התרעומת המלאכותית שאמצעי התקשורת יצרו לאחרונה סביב ה"גילוי" שהנשיא לשעבר משה קצב ומקורביו הפעילו או ניסו להפעיל חוקרים פרטיים נראית לי מהלך מחושב נוסף במערכה מתוכננת ומתוזמנת היטב של גורמים ששמו למטרה להפיל את הנשיא קצב והם מנצלים כל הזדמנות כדי לרכב על גלי שטיפות המוח והרעל הארסי שהוחדר למוחותיהם של מיליוני אנשים בישראל.
זוהי זכותו המלאה של אדם המאמין בחפותו ומוכן להילחם כדי להוכיח שנעשה לו עוול, לפעול בכל דרך חוקית כולל הפעלת חוקרים פרטיים. אין כאן שום עבירה או מעשה לא ראוי כי אם כלי לגיטימי ומקובל כדי לנסות להשלים את מה שביהמ"ש נמנע מלעשות מתוך שיקולים זרים בעקבות לחץ מאסיבי ובלתי פוסק של ארגוני נשים, עיתונאים, יח"צנים, פוליטיקאים וכו'.
הכותרת ההיסטרית שאמצעי התקשורת מורעלי ומרעילי התעמולה מיהרו לפרסם הייתה "קצב שלח חוקרים פרטיים כדי להטריד את המתלוננת", כאילו חס ושלום היה מדובר בהפעלת אנשי עולם תחתון לצורך חיסול חשבונות בדרכי אלימות.
למי שלא זוכר, הפעלת חוקרים פרטיים הייתה בדיוק הדרך בה ניצלו חייו של אדם חף מפשע שהורשע באונס וישב תקופה ארוכה בכלא על לא עוול בכפיו: כתב הפלילים לשעבר של חדשות ערוץ 2, ארז רותם, היה צריך להיאבק במשך שנה וחצי עד שהתאפשר לו לפרסם את סיפורו של ליאור דקל, גבר שבחורה צעירה העלילה עליו ש"אנס" אותה. ניתן היה לראות ולשמוע בכתבה את המעלילה מצחקקת ומדברת עם החוקרת הסמויה ומספרת לה בקול משועשע באיזה קלות היא העלילה על אותו בחור אומלל:"כל מה שהוא אמר, שמו עליו, אבל שמו עליו פס ולא הקשיבו לשום מילה ממה שהוא אמר", "הכל ממש היה לטובתי, הכל שיחק לטובתי. הכל, כולם שיחקו לטובתי".
היא המשיכה לתאר בהנאה בפני החוקרת:"לפעמים הייתי עוצרת כזה, לא הייתי יודעת מה להגיד אז הייתי כזה מתחילה לבכות כאילו"
"למשל הייתי רוצה להתחמק משאלה שהעורך דין שלו היה שואל אותי אז קמתי, הייתי מתחילה כאילו זה קשה לי וזה..."
"ואני לא יכולה לדבר על זה, וזה הייתי באמת באמצע המשפט יוצאת לשירותים ונתנו לי. את יודעת, ילדה קטינה, נתנו לי לצאת"
"הייתי מארגנת לי בראש מה אני אגיד, הייתי כזה יש לי תשובה עונה להם כמו שצריך והייתי נותנת להם תשובות חבל על הזמן. הם לא הבינו מאיפה התשובה"
"שיחקתי אותה עד הסוף. הצלחתי לסובב את כולם שם את כולם".
כתבתו המזעזעת של ארז רותם ששודרה במאי 2006 חשפה את המורכבות והבעייתיות הנוראית שבהתנהלות משפטי אונס כיום שבסופו של דבר הם תמיד גרסה מול גרסה כשברור ושקוף שגרסת המתלוננת מעצם היותה אישה מקבלת את מלוא תשומת הלב ומתקבלת בשיא הרצינות והאהדה, תוך כדי התעלמות מכוונת מסתירות מוזרות ומידע כוזב עד כדי שקרים של ממש, תחת לחץ בלתי פוסק של התקשורת, ארגוני הנשים, במיוחד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית.
ברוב המקרים שופטים מרשיעים גברים חפים מפשע באונס רק על סמך אמונה במילותיה של המתלוננת, ללא שום הוכחה מכל סוג שהוא - בדיוק כפי שקרה במקרה של הנשיא קצב. ההרשעה מתבססת כולה על שמועות, רכילויות, דברים שעברו מפה לאוזן ובמיוחד גישה שמבטלת מראש כל הסבר אפשרי מצד הנאשם.
כדי להבין עד כמה המצב חמור, צריך לדעת את מה שרוב הציבור לא יודע ולא מבין וזאת העובדה שהחוק כיום לא דורש ממתלוננת להוכיח כל סוג של הפעלת כוח וכפייה מצד גבר על מנת להרשיעו באונס. ישנה משפטנית פמיניסטית מאוד קיצונית בשם ד"ר אורית קמיר. היא זאת שניסחה את החוקים והתיקונים לחוקים בנושאי אונס ועבירות מין, שמאפשרים העמדה לדין והרשעה אוטומטית של גברים רק על סמך מילה של אישה.
ד"ר אורית קמיר מתגאה בגלוי בהערצתה לפרופ' קתרין מקינון, משפטנית פמיניסטית מארה"ב שקבעה שכל יחסי מין הטרוסקסואלים בין גבר לאישה הם בעצם "אונס" של האישה. גם המרצות הפמיניסטיות בחוגי המגדר אומרות בגלוי שאישה שמקיימת יחסי מין עם גבר בעצם "שוכבת עם האויב", וש"אישה לא אמורה בכלל להימשך מינית לגברים". באתר הישן של נעמ"ת היה גם ציטוט של פסיכיאטרית פמיניסטית בשם ד"ר רוחמה מרטון שטוענת ש"50 אחוז מהגברים היו אונסים אם היו בטוחים שלא ייתפסו". כלומר, במילים אחרות, כל גבר הוא אנס מלידה.
כך הגענו למצב שכל אישה שקיימה יחסי מין בהסכמה יכולה יום אחד, אפילו לאחר שנים רבות, לקום ולהחליט שהיא בדיעבד לא באמת רצתה ולא הייתה מעוניינת ומבחינתה המין "נכפה" עליה. כל שעליה לעשות בפועל הוא לחייג למוקד החירום (קו עם 4 ספרות) של מרכזי הסיוע של נפגעות תקיפה מינית ומשם כבר ידריכו אותה כיצד להתנהג, איך לדבר, מה להגיד ומה לא להגיד, תוך כדי שנציגות הארגון מלוות אותה לאורך כל הדרך מול המשטרה ובית המשפט.
ייתכן מאוד שהפמיניסטיות ושונאי משה קצב למיניהם למדו את הלקח מפרשת ליאור דקל, גילו "פירצה" המאפשרת לאנשים בעלי אמצעים ומשפחותיהם להעסיק חוקרים פרטיים על מנת לחשוף מעלילות שקרניות, ולפיכך גם הקדימו מכה לתרופה.
ג'ק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
