החטא הגדול ביותר של הפמיניסטיות הוא הניצול לרעה שהן עושות במונח 'שוויון' בזמן שברור מעבר לכל ספק שבפועל הן לא רוצות להשיג שוויון בין המינים אלא כוח פוליטי, נקמה וסגירת-חשבון עם הגברים. יש גם פמיניסטיות שמודות בלי בושה: "במשך אלפי שנים הגברים שלטו בעולם - עכשיו הגיעה תורן של הנשים לשלוט". כיום נשים חיות יותר שנים מגברים, יש להן רוב בהשכלה הגבוהה והן עשירות יותר מגברים (כפי שמראה המקור הזה) אבל עדיין הפמיניסטיות ממשיכות לטעון שנשים "מופלות לרעה" ו"מקופחות בכל תחום" כפי שהן מדקלמות ומצוטטות בכל פעם מחדש באמצעי התקשורת, גם במדינות עשירות כמו שוודיה שם יש את תקציבי הרווחה הנדיבים ביותר לנשים, כמו למשל מימון ממשלתי לניתוח הגדלת חזה "במטרה לשפר את הדימוי העצמי של נשים ונערות".
מה שבפועל הפמיניסטיות פועלות להשיג זה לא "שוויון בין גברים לנשים" (טעות נפוצה) אלא כוח פוליטי עצום ומוחלט שיועבר בצורה מונופוליסטית לנשים בלבד. אם הפמיניסטיות בשנות ה-70 וה-80 טענו כאילו נשים שוות לגברים בכוחן הפיזי, הפמיניסטיות מאז שנות ה90 מקבלות עובדות ביולוגיות בסיסיות לגבי הבדלים פיזיים בין המינים ומסכימות שגברים חזקים יותר פיזית מנשים אבל טוענות שדווקא בגלל הבדלים אלה מגיעים לנשים אינספור הקלות, קיצורי דרך ופריוולגיות מיוחדות, תוך כדי שהן טוענות "אם לגברים יש יתרון בתחום הפיזי, לנשים יש יתרון בתחום השכלי". הן גם מפברקות "מחקרים מדעיים" שמוכיחים כביכול את ה"עליונות הגנטית של הנשים על פני הגברים".
הפמיניסטיות כיום גם מקצינות ומנפחות בצורה שלא נראתה כמותה בהיסטוריה את "חולשתה הפיזית של האישה", כשנוח להן כמובן, כמו למשל בנושא אלימות על-ידי נשים ונערות: הן פיתחו דוקטרינה שלמה שמאפשרת לנשים לחמוק מפשעים אלימים מתקיפה, אונס ועד רצח, מבלי להיענש כלל, תוך כדי הצגת האישה כחסרת אונים, מסכנה, חלשה, תמימה, חפה מפשע ותמיד ה-קורבן. באותו הזמן הן דורשות ומצליחות למשל בדרישה להזרים חמישים אחוז יותר (150%) תקציב לספורט הנשי.
קצינת ח"ן בצה"ל אמרה בתחילתו של תהליך ה"שילוב נשים בתפקידים קרביים" : "אנחנו לא מתאבדות, אנחנו לא נשלח נשים לשדה הקרב". כלומר התפיסה של "חיילת לוחמת" היא כלל לא בתחום הפרקטי והביצועי אלא אך ורק עניין של טרמינולוגיה, מכבסת מילים וקידום נשים לתפקידי קצונה ופיקוד בכירים. עניין של 'פוזה' בלבד וכפי שהן אומרות מפורשות: מקפצה לתפקידים ציבוריים ופוליטיים.
כפי שאסביר בהמשך, כיום ה"לוחמת" היא ילדה שיושבת במקום הכי מוגן והכי בטוח מול ציוד טכנולוגי מתקדם שמאפשר לה לשלוט מרחוק בחיילים הגברים כמו בחיילי-צעצוע ובזמן שהם עובדים קשה יומם ולילה, מסכנים את חייהם במינימום אוכל ושינה, היא מתקדמת במהירות בסולם הדרגות, באמצעות מדיניות 'אפליה/העדפה מתקנת'.
מחיר השוויון
פרופ' מרטין ואן קרפלד כותב בסיכום ספרו 'המין המיוחס':
" נדמה כי הפמיניזם – עבור רובן הגדול של הנשים – ניצב עתה בפני ההתנגשות הבסיסית בין שיוויון למעמד מיוחס. מי שדורש את הראשון אינו יכול לקבל את השני, ומי שדורש את השני אינו יכול לקבל את הראשון. אם ישיגו הנשים שיוויון אמת, הן תאבדנה רבות מזכויות שלהן. נשים רבות, אולי מרבית הנשים, יכולות לצפות לירידה חדה באיכות חייהן ובתוחלתם."
מקומם אותי מאוד שנשים מצד אחד נהנות מתוכניות למען "קידום השוויון ומעמד האישה" שממומנות בתקציבי ענק, אבל לא מוכנות לשלם שום מחיר ולא להקריב שום דבר עבורו. משמעותו של שוויון אמיתי הוא לא רק זכויות והזדמנויות אלא גם חובות ומחויבות אבל כשמסתכלים על ההתנהלות של התנועה הפמיניסטית, רואים שהן עושות הכל רק כדי לעשות לנשים את החיים קלים יותר, תמיד על חשבון הגברים שחייהם נעשים גרועים ובלתי נסבלים מכל הבחינות. אחת הדוגמאות הידועות ביותר לחוסר הרצון של הפמיניסטיות בשוויון אמיתי הוא ההתעקשות חסרת הפשרות שלהן לשנות את חוק חזקת הגיל הרך שנותן לנשים עדיפות במשמורת על ילדים במקרי גירושין.
ההתעקשות הזאת שלהן מציגה את שיא השוביניזם הנשי ואת הצביעות המחרידה שמסמל הפמיניזם: מצד אחד הפמיניסטיות מטיפות כמה גברים צריכים לקחת יותר אחריות ולעזור בטיפול וגידול ילדיהם אבל הן בעצמן דואגות באופן אישי לשמור בקנאות על תפקיד 'האישה עם הילדים'. "חזקת הגיל הרך" זה החוק שמאפשר לנשים להשתמש בילדים ככלי סחיטה מצד אחד, ומצד שני גם עוזר להפוך את הגרושה לאישה מסכנה שהמדינה צריכה לממן אותה - מה שקרוי "אם חד הורית".
כמו כן, אלה פמיניסטיות כמו ח"כ לשעבר יעל דיין שדחו בתוקף כל רעיון להאריך אפילו במעט את שירותן הצבאי של הנשים כי זה חלק מהצביעות שהזכרתי, לשלב את הנשים בתפקידי פיקוד וקצונה בכירים מצד אחד ומצד שני, לאפשר להן לעזוב את התפקיד מתי שמתחשק להן. הדוגמא הכי סימבולית לזכות היתר הזאת הייתה בזמן מלחמת המפרץ, כשאחוז מאוד גבוה של חיילות וקצינות בחיל הים האמריקני נכנסו להריון, רק כדי לעזוב את התפקיד ולא להשתתף במלחמה ומיד עם קבלת הפטור והחזרה הביתה - הן עשו הפלה (מוזכר בספרו של ד"ר וורן פארל). מעבר לאגוצנטריות, הן גרמו לבזבוז של מיליוני דולרים שהושקעו בהכשרתן, במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע יותר, הן גרמו לסיכון חיי אדם כי חיל הים מכשיר צוותים שאמורים לעבוד ביחד והם תלויים איש ברעהו וברגע שמחצית הצוות פשוט מרים רגליים ובורח, הוא מסכן את חייהם של שאר אנשי הצוות שנשארו.
לפי ההיגיון המעוות לפיו הפמיניסטיות מצדיקות אפליה/העדפה מתקנת לטובת נשים, מלמטה עד למעלה, מסטודנטית ועד לחברת כנסת, אפשר לומר ולדרוש, "בשם השוויון", לשלוח למלחמות אך ורק נשים לפחות עד שייהרגו כמה מיליוני נשים, כך כותב ד"ר וורן פראל בספר The Myth Of Male Power (שאלה שאני אישית שאלתי שנים רבות עוד לפני שידעתי על הספר). כלומר אם כבר עושים חשבון לטובת "שוויון בין המינים" אפשר למצוא הרבה תחומים שבהם גם נשים צריכות "להיענש" ולהיות מופלות לרעה לטובת גברים (אבל זאת אני טוען כמובן אך ורק בציניות).
נשים כיום ב"עידן השוויון בין המינים" ממשיכות להאמין שגינוני נימוס כמו "ליידיס פירסט" ו"גבירותיי ורבותיי" הם צודקים באופן שהוא מובן מאליו ואסור לחלוק על כך. זה לא רק עניין של נימוסין והליכות: כשמדובר בחיים ומוות, חייהן של נשים נחשבים יקרים הרבה יותר תוך כדי שנשים מתחבאות מאחורי הילדים. כך למשל, מקובל שבמקרי חטיפת בני ערובה, הצעד הראשון במשא ומתן עם החוטפים הוא תחילה להוציא משם את הנשים, הרבה לפני הגברים.
"לנשים בלבד"
אני זוכר בשנת 1992 הסתובבתי ב"קריון", הקניון המרכזי בקריות וראיתי שלט "הגרלת לוטו לנשים בלבד - גם לך יש הזדמנות להפוך למיליונרית". חשבתי לעצמי איזה דבר שפל זה, הרי אין שום הגרלה שפתוחה לגברים בלבד וגם אם רוב ממלאי הטוטו הם גברים אף אחד לא מונע מנשים להתעניין בתוצאות משחקי כדורגל ולמלא "טוטו". זאת הייתה השנה הראשונה בשבילי שלמדתי את המונח 'פמיניזם' ובהמשך ראיתי דוגמאות רבות מאוד לאפליות בנוסח "לנשים בלבד".
הפמיניסטיות מטיפות כל הזמן על ניטרליות מיגדרית ויחס שוויוני לגברים ונשים אבל מועדונים לנשים בלבד הופכים ליותר ויותר פופולאריים ומקובלים ומקומות השמורים לגברים בלבד הופכים לבלתי-חוקיים. אפילו בחדר השירותים, יש נשים כמו בתיכון ובצה"ל שמרגישות שיש להן את הזכות לחדור לשירותי הגברים בזמן שבצה"ל למשל מספיק שחייל יתקרב לחיילת פחות ממטר ויהיה מואשם ב"הטרדה מינית". ללהקת נו דאוט (שהסולנית שלה היא שונאת גברים שגם ניצלה את חברי הלהקה כדי לקדם את קריירת הסולו שלה) יש וידאו קליפ שבו הזמרת נכנסת לשירותי הגברים מחופשת בצורה עלובה לגבר וכשהגברים מזהים אותה היא מכניסה להם מכות רצח ובועטת להם בביצים (היא גם אמרה בראיון מאחורי הקלעים בהתלהבות "אני הולכת לפוצץ זכרים").
לעומת זאת, במשחק המחשב פוליס קווסט 3 שבתחילת שנות ה90 שוטרים בארה"ב נעזרו בו ככלי לימוד, אם השוטר נכנס בטעות לשירותי הנשים, אישה מכניסה לו אגרוף בפנים. המסר הסמלי הוא שרק לנשים מותר שיהיו מקומות השמורים רק בשבילן ואם דיברנו על חדרי שירותים, יש מקומות כמו נורבגיה ושוודיה שם הפמיניסטיות מנסות לחנך מחדש ולהכריח את הגברים להשתין בישיבה.
ייצוג לנשים
בניגוד לטענה המופרכת כאילו גברים תמיד פחדו מנשים מצליחות וגברים תמיד מנעו מנשים להתקדם ולהגיע לעמדות המפתח, היו אלה הגברים שעשו כמיטב יכולתם לשפר את רמת חייהן של הנשים, תוך כדי הקרבת חייהם, והם אלה שדאגו לבנות את הפלטפורמה המתאימה, המהפכה התעשייתית והטכנולוגית, שאפשרה לנשים להשתלט על העניינים ובמידה מסויימת הגברים נתנו לנשים את הכוח לקבור אותם ולפעול להשמדתם.
הפמיניסטיות טוענות לדוגמא שבעבר הקולנוע היה מאוד "שוביניסטי" ולא אפשרו לנשים להיות בתפקידי גיבורות - שקר שקל להפריך. לדוגמא סרטים משנות ה50 "המסע לירח" ו"המסע למרכז האדמה" שמבוססים על ספריו של ז'ול וורן, כללו גם נשים שהצטרפו למסעות, למרות שבעלילות המקוריות לא היו נשים. זאת אומרת שבתקופה שלפני השתלטות ארגוני פמיניזם שהפעילו כוח ולחץ רב על יוצרי סרטים לשלב גיבורות ממין נשי (כמו בתחילת שנות ה90), היו אלה גברים שמרצונם החופשי דאגו לייצוג לנשים. היה גם סרט עם הילדה-שחקנית המוכשרת שירלי טמפל בשנות ה-50, שבו אחותה הגדולה, אישה בשנות ה30 לחייה, היא שופטת בבית משפט. אותי זה ממש הקפיץ ממקומי כי זה נראה לי כמו נבואה שהגשימה את עצמה : היום כל ילדה מפונקת יכולה להתקדם בקלי קלות ולזכות לאינספור קיצורי דרך בביה"ס - מורות פמיניסטיות שדואגות לקדם רק בנות, בצבא - כל ילדה יכולה להיות קצינה ומפקדת רק אם היא רוצה, לאחר מכן נשים נהנות מאינספור מלגות מיוחדות השמורות רק להן ועוד לא דיברנו על שריון מקומות ואפליה מתקנת גם באוניברסיטאות וגם במקומות העבודה, שמבטיחים לנשים יתרונות שהם לא צודקים ולא הוגנים כלפי הגברים.
שעשע אותי למשל שבחנות לכלי עבודה שמעתי מוכרת אומרת לגבר "נשים לא יודעות לנהוג" והוא אמר לה "זה לא קשור גבר או אישה, גם לגברים לא חסר", לדעתי גברים מטבעם נוטים להיות שוויוניים והוגנים כלפי הנשים וזה מה שבסופו של דבר דופק אותם, אי הידיעה שהצד השני, הנשי-פמיניסטי, כלל לא מעוניין בשוויון והגינות אלא רק להשיג עליונות בכל מחיר, והפמיניסטיות משחקות את המשחק הכי לא הוגן והכי מלוכלך שאפשר, תוך כדי שהן משנות ומכופפות וממציאות חוקי משחק חדשים בכל פעם שנוח להן.
בארה"ב יש כבר התחלה של מהפיכה אנטי פמיניסטית וזרם שהולך וגדל של חוקרים וסופרים, גם גברים וגם נשים שכותבים נגד הפמיניזם. זה התחיל בעיקר מספרו של ד"ר וורן פראל The Myth Of Male Power משנת 93' שעשה מהפכה בתולדות תנועת הגברים בארה"ב. מסיבה זו בדיוק הפמיניסטיות בישראל מאוד מאוד מפחדות מספר כמו "המין המיוחס" (The Privileged Sex) של פרופ' מרטין ואן קרפלד כי הוא מצליח באופן יסודי, מעמיק ויוצא מהכלל להמחיש כיצד לנשים תמיד היו זכויות יתר והגברים תמיד דאגו לנשים והגנו עליהן. הפחד הזה שלהן מתבטא בעובדה שספר חולני ושטני כמו "מניפסט החלאה" שכתבה רוצחת פסיכופאטית, המלא כולו השמצות וקללות בנוסח "צריך להשמיד הגברים" ו"כל הגברים הם חראות", מתפרסם וזוכה לכותרות ענק באמצעי התקשורת, ואילו ספר מחקר אובייקטיבי שכתב פרופסור מצליח וידוע ברחבי תבל ולא אומר שום מילה רעה על נשים (ומתייחס אליהן דווקא בכבוד), מסומן כ"הסתה מסוכנת". לא פלא - לפמיניסטיות יש הרבה מה להסתיר ממש כמו פושע שחוזר לזירת הפשע כדי להעלים ראיות.
המונופול הרגשי של הנשים
אחת הטעויות הגדולות ביותר שמובילים ארגונים כמו התנועה למען גבריות חדשה בראשות ד"ר חן נרדי (תנועה פמיניסטית-קיצונית לכל דבר) היא המסר המטעה ש"גברים צריכים להתחבר לצד הנשי שלהם ולהביע רגשות". גם אני חושב שגברים צריכים להיות יותר פתוחים וחופשיים להביע את עצמם, הבעיה שהפמיניסטיות לא מעוניינות שהגבר יהיה פתוח רגשית לטובתו אלא אך ורק לטובת נשים שתוכלנה לתמרן אותו ביתר קלות. כמו שאומרת בדיחה: "החדשות הטובות: גברים הולכים להיות רגישים יותר, החדשות הרעות: הם יהיו רגישים יותר אך ורק כלפי נשים".
הדוגמא הכי סמלית לבוז הסמוי שיש לנשים כלפי גברים שמבטאים רגשות הוא אייטם בתקשורת שזכור לי היטב: הראו קטע מנאומו של מפקד חיל האוויר היוצא האלוף איתן בן אליהו שהזיל דמעות ודנה מודן ישבה בחברת פמיניסטיות שציחקקו ואמרו "כל הכבוד לבנות!" (כלומר "הנה כבשנו את חיל האוויר"). אותי זה ממש הגעיל!
לפי האידיאולוגיה הפמיניסטית הכל סובב סביב הנשים וכל שינוי חברתי שהן מעודדות, בסופו של דבר בא לשרת אך ורק את האינטרסים של הנשים. לפי התנועה לגבריות חדשה, שיצא לי להתכתב עם כמה מחבריה, השאלה היא תמיד מה עוד הגברים צריכים להקריב ולשנות בעצמם כדי לעשות לנשים את החיים קלים יותר ותמיד לבוא לקראתן, זה אף פעם לא היכן הנשים צריכות להשתנות ולבוא לקראת הגברים (כי הן הרי מושלמות וטהורות).
במילים אחרות, נשים שחונכו ומחונכות ע"י הפמיניזם לא רואות בגבר שמביע רגשות ובוכה שווה ערך בנוסחת ה"שוויון" שלהן אלא דווקא כחלש אופי, קל לתמרון ושליטה, בעיקר בגלל עובדות ביולוגיות שבלתי ניתן להתעלם מהן: נשים נמשכות לגברים חזקים וקשוחים ומעדיפות אותם על פני גברים "חנונים" ורגישים. בין אם אישה היא פמיניסטית או מהסוג הקלאסי, היא תמיד תחפש גבר ש"יכניע אותה" ו"יכבוש אותה" (ביטויים ששמעתי מנשים).
לסיכומו של דבר אפשר לראות שהתנועה הפמיניסטית היא תנועה אנטי-שוויונית שניזונה ממצב של סכסוך מתמשך ומלחמה אינסופית בין המינים, אי לכך הפמיניסטיות עושות הכל כדי להסית את הנשים נגד הגברים ואח"כ לטעון ש"יש להן פתרון", ממש כמו מוכר צמיגים שמפזר מסמרים על הכביש.
איך תנועה שמדברת אך ורק לטובת צד אחד, הנשים, ומרוכזת אך ורק באינטרסים שלה ומדברת בלשון כל-כך חד-סטרית תוך כדי שהיא לא מוכנה כלל לאפשר את חופש הביטוי לכל מי שמנסה לשאול שאלות שהן "קצת יותר מדי קשות", יכולה לקרוא לעצמה "תנועה שוויונית"?!?! (לדוגמא, בפורום 'פמיניזם ומעמד האישה' בתפוז, יכולים לכתוב רק אנשים שתומכים בפמיניזם ורוצים ללמוד עליו) ההתמקדות של פמיניסטיות בנשים בלבד תוך כדי התעלמות מוחלטת מגברים היא כל-כך מובהקת שפמיניסטיות אפילו אמרו לי פעמים רבות "סליחה, למה שאני אדאג לגברים? אני לא צער בעלי חיים".
יש נשים שטוענות באופן גלוי "שאני אהיה שווה לגבר? חס וחלילה!" כי הן מרגישות שזה יוריד מהערך ומהכבוד שלהן. נשים כאלה (כמו חברת הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי שאמרה בראיון שהיא לא רוצה להיות שווה לגבר אלא יותר מגבר) מודעות למעמדו הנחות של הגבר בחברה שלנו ולא היו רוצות לוותר על זכויות היתר והפריוולגיות העצומות השמורות להן כנשים.
הפמיניסטיות שמלכתחילה מודעות לסוגיה זו דואגות באופן שיטתי לאפשר לנשים לשמור את שני העולמות: אישה יכולה ללמוד ולעבוד ולקדם את הקריירה שלה ובו זמנית גם לגדל ילדים ומי שצריך לשלם את המחיר ולעבוד הרבה יותר קשה כדי לממן לאישה המודרנית את כל השיגעונות, ההנאות והתחביבים הפרטיים שלה, הם כמו תמיד הגברים ולא רק הבעל, כל אחד מאיתנו שעובד קשה ומשלם מיסים (ורוב מוחץ של משלמי המיסים הם גברים) בעצם מזרים ים של כסף לארגונים פמיניסטיים שדואגים לתת לנשים אינספור הטבות השמורות רק לנשים. הכל כמובן "רק בשם השוויון".
ג'ק
קישורים בנושא:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
