פורסם באתר
NRG
מעריב בתאריך 16/5/2012
צריך ממש להתאמץ בכדי לא לשים לב שבראש כל מפלגות הקואליציה עומדים
כיום גברים, כולל מפקד סיירת מטכ"ל בדימוס ושניים מפקודיו לשעבר, ואילו בראש מפלגות
האופוזיציה היהודיות-חילוניות עומדות שתיים מהמנהיגות הבולטות ביותר של הפמיניזם
המיליטנטי בישראל – שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון.
צירוף מקרים? לאו דווקא. לחלוקה המסורתית בין שמאל לימין נוסף
בעשורים האחרונים פן אידיאולוגי-מגדרי מובהק. סקרים בישראל ובארה"ב מראים שיותר
גברים מצביעים לימין, ויותר נשים מצביעות לשמאל. האם זה אומר שנשים הן יותר
שמאלניות או פציפיסטיות באופן טבעי? לא בהכרח. דומה שהרבה נשים פשוט התרגלו לציית
לעיתונאיות ולעסקניות הפמיניסטיות בכל עניין ודבר. העסקניות – רובן ככולן נשות שמאל
מובהקות – קראו לנשים להצביע לציפי לבני בבחירות הקודמות, ובבאות הן יקראו להן, מן
הסתם, להצביע ליחימוביץ' וגלאון.
כאשר שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה ניהלו מתוך אולפני "קול ישראל"
קמפיין ליציאה מיידית של צה"ל מלבנון בשנים 1997-2000, רעיון הנסיגה הוצג כמשהו
שמייצג "חשיבה נשית". אין הצדקה אמיתית לאמירה הזו: אישה הרי יכולה להעדיף שצה"ל
יחזיק רצועת ביטחון בלבנון בדיוק כמו שגבר יכול להעדיף את ההיפך. השאלה אם לסגת או
לא היא אסטרטגית וצבאית, לא מגדרית. בהצגת רעיון הנסיגה כביטוי ל"חוכמה נשית" יש
חנופה לנשים, אבל יש גם הונאה.
יש פה גם חוסר כבוד לציבור הנשים הישראליות. האם לא היה ראוי לשאול
את הנשים לדעתן במקום לכפות עליהן אותה? לא זכור לי שיחימוביץ' ומנשה ערכו משאל
בכדי לבדוק אם נשים באמת מעדיפות שצה"ל יצא מלבנון באופן החפוז שבו עשה זאת. בהחלט
ייתכן שאם היו שואלים אותן, רבות מהנשים היו מעדיפות שצה"ל ישהה בדרום לבנון, מאשר
שנסראללה ישב שם עם הטילים שלו. ייתכן מאוד שרובן גם היו מעדיפות שצה"ל יישאר בעזה,
במקום שיירו משם גראדים על באר שבע, אשדוד ואשקלון. ואף על פי כן, גם ההתנתקות
קיבלה רוח גבית חזקה מפוליטיקאיות ועיתונאיות פמיניסטיות, שתמיד מתנגדות לכל פיתרון
צבאי ו"מאצ'ואיסטי".
נראה כי ההטייה השמאלית חזקה יותר אצל עסקניות הפמיניזם המיליטנטי
אפילו מהצורך להגן על נשים. קשה לא לשים לב, למשל, שנציגות התנועה בעיתונות
ובפוליטיקה רואות חשיבות עצומה בכל מקרה שבו יהודים – ובמיוחד אנשי ציבור וקצינים
בכירים – חשודים בעבירות מיניות. כבר 15 שנה לפחות שאנו חווים שוב ושוב את הפרשיות
האלה, ותמיד הן משאירות טעם מוזר: תמיד משתמשים במילים "אונס" ו"תקיפה מינית" בצורה
שנראית לא-מתאימה. תמיד המתלוננת נקראת "הקורבן" מהרגע הראשון. כמעט תמיד, התנהגות
הנשים המעורבות לא מתאימה למה שהיית מצפה מנשים שנאנסו. תמיד הפוליטיקאיות
והעיתונאיות מעורבות עד הצוואר בהליכים הפליליים ומנהלות את המשפט מעל דוכן הכנסת
ובעיתונים.
מצד שני, כאשר מתרחשים מקרים שבהם החשוד אינו יהודי, אבל ברור הרבה
יותר שאכן היה אונס ברוטאלי – דווקא אז, העסקניות ממלאות פיהן מים. אני מדבר על
מקרים כמו שתי התקיפות האחרונות בתל אביב. ביום שלישי אחר הצהריים, יחימוביץ'
פירסמה סטטוס פייסבוק זועם – לא לגבי שני מקרי אונס צעירות שאירעו במהלך 72 שעות,
אלא לגבי נתן אשל. בכך שנתניהו ממשיך להיעזר באשל, היא כתבה, הוא "מגביר את תחושת
הייאוש של נפגעות ומוטרדות." ומה לגבי נשות תל אביב אחרי מעשי האונס הנוראים? הן לא
מיואשות?
זה לא מקרה, לדעתי, שציפי לבני – שעברה פמיניזציה רצינית בשנים
האחרונות – לא הסכימה לשבת בממשלה של נתניהו, ומופז כן. הגברים מזהים את הסכנה
החיצונית ומבינים שצריך להתאחד מולה. אבל מבחינת הפמיניסטיות המיליטנטיות – הסכנה
האמיתית היא הגברים עצמם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
