זכויות הגבר בישראל

ארז רותם, שהיה הכתב לענייני משטרה של חדשות ערוץ 2, עזב את תפקידו (או "הועזב"?) לא במפתיע לאור סידרה אמיצה של ראיונות וחשיפות שערך בטלוויזיה וכונו "שנויים במחלוקת", ביניהם כתבת התחקיר על ליאור דקל, הראיון עם השחקן חנן גולדבלט ובמיוחד הראיון עם הנשיא לשעבר משה קצב. מסתבר שכל מי שמעז לחלוק, לסטות במילימטר או לא ללכת בנאמנות עיוורת לפי הקו האחיד של הפמיניסטיות שחולשות על כל מוקדי הכוח וההשפעה בישראל, מוצא עצמו או מפוטר או נאלץ להתפטר מתפקידו.

שמעתי על עזיבתו של ארז רותם את ערוץ 2 במקרה כשנתקלתי במאמר תוקפני, משמיץ ומעליב שכתבה ב-YNET כתבת חדשות פיקטיבית בשם גלי ארזי שמגלמת יעל בר-זוהר, לפיו ארז רותם צריך בכלל להתנצל בפני עם ישראל על שהעז בכלל לראיין את משה קצב:

"תתנצל. באמת. תתתקשר למוספי השבת, תבטיח שתסכים להתפשט בשער ובפנים תגיד שאתה מצטער שהסכמת לעשות את הראיון הזה. שאתה מצטער שהסכמת לגלם את הפודל בהצגה שהעמידו הבוסים שלך, ולרחרח לקצב בין הרגליים. "

אפילו בידיעה בNRG השתמשו במילים חריפות כדי לתאר את "פשעיו" של ארז רותם:

"...ברותם גם דבק הראיון הבעייתי עם נשיא המדינה, משה קצב בחצר ביתו, בעמידה, שהאופן בו הוא התבצע הביא לגל ביקורת על רותם וחדשות 2"

כאילו עצם העובדה שהוא העז לתת במה למשה קצב להתבטא ולהביא גם את הצד שלו לשם שינוי, פתאום מדובר בפשע ש"דבק" בו!

פריצת הדרך הכי משמעותית בתקשורת הישראלית הייתה כתבת התחקיר שעשה ארז רותם על ליאור דקל, אדם חף מפשע שישב בכלא בגלל בחורה שקרנית וחסרת מצפון שהעלילה עליו ש"אנס אותה". בכתבה היא צולמה מספרת לחוקרת סמויה בקול שמח, צוחק ומשועשע במיוחד באיזה קלות היא שיקרה בבית המשפט ו"שיחקה אותה כמו גדולה", כלשונה:

"שיחקתי אותה עד הסוף. הצלחתי לסובב את כולם שם את כולם."

לפמיניסטיות הייתה כנראה סיבה טובה מאוד לנסות למנוע את פרסום הכתבה, כפי שהצליחו במשך שנה וחצי, כי חשוב להן למנוע מהציבור לדעת את האמת לגבי כמה הנושא בעייתי ולא חד-משמעי כפי שנציגות "מרכזי סיוע לנפגעות..." מציגות אותו, לדברי ארז רותם שפתח את כתבת התחקיר:

"אתה הולך לראות כתבה שאנחנו עובדים עליה כמעט שנה וחצי. שנה וחצי של התדיינויות משפטיות, אני לא אלאה אותך בזה, עד שבית המשפט העליון התיר לנו למעשה לספר את הסיפור הזה, סיפור שהוא למעשה תסריט אימים של מערכת המשפט ואכיפת החוק. סיפור שלמעשה ממחיש עד כמה תיקי אונס ותיקי מין יכולים להיות בעייתים כי בסופו של דבר, בסופו של דבר, מדובר בגירסא נגד גירסא..."

הפמיניסטיות כ"כ זעמו על הפרסום שלדעתי הן אלה שיזמו את הפריצה לאתר הקול הגברי, כפי שהודעתי על כך לYNET:

"ברצוני לדווח לכם על פריצה נוספת לאתר עמותת הקול הגברי. אין זו הפעם הראשונה שגורמים פמיניסטים עויינים תוקפים את אתר האינטרנט שלנו, בדיוק ביום שבו מתפרסמות שתי כתבות מעמיקות, אחת בנושא מצוקת האבות הגרושים בידיעות אחרונות והשניה לגבי תלונות כזב של מקרי אונס, בערוץ 2. זה פשוט סיפור שחוזר על עצמו!".

כך למעשה נוצר כאן דיסוננס ועיוות צורם במיוחד כשמצד אחד שולטות בתקשורת אך ורק עיתונאיות פמיניסטיות ומקהלות שלמות של נציגות ארגונים פמיניסטיים שחולשות על דעת הציבור ומכתיבות את סדר היום והשיח הציבורי באופן דיקטטורי, מונופוליסטי ומגמתי וכל הזמן מפעילות מניפולציות ושטיפות מוח, ומצד שני, אם יש עיתונאי בודד אחד שמעז לחשוף ולתת במה גם לצד השני - עושים הכל כדי שיעזוב את תפקידו, כדי שלא יחשוף "חלילה" את השקרים שלהן!

המוסר הכפול והצביעות של הפמיניסטיות מדהימים בכל פעם מחדש: הן טוענות בלי בושה שארז רותם היה "נחמד מדי" כלפי הנשיא, שנתן לו לדבר בחופשיות ולבטא את מחאתו לגבי הלינץ' שהתקשורת עשתה בו, אבל בו זמנית הן עצמן דואגות יומם ולילה, בכל יום ושעה ודקה שבתקשורת יישמעו אך ורק דעות ועמדות פמיניסטיות קיצוניות ורק את השקרים של המתלוננת א'.

הרי מלכתחילה הנשיא משה קצב הוא שהתלונן על ניסיון סחיטה מכוער מצד המתלוננת א' שדרשה ממנו 200 אלף דולר, והנציגות הפמיניסטיות בתקשורת ובפרקליטות ובמערכת המשפט, בשיתוף פעולה הדוק עם גברים מסורסים וחסרי עמוד שידרה שמביישים את המין הגברי כולו, הם אלה שהפכו את הסיפור לגמרי ב180 מעלות, בדומה מאוד ל"כתבה" שעשתה עיתונאית פמיניסטית בעיתון לאישה שבו היא הפכה תלמיד שנוצל מינית ונאנס ע"י מורתו ל"שקרן" ואת האונסת ל"קורבן תמים":

ארז רותם הוא לא הראשון, גם נשיאה לשעבר של אוניברסיטת הרווארד אולץ להתפטר לאחר שביטא דעות שעיצבנו את הפמיניסטיות, כשאמר שקיימים הבדלים מולדים בין גברים לנשים (כפי שמחקרים חשובים בנושא הוכיחו). מאמר זה מסביר ושופך אור על ההתנהלות הדיקטטורית והכוחנית-פאשיסטית של התנועה הפמיניסטית, וההתנכלות שלה כלפי כל מי שלא מסכים איתה אפילו במעט:

"אם האנדרוגניוּת הסתברה כבלתי-ניתנת להשגה אפילו במסגרת של חברה סוציאליסטית קטנה, שאזרחיה סוננו בהתאם לאמונותיהם הפמיניסטיות הרדיקליות, כיצד נוכל להשליטה באמריקה של ימינו, שרוב אזרחיה אינם רוצים בה? תידרש מידה אדירה של כפייה – שאינה מתקבלת על הדעת בדמוקרטיה כלשהי – רק כדי להביא אותנו לנקודה שבה עמדו הקיבוצניקים כשנכשלו בבניית חברה פוסט-מגדרית"

כלומר, בתרגום פשוט, כדי שיהיה שוויון מלאכותי ומאולץ בין גברים לנשים, צריך להפעיל מערכת אדירה של כפייה, סינון, רדיפה והתנכלות כלפי כל מי שלא מיישר קו עם האידיאולוגיה ובעיקר הפעלת כוח על אנשים בניגוד למשטר דמוקרטי והרי מי אמר שישראל היא בכלל מדינה דמוקרטית???

כך בעצם לא פלא שארז רותם איבד את תפקידו, הוא הרי היווה איום רציני על רצף התעמולה הפמיניסטית ושטיפות המוח הבלתי פוסקות בדיווחי החדשות. מספיק להביט על הדמויות הפעילות ביותר בתקשורת הישראלית, ועל הנשים עם הכוח והסמכות בידיהן כדי להבין איזה מטרד מהווים אנשים כמו ארז רותם בפני ההגמוניה הפמיניסטית-שונאת-גברים שלהן.

הגמוניה נשית-פמיניסטית

שימו לב היטב לדמויות שאתם רואים מדי יום ביומו בכל ערוץ טלוויזיה, בכל אתר חדשות מרכזי גדול באינטרנט: כמעט כולן נשים וכולן בלי יוצא דופן פמיניסטיות קיצוניות. ידוע לנו ישירות מארז רותם עצמו שהעורכת של חדשות ערוץ 2 היא פמיניסטית והיא בשום פנים ואופן לא תרשה להעלות כתבה בנושא מצוקת גברים גרושים למשל המנותקים מילדיהם.

כיום בכל מערכת עיתון, תוכנית טלוויזיה, רדיו ואתר חדשות גדול יושב רוב נשי-פמיניסטי, מלווה בגברים כנועים ופחדנים שמצייתים לכל מילה של הבוסיות שלהם. אלה רק כמה דוגמאות בודדות:

רותי יובל – עורכת אולפן שישי, אילנה דיין – מגישה כבר 16 שנה בפריים טיים תוכנית "תחקירים" והיא הודתה שהיא מפלה נשים לטובה, כשהתארחה בפורום בYNET; דנה וייס, עיתונאית פמיניסטית; בילי מוסקונה לרמן – מגישת התוכנית הפמיניסטית "מבט נשי" ו-"מבט בשניים", תוכניות שכל כולן הוקדשו לשנאת גברים ועוד שודרו בערוץ חינוכי; מירב מיכאלי - עיתונאית ומגישה פמיניסטית קיצונית שמדברת למאזיניה וצופיה בלשון נקבה; אורנה בן-דור - עיתונאית ובמאית שהגישה בעבר את "מבט נשי"; אורלי וילנאי-פדרבוש – פמיניסטית ויד ימינה של אילנה דיין; אושרת קוטלר - עיתונאית ומגישת חדשות ותוכניות אקטואליה; לינוי בר גפן – עיתונאית ופעילה ב"פרלמנט נשים"; גל גבאי – עיתונאית, מגישה ומרצה פמיניסטית; עירית לינור, סופרת, עיתונאית, שדרנית ותסריטאית טלוויזיה בכירה, ידועה בדעותיה הפמיניסטיות הקיצוניות; קרן נויבך – מגישה ועיתונאית פמיניסטית הפעילה ב"מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית" ומחליפה כיום את בילי מוסקונה לרמן בתוכנית על מגדר; אפילו עורכת הדין כינרת בראשי הפכה למגישה בערוץ ה1 לאחר שהצליחה והתפרסמה כשייצגה מעלילה, שקרנית, אלימה וסחטנית; יעל גולן – עורכת בכירה באתר YNET אשר לעולם לא תיתן לקולם של גברים להישמע; ריקי כהן – עיתונאית ואחראית על הפורומים בYNET; מיה בנגל - עיתונאית ומגישה ב"ערב חדש" והדוברת לשעבר של ארגון קהילה לסבית פמיניסטית (קל"ף), טלי ליפקין-שחק - עיתונאית ומגישת טלוויזיה פמיניסטית ידועה; כרמלה מנשה - כתבת צבאית בכירה, ידועה היטב בדעותיה הפמיניסטיות, ועוד, ועוד, ועוד ועוד... זוהי רק תחילת הרשימה. אפילו נשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר ושופטת בבית המשפט העליון לשעבר היא פמיניסטית בדיוק כמו הרוב הנשי במערכת המשפטית.

הנשים הללו פמיניסטיות לא רק ממניעים אידיאולוגיים רדיקליים אלא גם מתוך אחוות-נשים, שיכרון כוח ובעיקר גישת ה"חברה מביאה חברה" שהשתלטה על כל גוף בישראל. ארז רותם הוא לא הראשון או האחרון שנפגע ע"י הדיקטטורה הפמיניסטית. גם שופטים בבתי המשפט מאוימים ע"י שלטון הדיקטטורה והטרור הפמיניסטי: "יש לנו מורא", אמר השופט בדימוס שלי טימן:

"יש לנו מורא, והמורא הוא גם מדעת הקהל. אי אפשר להתעלם ממנו. כשיש גופים שעושים נפשות יותר מאחרים ומרימים את קולם, מסתבר שזה מצליח. התוצאה היא שהפמיניסטיות, שעושות עבודה מצוינת מבחינתן, משכנעות בלובי שלהן להחמיר בענישה. ואני אומר, מה עם הלובי למען המלחמה בסמים? נגד פגיעה בקשישים? אותם לא שומעים. במצב כזה, לבית המשפט יש פחות ופחות כלים לקבוע מי דובר אמת. הוא נותן לנאשם פחות סיכוי להתגונן. זה יוצר מורא אצל כל הרשויות שעוסקות באכיפת החוק".

אדם נוסף שמצא עצמו תחת איום פמיניסטי הוא פרופ' יהודה היס, מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית והאחראי על איסוף הראיות מקרבנות אונס, שהביע את הקושי שלו להאמין למתלוננות. מתוך עיתון "ידיעות אחרונות" 04.06.2008:

"יש נשים שמביימות תקיפה, וצריכים להיות מאוד רגישים לעניין".

את דבריו פתח היס בביקורת על שופטים המרשיעים בעבירות מין "בלי ביסוס עובדתי", לדבריו. "בשלוש השנים האחרונות אני מלא התפעלות מהשופטים שאין להם שום מושג רפואי", אמר פרופ' היס, "שאיכשהו מגיעים בצורה מתוחכמת למסקנות מסוימות – וזה מאוד בעייתי, כי היום אונס הוא כמו רצח מבחינת העונשים".

על העליה בתקופה האחרונה במספר התלונות על תקיפה מינית תחת השפעת סם האונס אמר פרופ' היס שהוא מפקפק בתופעה. "בכל הנושא של סם האונס אין לנו אפילו ראיה אחת בארץ", הסביר. "זה נכון שמשך החיים של הסם הזה הוא קצר מאוד. אנחנו מודעים לזה ומכירים את זה, אבל גם באותה המידה מכירות את זה כמעט כל המתלוננות. עוד לפני שאנחנו פותחים איתן בשיחה הן כבר יודעות להגיד: 'תשמע, היה סם אונס'. אין לה ספק שאנסו אותה, ואין לה ספק שזה סם אונס, אבל אנחנו לא הצלחנו למצוא עד עכשיו אפילו מקרה אחד.

אנחנו צריכים לחשוב על דבר אחד: האם הסמים והאלכוהול באמת מקטינים את ההתנגדות ומסייעים לתקיפה מינית, או שהתקיפה המינית מדומה – ואני אומר את זה בפה מלא שהיום אני כבר מתחיל לפקפק האם היה משהו. אם אני לא מוצא שום דבר שאפשר להסתמך עליו או שאני מוצא איזה פצע כזה או אחר שבאמת יש 50 אלף הסברים לכך – אני לא בטוח שהשימוש בסמים ובאלכוהול סייע לתקיפה, אלא שפשוט נתן 'סיוע וירטואלי' לאלה שפתאום לא מוצאות משהו כשהן מאחרות הביתה".

בתגובה לחשיפת אמת זו ארגוני הפמיניזם האלימים פרסמו כבר למחרת תגובה נזעמת בעיתון (מעניין שלארגוני גברים לא נותנים להגיב להתקפות מצד פמיניסטיות נגד מחצית האוכלוסייה) בה הן מאיימות על פרופ' היס כי ימיו בתפקידו ספורים:

"איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית קורא לשר הבריאות לבחון מחדש את תפקודו של מנהל המכון לרפואה משפטית, פרופ' יהודה היס, בעקבות דבריו כי יש נשים שמביימות תקיפה מינית"

התנכלות זהה ניסו הפמיניסטיות לארגן לפרופ' אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת, לאחר שכתב מאמר בו הסביר שפרשת חנן גולדבלט נופחה מעל ומעבר לכל פרופורציה. בתגובה הן פנו להנהלת מקום עבודתו של פרופ' חצרוני וניסו לפגוע בו באופן אישי (והכל רק מפני שהביע את דעתו במדינה שאמורה להיות דמוקרטית!):

קואליציה של ארגוני נשים נכנסה מייד לפעולה ושיגרה מכתב לפרופ' עליזה שנהר, נשיאת מכללת עמק יזרעאל. "הזילות שנקט בה חצרוני כלפי האלימות המינית שעברו נפגעותיו של חנן גולדבלט הותירה אותנו מזועזעות וזועמות", כתבו. "צר לנו שחצרוני עשה שימוש בתפקידו כמרצה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל כדי לפרסם את עמדותיו המיזוגניות המעודדות אלימות מינית כלפי נשים", זעקו, עם העתקים למנכ"ל המכללה, ראש החוג לתקשורת והדיקן.

לסיכום ניתן לראות עד כמה שולטות הפמיניסטיות בכל מערכת אפשרית ובכל עמדות ההשפעה, השליטה והסמכות: תקשורת, אקדמיה, משפט, רווחה, משטרה וכו'. ההגמוניה הנשית-פמיניסטית הזאת בא לידי ביטוי בסינון נוקשה וקפדני ביותר של אנשים לתפקידים רגישים, בדומה להתנהלות במשטרים אפלים בהם אדם יכל לאבד את מקום עבודתו, זכויותיו וכל מה שהיה לו רק על סמך שמועה או חשד קטן ביותר לחוסר נאמנות למשטר.

כיום אדם שרוצה להתקבל למקום עבודה בעל השפעה על הציבור, חייב להיות נאמן ב100 אחוז לפמיניזם ולכל השקרים והנחות הבסיס החלולות כאילו כל הגברים בעולם מנהלים מלחמה אכזרית ועקובה מדם נגד כל הנשים ה"מסכנות", ה"חלשות", "חסרות האונים" וה"תמיד קורבנות".

ב"מציאות" שכזאת, אותה יוצרות הפמיניסטיות בשטף השקרים, שטיפות המוח והתעמולה האינסופית באמצעי תקשורת, כל האמצעים למאבק ב"אויב הגברי" כשרים והכל מותר. מותר לשקר, מותר להעליל, מותר לארגן משפטי-שדה ומסעות לינץ' ובעיקר מותר ורצוי להפלות כמה שיותר גברים לרעה, הכל בחסות החוק תחת התירוץ של "אפליה מתקנת".

ג'ק