זכויות הגבר בישראל

פעמים רבות שואלים אותי מה הוביל אותי להיות אנטי-פמיניסט, מה גרם לי לכך ומדוע בדיוק כי להבדיל מרוב פעילי זכויות הגבר, אני רווק, מעולם לא הייתי נשוי ולפיכך לא חוויתי באופן אישי את מה שחווים אלפים רבים של גברים שמתעוררים יום בהיר ומגלים שכל העולם נגדם - כי כך החליטה האקסית שלהם שפתחה במלחמת גירושין מכוערת.

עברתי תהליך אישי ארוך ומורכב שהתחיל למעשה בגיל 14, מאז נכנסתי באופן רשמי לנושא, הסתקרנתי והתעמקתי יותר ויותר. פעמים רבות מצאתי עצמי נגרר ונסחף לתוך הנושא לא כי רציתי או היה לי כיף או "לא היה לי מה לעשות" אלא מתוך תחושה שמתבשל ומתגבש אצלי מסר שחשוב מאוד להעביר הלאה לכמה שיותר אנשים. חשוב לציין שמעולם לא שנאתי נשים, להיפך, מאז שאני זוכר את עצמי, מאוד אהבתי בנות והערצתי את בנות המין הנשי. לגלות את האמת מאחורי הפמיניזם היה בשבילי זעזוע והלם מוחלט.

תמיד היו כל מיני סימנים שהפריעו והציקו לי. שנה לפני כן למשל, לאחר סיום מלחמת המפרץ, היה איזשהו קמפיין פמיניסטי סמוי בתקשורת שהחדיר את הרעיון כאילו המלחמה ההיא שברה את הגברים והוכיחה שהנשים בישראל אמיצות וגיבורות והגברים "הפחדנים" רק ישבו בבית, בחדר האטום, שקשקו מפחד והפריעו לאישה לנהל את ענייני הבית.

זה היה שקר כי בזמן המלחמה כולם פחדו וכולם הגיבו בהיסטריה. מלחמת המפרץ הייתה בעיקר מלחמה פסיכולוגית כי תיארו בפנינו בכל מקום גם בתקשורת, גם בביה"ס וגם במרכזים קהילתיים כמה קשה ואכזרית עומדת להיות המלחמה הקרבה. התיאורים הגרפיים היו מחרידים, הסבירו לנו באיזו קלות לוחמה כימית מסוגלת לחסל כמויות עצומות של אזרחים ובאיזה סבל וייסורים נוראיים מתים. באותם ימים, כחודש לפני תחילת המלחמה, גם קראתי ספר הדרכה בנושא והייתי מאוד בקיא בפרטים.

בדיעבד קמפיין שטיפת המוח הפמיניסטי הצליח כי הוא ניצל לרעה את תחושת הפחד והבלבול שיצרה המלחמה, עד כדי כך שאפילו ב95' כשהייתי בהרצאה בתיכון שהעביר חבלן משטרה בנושא פצצות, מטעני חבלה ופיגועי טרור, הוא תיאר את מלחמת המפרץ במילים:"המלחמה ששברה את המאצ'ו הישראלי".

באותה תקופה, 1992, התחלתי לשים לב שבתקשורת מחדירים יותר ויותר מסרים של תעמולה שרירותית מוזרה שלא ידעתי איך להגדיר כי לא היו לי אז את הכלים להתמודד עם מה שגיליתי בתור נער בן 14 כמו שיש לי היום בתור אדם מבוגר. הבנתי שבעולם המונחים יש רק טוב ורע: או שאתה "פמיניסט" ואתה בצד של "הטובים", או שאתה "שוביניסט" ואתה אוטומטית בצד של "הרעים". לא אהבתי את החלוקה הקיצונית הזאת כי לפיה אסור בכלל לחלוק על הפמיניסטיות ואסור לשאול שאלות ואסור להגיד או אפילו לחשוב משהו שעלול חלילה לפגוע בנשים.

תחילה באמת חשבתי שהפמיניסטיות הן לוחמות אמיצות למען שוויון צודק בין גברים ונשים, שיש אפליה נגד נשים וכו' אבל ככל שהתעמקתי גיליתי סתירות ושקרים איומים שרק הלכו והתנפחו למימדים מפלצתיים, כמו לדוגמא הטענה ש"רק נשים מוכות ונרצחות על ידי בעליהן". היות וגדלתי בסביבה מאוד אלימה בביה"ס וחוויתי אלימות קשה מצד בנים ובנות כאחד, ואפילו הייתה לי מורה שנהגה להכות אותי בלי שום סיבה, ידעתי היטב שגם נשים מסוגלות להיות אלימות וסדיסטיות לא פחות מגברים, לעיתים אפילו יותר.

ראיתי שלא רק שפמיניסטיות מכחישות עובדה בסיסית זו, הן פועלות להגדיר כל אישה שמגיבה באלימות כ"קורבן". הבחנתי שלהבדיל מגבר אלים, אישה שמכה את בן זוגה ו/או ילדיה מתוארת באמצעי התקשורת כ"מסכנה" ו"חסרת אונים". זה תמיד או "הגנה עצמית" או "היא לא התכוונה..." וכו'. מקרה צביה לב למשל שרצחה את בנה האוטיסט בן ה16 זעזע אותנו קשה בבית דווקא משום שסבלנו והתמודדנו עם מצב דומה ואף קשה הרבה יותר עם אחותי הגדולה שהיו לה התפרצויות זעם מאוד אלימות כלפי אימי.

אותה רוצחת קיבלה בקושי שנה בודדה אחת בכלא על מה שתואר בבית המשפט כ"המתת חסד". היה אפשר בקלות להציל את חייו של הנער אם צביה לב בעצמה לא הייתה מסרבת להעבירו למוסד טיפולי מתאים!

המונופול התקשורתי של הפמיניסטיות

לא היה אז את רשת האינטרנט וגם לא הייתה לי גישה לספרים כי הספרנית בביה"ס הייתה מפלצת אמיתית והיא צרחה עליי בלי סיבה והשפילה אותי לפתע מול כולם כי היה צלצול ומיהרתי לשיעור ולא הספקתי להחזיר ספר שהשאלתי (בכלל אורט אפק הייתה חטיבת ביניים סופר גזענית כי תמיד התייחסו אליי הכי רע כשלרוב הייתי כהה העור היחיד כשמסביבי כולם אשכנזים ורוסים).

למדתי ואספתי מידע באופן עצמאי דרך אמצעי התקשורת, בעיקר עיתונים, טלוויזיה ורדיו. גם סרטי קולנוע עזרו מאוד. למדתי באופן עצמאי לסנן ולהבחין בדקויות ובניואנסים הקטנים ביותר של כל מילה, מה באמת עומד מאחוריה ומה התכוונו יוצרי הסרט להביע ולהעביר (סאב-טקסט). הסרט "עולמו של גארפ" למשל (שמוגדר דרמה-קומית-סאטירית) מאוד הפחיד אותי כי הוא מתאר בצורה ריאליסטית למדי איך סופרת, אימו של גיבור הסרט, מצליחה להוציא ספר שהופך למניפסט פמיניסטי והיא מושכת אליה נשים שונאות גברים מופרעות וחולות נפש, חלקן מאוד מסוכנות ואלימות.

זה היה מאוד קשה ולא מהנה בכלל כי החומרים שנחשפתי אליהם העלו תמונת מצב איומה של שליטה מוחלטת בכל המסרים שעוברים באמצעי התקשורת השונים. לא הבנתי איך זה קורה ואיפשהו חשבתי לעצמי אולי אני מגזים או לא מבין. עם הזמן השתכנעתי יותר ויותר שאכן יש קנוניה מאורגנת היטב. לא ידעתי למשל שמירב מיכאלי היא פמיניסטית קיצונית אבל היו סימנים שעוררו את חשדיי. באותה תקופה כשהגישה את התוכנית "רואים 6/6", הייתה פינת "קטעי הפספוסים" בהנחייתו של הבמאי יגאל שילון. היה שם קטע ווידאו של נער שקפץ מעל עמוד, נפל וקיבל מכה חזקה באשכים. מירב מיכאלי אמרה "או, מגיע לו!", בטון דיבור רציני ותקיף.

הייתה להם גם פינת "ראפ" שבה שתי מגישות אחרות התלוננו שהגברים שולטים בתקשורת ומירב מיכאלי היא גיבורה אמיצה שהצליחה בכלל להגיע לשם.

באותה תקופה החלו לשדר בטלוויזיה את סדרת האנימציה "משפחת סימפסון" שהייתה אז מאוד פופולארית. הסדרה, שנראית אולי תמימה לעין, מלאה ומפוצצת במסרים פמיניסטיים ושנאת גברים תהומית שנמצאים עמוק בבסיס הסדרה: האם והבת מתוארות תמיד כחכמות, מתונות, מוכשרות, תמיד יודעות הכל, תמיד צודקות ואף פעם לא טועות והבן והאב מתוארים כאנוכיים, טיפשים, תמיד עושים שטויות, תמיד טועים, תמיד מזיקים, גסי רוח, לא בוגרים וכו'. במקביל שודרה גם הסדרה "חשיפה לצפון" וגם "משפחת קוסבי" שהייתה גרועה לא פחות ומלאה במסרים פמיניסטיים.

לבתו של קוסבי היה חבר בן גילה (12) ותמיד היו להם וויכוחים על ענייני "גברים - נשים". הילדה אמרה:"כל מה שגברים עושים, גם נשים עושות, רק טוב יותר" (ציטוט של פמיניסטית מפורסמת) והקהל מחא לה מחיאות כפיים סוערות כמו תמיד. באחד הפרקים אשתו של קוסבי ממש איימה על אותו ילד שתואר כ"שוביניסט" ואמרה לו בטון מאיים: "יום אחד אישה תתפוס אותך עם הרגליים למעלה והראש למטה ותוציא ממך את כל הדעות שיש לך נגד נשים". זה מאוד לא הצחיק אותי כי לא נראה לי טבעי שאישה מבוגרת תאיים על ילד שהיא גדולה ממנו כמעט פי שניים וכך למדתי שלנשים בעצם אין תחושת פרופורציה לכוח ושליטה.

באותה תקופה גם שודרה בערוץ 2 הניסיוני הטלנובלה האוסטרלית "קרוב רחוק", גם היא מלאה במסרים פמיניסטיים כמו למשל אחת הדמויות המרכזיות, בעלת המזנון, אישה שסיפרה בגאווה איך "נאלצה להרוג את אביה האלים", ונערה בשם סופי ששרה שיר בלוז על "למה בנים הם כאלה טיפשים?" בעידודו של המורה שלה.

בכלל המסר שחזר על עצמו הכי הרבה היה לתאר גברים מגיל צעיר מאוד כיצורים נחותים, מבולגנים, מלוכלכים, "מסריחים", חסרי רגשות ו"אוכלים כמו חזירים", דבר שהעליב אותי מאוד. גם חבר הילדות שלי נחשף ל"הפצצות" של התעמולה הפמיניסטית בטלוויזיה אבל עליו זה השפיע הפוך. הוא האמין לכל מילה וסגד למין הנשי באופן מאוד קיצוני והיו לנו המון וויכוחים ומריבות איומות על הנושא כשהוא התעקש שנשים הן מין עליון וגברים הם נחותים ונשים צריכות לשלוט בעולם וכו'. אבל זאת הייתה רק ההתחלה.

השמאל הפמיניסטי

בקיץ 1992 עלה השמאל לשלטון והתחילו המון בעיות במדינה. באותה עת שמחתי כי הייתי נאיבי, רציתי שלום והאמנתי בתמימות לכוונותיהם של המנהיגים. לצד השתלטות השמאל הקיצוני על המדינה, נכנסו לתמונה גם פמיניסטיות קיצוניות כמו חברות הכנסת שולמית אלוני ויעל דיין.

ראיתי שאפילו מחבלות מרצחות תוארו כ"קורבנות". זה מאוד קומם אותי שנשים שרצחו וניסו לרצוח אזרחים תמימים בדם קר, הפכו פתאום לאיזושהי "קבוצה פוליטית לגיטימית" והיו הפגנות של נשות השמאל הקיצוני, ישראליות וערביות שצעקו "רק אנחנו הנשים נביא שלום" והתקשורת כמובן שיבחה אותן, סגדה להן ונתנה להן במה בכל הזדמנות.

שמתי לב שכאשר נשים פלסטיניות ניסו לבצע ניסיונות פיגוע, לרוב דקירה, הכוח שהופעל (אם בכלל הופעל) כדי לעצור אותן היה מינימאלי ביותר, הן יצאו בלי שריטה ואפילו השתחררו מהכלא לאחר זמן קצר יחסית (וחזרו וניסו שוב לרצוח) כשלעומת זאת, על אותה עבירה בדיוק, גברים פלסטינים לרוב נורו למוות. זה נראה לי מאוד מוזר, חשוד, מקומם ומעצבן. היה מקרה אחד ב93' שבו שוטר ירה ופצע קל מחבלת שניסתה לדקור אותו, אבל אז במקום לתת לו צל"ש, הוא נחקר והתקשורת הרעישה "איך הוא העז לירות באישה".

לא ידעתי אז על הברית של השמאל הקיצוני עם הפמיניסטיות, אבל היה ברור ושקוף שנשים ניצלו לרעה את הנשיות שלהן למטרות פוליטיות. למשל נשים פלסטיניות צעירות ובריאות שהיו זורקות אבנים ענקיות על חיילי צה"ל ואח"כ הפמיניסטיות השמאלניות היו מתרעמות שחיילינו ירו כדורי גומי וגז מדמיע על נשים.

עבורי אישית השיא היה לראות את חבר הכנסת הרב באגד, למרות היותו במפלגה ימנית מאוד, מדבר בהבנה וסימפטיה על מחבלת שרצחה תלמיד ישיבה. זה היה בתוכניתו של גבי גזית בערוץ הראשון. הוא סיפר שנפגש עם אותה מחבלת ותיאר כמה היא מצטערת ומתחרטת ושחבר שלה דחף אותה למעשה. (בסופו של דבר אותה רוצחת שוחררה ביחד עם מספר רב של מחבלות עם דם על הידיים במסגרת הסכם טאבה שכונה גם "אוסלו ב"). האדישות של דעת הציבור זעזעה אותי קשות כי כולם זעמו על פיגועי הטרור אבל נראה היה שאף אחד לא מוכן להכיר בעובדה שיש גם נשים מחבלות מרצחות ולתקשורת היה מאוד נוח להרדים את הציבור.

השקרנולוגיה הפמיניסטיות

כך בעצם ככל שלמדתי והתעמקתי בנושא מכל זווית אפשרית, ראיתי כמה סתירות ושקרים יש באידיאולוגיה הפמיניסטית, זה מאוד הכעיס וקומם אותי אבל במיוחד עצבנה העובדה שאין מי שישמיע דעה נוספת, המסרים היו מאוד אחידים, חד סיטרים וחד משמעיים. כשאתה שומע את אותן סיסמאות שוב ושוב ושוב, קל לזהות זאת בתור תעמולה ושטיפת מוח, במיוחד כשזה ברור ושקוף שאף אחד לא מעז להפריע ל"הוד מעלתן" הפמיניסטיות לדקלם את הטקסטים הקבועים שלהן ואף אחד לא שואל שאלות שעלולות להישמע "קשות מדי" או "שוביניסטיות".

הבחנתי שאפילו במעט ההזדמנויות שכן נגעו בנושא של נשים שמכות את בן הזוג (גברים מוכים) הנושא תמיד הוצג באופן מזלזל, עם המון לעג וצחוק. "גבר מוכה הוא מפסידן בנשמתו", קבע נחרצות פסיכולוג שהתראיין במגזין הנשים "לאשה". כשעלה לאוויר ערוץ 2 החדש ב94', לזמרת מרגלית צנעני, הידועה בדעותיה הפמיניסטיות, הייתה תוכנית טלוויזיה בה אירחה שני גברים מוכים (היא פתחה את האייטם בקטע מהשיר "הגברים בוכים בלילה" שהפך להמנון לעג פמיניסטי אנטי-גברי בהזדמנויות רבות).

לקראת סוף השיחה היא הודיעה: "נעמ"ת עשו מחקר על הנושא הזה של גברים מוכים ומצאו שבלמעלה מ90 אחוז מהמקרים שבהם האישה מכה, היא בעצם מחזירה לגבר שהכה אותה ראשון".

שמעתי שוב ושוב ושוב את הטענות כאילו הנשים מנוצלות ועושים שימוש מיני בגוף האישה בפרסומות, מה שמאוד קומם אותי כי היו לא מעט פרסומות בהם דווקא הגבר ולא האישה היו האובייקט המושפל (ארחיב בנושא בקרוב). כתבתי המון מכתבים לעיתונים שונים שפורסמו במדורי ה"מכתבים למערכת", במקום מאוד מרכזי, לעיתים אפילו נתנו לי תמונה וכל מיני אנשים הפתיעו אותי ושיבחו אותי על כתיבתי וקיבלתי פידבקים מאוד חיובים. ממש הרגשתי שהציבור צמא לשמוע דעות כמו שלי.

טבילת האש הראשונה שלי הייתה כשכתבתי ב97' ברשת הדואר אולטינט, שהייתה קיימת עוד לפני האינטרנט, דרך תחנות BBS שכל אחד היה יכול להפעיל עם מחשב וקו טלפון. מיותר לציין שהתנפלו עליי מכל הכיוונים, אפילו שכתבתי בשיא הנימוס, בשפה הכי רהוטה והכי זהירה שאפשר, כתבו לי שאני "מתבכיין כמו נקבה". תקפו באופן אישי וקיבלתי מסרים והודעות נאצה רבות כל יום, רק על עצם זה שהעזתי לחלוק על קדושת הפמיניזם.

השיא היה כשהייתה פרשה של אומנת בריטית צעירה בשם לואיז ודוורד שרצחה פעוט עליו שמרה. תחילה השופט הרשיע אותה ברצח אבל בגלל לחץ ציבורי עצום שהפעילו ארגוני נשים ופמיניסטיות שהוציאו המונים להפגין ברחובות לטובת הרוצחת, השופט נכנע ושינה את סעיף ההרשעה ל"הריגה ברשלנות". (הרוצחת ישבה מספר שנים בודדות בלבד בכלא, הספיקה כבר להשתחרר, למדה משפטים וכיום היא עורכת דין)

כתבתי על המקרה הזה, התנפלו עליי מכל הכיוונים כל מיני טיפוסים מתנשאים ושחצנים, ביניהם גם הפמיניסטית עדי גינת, דובי קננגיסר והעיתונאי גדי שמשון. טענו שאני אדם אכזרי ונאצי שאני לא מסוגל לרחם על אותה בחורה "מסכנה ותמימה", תיארו כמה היא בכתה בבית המשפט ודיברה מכל הלב וכו' וכו'. רק על זה שכיניתי אותה 'רוצחת מזדיינת' חסמו אותי למשך יותר מחודש. הפסקתי בסופו של דבר לכתוב שם, מה שלא מנע מסוגדי הפמיניזם למיניהם להמשיך להשמיץ אותי ו"לחגוג" על היעלמותי. מישהו שכתב שם סיפר לי שהם לעגו לי לאחר שקראו מכתב שפרסמתי באחד העיתונים.

הייתה תקופה ארוכה של לפחות שנה שבכלל לא רציתי להתעסק בנושא, לא שמעתי חדשות, לא קראתי עיתונים והשתדלתי לנוח. בהמשך (98'), התחברתי לאינטרנט והתחלתי להיכנס לאתרים בחו"ל (שמרתי מרחק מאתרים ישראליים כמו מאש) וגיליתי לתדהמתי כמה הנושא של זכויות הגבר וביקורת נגד הפמיניזם הוא מפותח, רחב ומתקדם בחו"ל ויש הרבה אנשים, גברים ונשים, ביניהם אנשי מקצוע עם ניסיון רב, שכותבים נגד הפמיניזם ומנתחים אותו בתור אידיאולוגיה מלאת כזבים ושקרים של ממש. עולם שלם נפתח בפניי.

כתבתי המון בפורומים, זה לא היה קל בכלל כי גם לשם היו חודרות פמיניסטיות קיצוניות, במיוחד לפורומים היותר מצליחים עם הרבה יותר משתמשים. עדיין זה היה שיפור עצום כי היו שם גברים רבים ולעיתים אף נשים שלא היו מורעלי פמיניזם ושנאת גברים והם יכלו לחשוב באופן עצמאי, להקשיב ואפילו לחזק את הטיעונים שהבאתי. זאת הייתה הרגשה פנטסטית שאני יכול להתבטא ולבטא את עצמי בצורה חופשית מבלי לחשוש שעשרות אנשים יתנפלו עליי מכל הכיוונים, בהחלט ראיתי את ההבדל התרבותי כשהתרחקתי מהישראלים הברברים לכמה שנים טובות.

רק ב2002 התחלתי לגלוש באתרים ישראליים. זה היה עדיין בתקופה שבה אף אחד לא העז לכתוב על הנושא ובמנוע חיפוש בעברית המילה 'גברים' הייתה מקושרת רק לדברים שליליים לרוב.

יעקב