפי בני הזוג שלהן בשיעור שהוא זהה או גדול יותר מהשיעור שבו עושים זאת גברים. כלומר: הסיכוי שאשה תרים יד על בן הזוג שלה שווה לסיכוי שבן זוגה יתקוף אותה, או גדול ממנו. מחקרים אחרים מראים שנשים נפצעות יותר מגברים בעימותים מעין אלה, מן הסתם בשל הבדלי כוח ומוצקות גוף בין המינים, אך בשום אופן אינן היחידות שנפצעות.

2. אי-אמת: אבות הם המתעללים העיקריים בילדים, והתעללות מינית היא הסוג השכיח ביותר של התעללות בילדים.

אמת: הנתונים הרשמיים מראים שאמהות מעורבות במרבית מקרי ההתעללות בילדים, וכי שיעור מעורבותן של האמהות הוא יותר מפי שניים משיעור מעורבות האבות. משרד הבריאות האמריקאי מצא בשנת 2004 כי 38.8% מההתעללויות בילדים בוצעו על ידי האמא לבדה, 18.3% ע"י האבא לבדו, ועוד 18.3% ע"י שניהם יחדיו. גם ארגון אל"י מסר נתונים דומים לוועדת הכנסת לזכויות הילד, לגבי הציבור בישראל.

התעללות מינית היא הקטגוריה השלישית בגודלה מתוך סוגי ההתעללות בילדים כפי שהם מוגדרים ע"י משרד הבריאות האמריקאי, ומהווה כ-10% בלבד מסך כל ההתעללויות. הסוג הנפוץ ביותר של התעללות בילדים הוא הזנחה (כ-7.4 מקרים לכל 1,000 ילדים). הקטגוריה השניה בגודלה היא ההתעללות הפיזית (כ-2.3 מקרים ל-1,000 ילדים). אחריהן באה ההתעללות המינית (כ-1.2 מקרים ל-1,000 ילדים), ואחריה התעללות נפשית והזנחה רפואית. בקטגוריית ההתעללות המינית שיעור הגברים בקרב המתעללים גבוה מזה של הנשים, כצפוי. אולם בכל יתר הקטגוריות הנשים מובילות, ובגדול.

3.        אי אמת: בישראל מאות אלפי נשים מוכות.

אמת: נתוני משרד הרווחה מצביעים על כ-6,200 משפחות המטופלות במרכזים למניעת אלימות של משרד הרווחה. במקלטים לנשים מוכות, מדן ועד אילת, חוסות כ-520 נשים, ומספר דומה מצוי ברשימות ההמתנה. אין כל יסוד מחקרי או אחר לטענה כי בישראל עשרות אלפי נשים מוכות, קל וחומר מאות אלפים. ברור לחלוטין כי מדובר בהמצאה של תועמלניות ארגוני הנשים. כמובן, תוצאת הדיסאינפורמציה הזו היא יצירת דימוי דמוני של הגבר הממוצע: 200 אלף הוא מספר כל כך גדול שהוא מטיל צל כבד על כל גבר בישראל. ובדיוק לכך נועד.

4.                אי-אמת: בישראל קיים שיעור גבוה של רציחות נשים ע"י בני זוג. למרבית מקרי הרצח קדמו תלונות על אלימות שלא טופלו כראוי ע"י המשטרה ובתי המשפט. מסקנה: יש להחמיר את הטיפול בתלונות של נשים נגד גברים.

אמת: מחקר שנערך באוניברסיטת הארווארד ב-2002 בדק את שיעור רציחות הנשים ע"י בני זוג ב-25 מדינות מתועשות. ארה"ב, כצפוי, גמרה במקום הראשון עם 3.21 מקרים לכל 100,000 נשים ואילו ישראל גמרה במקום האחרון (אחרון!), עם 0.20 מקרים לכל 100,000 נשים.

מרבית הנשים שנרצחו על ידי בני זוג מעולם לא הגישו תלונות במשטרה. השופט המחוזי נתן זלוצ'ובר אף ציין במאמר "מגמות בחקיקה בתחום האלימות בין בני זוג" (ב"משטרה וחברה", גיליון 8) כי בשנת 2003 נרצחו 14 נשים (ושני גברים) על ידי בני זוג, אך רק אחת מהן התלוננה במשטרה. "יתרה מכך," הוסיף, "במקרים רבים, שבהם הוגשו תלונות לפני הרצח, חלקן היו בעיצומו של טיפול בבית המשפט או בתביעה. בחלק מהמקרים, החשודים אף נשפטו, הורשעו, ולעתים, אף זוכו לפני הרצח."

אין איפוא כל יסוד לטיעון האהוב על התועמלניות הפמיניסטיות, כאילו החמרה נוספת של המשטרה בטיפול בתלונות נשים תביא לצמצום תופעת הרציחות (שהיא ממילא מצומצמת מאוד בארצנו). אך ברור לחלוטין מה האינטרס מאחורי הפצת בדותה זו: הוא נותן לכל אישה כוח עצום מול בעלה בתחנת המשטרה הקרובה לביתם. כוח זה משחק לטובתה בכל עימות עם בן זוגה, ובעת גירושין הוא מסייע לה לזכות בקלות במלחמות על אחזקת ילדים, רכוש ומזונות.

בשורה התחתונה: רציחת בנות זוג היא מחלה נדירה, ובישראל היא מחלה מאוד נדירה. אין שום הצדקה לבסס עליה דמוניזציה שיטתית של מיליוני בני אדם המשתייכים למין הגברי, וודאי שאין שום הצדקה לבנות על בסיסה מדיניות של ענישה קולקטיבית כלפיהם ושל נטילת זכויות יסוד.

5.                אי-אמת: אחוז תלונות הכזב של נשים נמוך מאוד.

אמת: שאלו עורכי דין המתמחים בגירושין והם יאמרו לכם שבימינו, מקובל שאשה מגישה תלונות על אלימות במסגרת הליכי גירושין, ללא כל קשר לשאלות אם אכן היתה אלימות ומי אחראי לה. עורכי דין לא מעטים אף אינם מתביישים לומר שהם מייעצים לנשים הבאות אליהם לנהוג כך.

נצ"מ ד"ר פיני יחזקאלי, מפקד המכללה לביטחון לאומי, כתב במאמר שפורסם ב"מראות המשטרה" ב-2004 כי מספר תלונות הכזב על אלימות בתחנות משטרה מסויימות מהווה "50% ויותר" מכלל תלונות הנשים לגבי אלימות. יחזקאלי מציין כי עורכי הדין של הנשים אף יודעים לאילו שוטרים הכי טוב לפנות בכדי לגרום למעצר הבעלים, וגם לאילו שופטים מומלץ לגשת:

שופטים, שרכשו להם שם של מי ש"חתימתם קלה", חווים בעת התורנות שלהם "הצפה" של פניות נשים למתן צווי הגנה, ואילו שופטים, הנתפסים כקפדנים וכמחמירים, יעבירו תורנות "שקטה", כמעט נטולת פניות כאלה.

* * *

גם אם אתם מאמינים לנתונים שהבאנו בפניכם, אפשר שתשכחו אותם עד יום המחרת. את נתוני הכזב, לעומת זאת, קשה להוציא מהמערכות הפנימיות שלנו, אחרי ששודרו לתוך אוזנינו אלפי פעמים ע"י פלוגות התעמולה של יחימוביץ', ונטחנו שוב ושוב על ידי רבבות פמיניסטיות אחרות, בוגרות ה'פקולטות למיגדר' באוניברסיטאות וחברות ארגוני הנשים.

הקמפיין למען הנסיגה מלבנון לא היה מצליח כפי שהצליח אילמלי קדמה לו שטיפת מוח יסודית בנושא אלימות במשפחה, שקיבעה את דמות הגבר באופן שלילי במודעות הקולקטיבית. הפגיעה בגבריות פגעה ישירות ברוח הקרב, בגאווה הצבאית, באתוס הגבורה ובאהבת המולדת. רק כאשר דמותו של הגבר הממוצע כאנס אלים קובעה היטב, רק אחרי שנים שבהן כרמלה מנשה מיצבה מחדש את קציני צה"ל כסוטים עלובים, החלה שטיפת המוח בנושא לבנון. "האמהות" הפציפיסטיות הוצגו כבעלותיה הבלעדיות של התבונה המדינית, הקוראות בקול טהור ומיוסר "להחזיר את הילדים הביתה" – לא את "הבנים", ודאי שלא את "הגברים" או סתם "החיילים" – משל היו חיילינו תינוקות קטנים הזקוקים לסינר אמם.

קשה מאוד להתעורר משטיפת המוח האנטי-גברית, אבל אנחנו חייבים לעשות זאת, אם ברצוננו לחיות. הבנת האמת תציל אותנו.

טבלה 1: סוגי ההתעללות בילדים

שיעור ל-1,000 ילדים (מאתר משרד הבריאות האמריקאי). משמאל לימין: התעללות פיזית, הזנחה, הזנחה רפואית, התעללות מינית, התעללות נפשית, אחר  

טבלה 2: קורבנות לפי קירבה לתוקפ/ת

ב-38.8% מהמקרים האמא תקפה לבד. בסך הכל האמהות מעורבות ב-63.9% מההתעללויות (לעומת 37.8% אצל האבות). היכן הענישה??? 

פורסם בעיתון "מעריב" מיום ג, 24.8.04 

קישורים בנושא:

מומחית לאלימות במשפחה: פמיניזם זה רשע