זכויות הגבר בישראל

אני מקדיש את הקריקטורה הזאת לכל אותם גברים שחושבים עצמם גיבורים גדולים ואין להם שמץ של מושג באיזה קלי קלות אישה יכולה להפיל אותם כי בישראל, כל גבר הוא על הכוונת של הארגונים הפמיניסטיים!!

הפמיניסטיות המציאו את השקר הזדוני והמרושע כאילו להבדיל מאישה, אם גבר אפילו טיפה מצונן, הוא נכנס למיטה ומתנהג כמו תינוק. בפועל הסטטיסטיקה מוכיחה אחרת לגמרי: הרבה מאוד פעמים דווקא גברים הם אלה שמזניחים את בריאותם ולא מגיעים לרופא עד שמשהו ממש רציני מתפתח אצלם, וזאת אחת הסיבות לפער בתוחלת החיים לרעת הגברים:

http://www.gmnews.com/2016/05/31/men-visit-doctor-less-frequently-women/

http://news.bbc.co.uk/2/hi/health/8588686.stm

כזה הוא הסיפור של ג'ים הנסון האגדי, יוצר החבובות. ב1990 במשך שבועיים סבל מכאב גרון נוראי והמשיך לעבוד ואף התארח בתוכנית טלוויזיה. הוא התמוטט והגיע לבית חולים עם חיידק אלים בגרון שהתפשט לריאות. זה היה כבר מאוחר ולא הצליחו להציל אותו.

הראיון האחרון של ג'ים הנסון:

https://www.youtube.com/watch?v=y1-PwZltH8E

אז בפעם הבאה כשאתם שומעים הכפשה שקרית גורפת כלשהי על "גברים הם..." - תיזהרו!!!!!!!!

לפניכם פוסט נהדר של יואב לוין, מנהל "אנטי פמיניזם ישראל - קבוצת דיון ועבודה":

https://www.facebook.com/groups/antifeminismandmisandry

ואתר "הכרוניקה של תרבות המיזאנדריה"

http://yinfol.wixsite.com/antifeminismil-org

דפוסי שליטה נשיים ומיתוס ההגמוניה הגברית: מודל של אינטראקציה גברית/נשית בחברה החקלאית המסורתית

המאמר הבא מבוסס על מחקר פרי עטה של חוקרת בשם סוזן קרול רוג'רס. הוא נקרא "דפוסי שליטה נשיים ומיתוס ההגמוניה הגברית: מודל של אינטראקציה גברית/נשית בחברה החקלאית המסורתית". הנה הקישור:

http://www.faculty.fairfield.edu/dcrawford/rogers.pdf

זהו מאמר ארוך למדי אך מאיר עיניים. עשרים ותשע עמודים של קריאה משובחת, חשובה מעין כמוה. כל מי שמתעניין בהפרכת הטיעונים הפמיניסטיים, ובעיקר אלו שעומדים בבסיס התיאורית שלהן כגון מודל דולות הידוע לשמצה ושמשמש כבסיס לכל תכניות האלמ"ב נגד גברים, רעיון "הפטריארכיה" ולכל אלו המעוניינים לרכוש כלים איכותיים לדיון עמן, מומלץ לקרוא את כל המאמר. בכל אופן אני אסכם כאן את המחקר בקצרה ואוסיף עליו עוד כמה דברים כדי לבהיר ולחזק את הנקודות שעולות בו.

סוזן מתחילה את מחקרה בכך שהיא מציינת את אחת מנקודות התורפה היותר בעייתיות של המחקר האנתרופולוגי בהיותה דיסציפלינה הבנויה על כמה הנחות גורפות ולא מבוססות שמשפיעה באופן ישיר על איך שהחוקרים מבינים ורואים מונחים ומושגים ככוח, שליטה וסמכות. אנתרופולוגים מניחים בדרך כלל שצורות הכוח, השליטה והסמכות היחידות שלהן יש תוקף ומשמעות מעשית כלשהיא הם אלו שעוברות קודיפיקציה רשמית ופורמלית כמו כללים, חוקים, תקנות ועמדות במוסדות פוליטיים. היינו הן מתייחסים אך ורק לצורות כוח פורמליות וממוסדות ומתעלמים מכל השאר. כאמור אין בתצפיותיהם שום מקום לצורות של כוח לא פורמלי ולכן הם פשוט מתעלמים לחלוטין מגילויי וצורותיו השונים. לשיטתם לראש העיר יש כוח: לאשת ראש העיר אין. ואם כך העיוות הזה של המציאות וראייתה באופן מעוות וחלקי בלבד תוך התמקדות בהיבטים הפורמליים של כוח וסמכות גורמת לו (לכוח ולסמכות) להיראות כאילו ההגמוניה הגברית היא כמעט אוניברסלית ומתפרשת על פני כל ההיסטוריה והחברות השונות שעלו על בימתה מאז שחר ימיה של האנושות כולה. העיוות השקרי הזה של המציאות הוא הבסיס לרעיון הפטריארכיה. כדי להחמיר ולסבך עוד יותר את העניינים במהלך ההיסטוריה האנושית גברים ונשים כאחד התנהגו על בסיס המיתוס הזה כאילו הגברים הם הדומיננטיים כאשר בפועל ובמציאות למצב הזה היו יותר הרבה ניואנסים.

סוזן כותבת, "למרות שגברים בחברה החקלאית המסורתית תופסים עמדות של כוח וזוכים בתמורה לכבוד והערכה מצד הנשים ולכן באופן שטחי מצטיירים כדומיננטיים הם מחזיקים פועל מעט מאוד כוח אמתי" (עמוד 728). מתצפיותיה ובחינתה את החברה החקלאית המסורתית, נמצא שנשים ששלטו במרבית המקורות (המשפחתיים והאחרים) וגם היו אלו שקיבלו את ההחלטות לגבי השימוש בהן כך שמרבית הכוח המעשי היה נתון בידיהם ולא בידי הגברים. ואם זה המצב, אם הנשים החזיקו בידיהן ברוב הכוח, אז למה להתנהג כאילו המצב הפוך? למה להציג תמונה כאילו הכוח אינו נמצא בידי הנשים אלא דווקא בידי הגברים כאשר זה לא מה שקורה בפועל במציאות? זה למעשה הדבר המדהים ביותר והתשובה האולטימטיבית במחקרה של סוזן. היא מבינה את זה במאה אחוז ותשובתה לא משאירה מקום לספקות. קודם כל היא מתחילה על ידי הגדרת המיתוס כאמונה שניתן לראות שבבסיסה אינה תואמת או בנויה על נתונים אובייקטיביים או על עובדות אמתיות כפי שבאות לידי ביטוי במציאות. קחו כדוגמא אחרת את הנרטיב שגברים שחורים או מכל מוצא אתני שונה (ונחות) הם בעלי איבר מין יותר גדול מאשר בקבוצה האתנית השלטת. מדובר במיתוס כמובן. אולם למרות הכול אפילו גברים שחורים או מכל קבוצה אתנית נחותה אחרת בחברה, למרות שהם הכי חשופים בעצמם לאיבר מינם, מתחילה להאמין במיתוס זה למרות שהוא לא מוכח עובדתית ומעוגן בנתוני אמת. אבל בשורה התחתונה זה לא נכון. זה חלק מנרטיב גזעני שמכוון להוריד את השחורים או שוב כל קבוצה אתנית אחרת בחברה לרמה של חיות. וזה שורשיה אגב בתולדות העבדות של השחורים בארצות הברית. על התופעה הזו ניתן לקרוא בלינק הבא:

http://racehist.blogspot.ca/2010/01/oversized-penile-length-in-black-people.html

כאן חשוב לציין שמיתוסים יכולים להיות מזיקים אך גם טובים ולמעשה חלק מהן חשובים ובלתי נמנעים על מנת להחזיק את החברה ואת מרקם היחסים העדין בה בין האנשים. אז אנחנו הולכים לדבר כאן עכשיו ולחזור לא רק על הרעיון כיצד מיתוסים יכולים להיות פרודוקטיביים אך גם הרסניים כאשר החברה מפסיקה להבין אותם כמיתוס ולראותם כאמת מוחלטת. בקבוצות שסוזן בדקה וחקרה לא הגברים ולא הנשים האמינו שהגברים הם הכוח הדומיננטי השליט בחברה אך הן הנשים והגברים התנהגו כאילו זו האמת. למה? במערכת יחסים עדינה ומורכבת כזוגיות או נישואים שני הצדדים רוצים להרגיש שווים, רצויים, מוערכים ולכן גם כבעלי יתרונות ברורים האחד מול השני. והם מעוניינים בכך שתכונות אלו יחולקו ביניהם בצורה הוגנת, לאו דווקא שוויונית במובן האבסולוטי של הרעיון כך שאף אחד לא ירגיש מקופח, משני או כסטטיסט בלבד. הם רוצים להיראות כאילו האחד והשנייה "זכו" זה בזו. יתר על כן, גברים ונשים כאחד רואים עצמם תלויים הדדית זה בזה. הם אינם תלותיים האחד בשנייה אלא מבינים את התלות ההדדית לא רק בין גבר לאישה אלא בין כל פרטי החברה. הבנה זו מפתחת אצלם את סוג הענווה הרצוי שבו הם מבינים כי כדי להיות מאושרים אנו זקוקים באופן משלים האחד לשני ולא בראייה ובהליכה האגואיסטית  לבד האחד על חשבון ועל הגב של השני.

כאשר בוחנים מציאות זו דרך משקפי הילודה, הצאצאים והעובדה שלאישה יתרון ופריבילגיה מוחלטת על הגבר בתחום שהוא הכי משמעותי עבור הזוגיות, אמת זו מוכיחה את עצמה לא רק כנכונה והכרחית אלא אף מקבלת יותר משנה תוקף. סוזן מציינת כי בחברות החקלאיות המסורתיות הדבר אפשר להגשים ולהבין ששני חלקי המשוואה תלויים הדדית זה בזו ולכן אנו משתדלים גם כיום ליצור מבנה חברתי שגורם לגברים ולנשים כאחד להרגיש מוערכים וכי הם מטופלים בכבוד והגינות במערכת יחסים שכזו

אז מה היו אותם המשאבים וצורות הכוח הלא פורמלי שבהן שלטו הנשים? בחברות החקלאיות יחידת המפתח של הייצור הכלכלי והחברתי הייתה המשפחה הגרעינית. בעל, אישה, ילדים, ואולי חברים מורחבים של המשפחה בצורה של סבא וסבתא. ג'יל דוביש בניסיונה להעריך את הכוח שנשים החזיקו בחברות החקלאיות, גיבשה ארבעה קריטריונים כדי להגדיר עד כמה שווה הכוח המופץ בין בעלים ונשים: א) איך הזוג מתנהג האחד כלפי השנייה ובאיזה כבוד הם מתייחסים זה לזו, הן באופן פרטי ופומבי; ב) באיזו תדירות או כמה בני הזוג מתערבים ונכנסים האחד לתחומי האחריות של השני ?; ג) איך הוקצו משאבי המשפחה?; ד) כיצד התקבלו ההחלטות לגבי תכניות הנוגעות לילדי המשפחה? הנה דוגמא מעשית של איך זה עובד במציאות אפילו היום: בכפרים יווניים למשל, נשים שולטות בכל המשאבים הכספיים והפיננסיים של המשפחה, כי הם לוקחים אחריות עיקרית להפקת המזון/מוצרים שיימכרו בשוק המקומי. הנשים עושות את הלחם, מייצרות את החמאה, אורגות את הבד, אוספות את הביצים, חולבות  את העזים, מפיקות את הגבינה, וכך הלאה. הן הולכות לבסוף ומוכרות את מרכולתם בשווקים, קובעות את המחירים, וגובות את התשלום.

עד כה, אלו הם המניעים העיקריים של השגשוג והנוחות של המשפחה. גבר ללא אישה חרוצה, תומכת ונאמנה, כמו זו המתוארת למעלה, שחייה הם עבור המשפחה ולא עבור גחמותיה האגואיסטיות וההדוניסטיות שלה, חייו יהרסו ויהפכו לגיהינום עלי אדמות. למעלה הבאתי דוגמא מן התרבות היוונית, אולם מציאות זו קיימת כמובן בכל התרבויות ולמעשה אחד הביטויים היפים ביותר למציאות זו אפשר למצוא במקורותינו שלנו בספר משלי בשיר הלל לאישה מעין זו שנקראת אשת חייל. למי שאינו בקיא בספרות המקראית אציין רק שספר משלי הוא חלק ממה שנקרא מאגר החכמה בספרי התנ"ך ומדובר לאו דווקא בספרות מקראית גרידא אלא כפי שאמרתי קורפוס חכמה שחלקו אותו כל התרבויות והאנושות כולה. לכן, השיר מבטא אמת אוניברסלית. ברצוני לצטט את השיר:

י  אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא;    וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ.
יא  בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ;    וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר.
יב  גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא-רָע    כֹּל, יְמֵי חַיֶּיהָ.
יג  דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים;    וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.
יד  הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר;    מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ.
טו  וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָהוַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ;    וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ.
טז  זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ;    מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם.
יז  חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ;    וַתְּאַמֵּץ, זְרוֹעֹתֶיהָ.
יח  טָעֲמָה, כִּי-טוֹב סַחְרָהּ;    לֹא-יִכְבֶּה בליל (בַלַּיְלָה) נֵרָהּ.
יט  יָדֶיהָ, שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר;    וְכַפֶּיהָ, תָּמְכוּ פָלֶךְ.
כ  כַּפָּהּ, פָּרְשָׂה לֶעָנִי;    וְיָדֶיהָ, שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן.
כא  לֹא-תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג:    כִּי כָל-בֵּיתָהּ, לָבֻשׁ שָׁנִים.
כב  מַרְבַדִּים עָשְׂתָה-לָּהּ;    שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ.
כג  נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ;    בְּשִׁבְתּוֹ, עִם-זִקְנֵי-אָרֶץ.
כד  סָדִין עָשְׂתָה, וַתִּמְכֹּר;    וַחֲגוֹר, נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי.
כה  עֹז-וְהָדָר לְבוּשָׁהּ;    וַתִּשְׂחַק, לְיוֹם אַחֲרוֹן.
כו  פִּיהָ, פָּתְחָה בְחָכְמָה;    וְתוֹרַת חֶסֶד, עַל-לְשׁוֹנָהּ.
כז  צוֹפִיָּה, הילכות (הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ;    וְלֶחֶם עַצְלוּת, לֹא תֹאכֵל.
כח  קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ;    בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ.
כט  רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל;    וְאַתְּ, עָלִית עַל-כֻּלָּנָה.
ל  שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי:    אִשָּׁה יִרְאַת-יְהוָה, הִיא תִתְהַלָּל.
לא  תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ;    וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.  {ש}

עכשיו, התגובה הפמיניסטית הטיפוסית לכך היא ואההה ... תראה איך קשה היא עובדת האישה המסכנה... ואההה ... בעלה פשוט יושב על התחת שלו ולא עשה דבר .... ואההה ... היא עברה התעללות ונוצלה ...דוגמא לכך ניתן לראות כאן:

https://www.marxists.org/subject/women/authors/dixon-marlene/super-exploitation.htm

תגובות אלו לשיר ההלל למעלה מתעלמות משתי מציאויות חשובות ביותר. קודם כל האישה המתוארת "באשת חייל"  באה ממשפחה מאוד עמידה, זה ברור מהתיאור בשיר. לא כולם זוכים להיות אמידים. אלה החיים ואין מה לעשות. הדבר היחיד שחשוב הוא אפילו לא ההזדמנות להיות אמיד אלא לחיות בכבוד. לכן, האישה "באשת חייל" יכולה לשקול איזה שדה לעבד, מה לשתול וכך הלאה, אבל היו סמוכים ובטוחים שהיא לא תעשה את העבודה הפיזית הקשה. תפקידה הוא בניהול העבודה ולא בעבודה הפיזית. את זו, אז כהיום, ביצעו הגברים, בעיקר מעוטי היכולת ביניהם שהיו צריכים לפרנס את משפחותיהם, את ילדיהם ואת נשותיהם. שנית וזו המציאות השנייה שממנה מתעלמים מעלי הטענות כגון אלו שלמעלה זה שהגברים העמידים אינם יושבים על התחת ולא עושים. הם יוצרים את המבנים הפוליטיים והחברתיים המאפשרים עבור הכלכלות שלהם לעבוד. הם קובעים את הבסיס עליו מתנהלת הכלכלה, הם מתווכים בסכסוכים, הם מחוקקים חוקים, אוכפים אותם וכו.

במילים אחרות, הם ממסדים את הכוח והסמכות, כותבים את הקודיפיקציה ויוצרים  את ההקשר הפוליטי שעל בסיסו עובדת ומתפקדת כל החברה. ולכן, רק כאשר נבחנים מוקדי הכוח הפורמלי והמבנים הממוסדים של הסמכות, הם נראים לגמרי דומיננטיים. אבל הם לא. אז בזמן שבעלה מנהל את בסיס הכוח הפורמלי, "אשת החיל" שלנו מבלה בניהול בסיס הכוח הלא פורמלי. היא עמלה ומבלה את יומה בניהול כוח העבודה הגברי שעומד לרשותה. היא מקבלת את הפשתן ומכינה אותו לשיווק בשווקים. היא מוודאת שילדיה טופלו כראוי. היא תורמת לעניי עירה. היא דבקה בתכונות של חכמה, אהבה, נאמנות, חמלה וחסד. ואז, מגיע "איש החיל", ובהתאם להסתה הפמיניסטית, מעיף לה סתירה, שודד את כספה, כופה עליה לשרתו ללא הפסק, מחליט שהוא לא אוהב את מה שהילדים עושים, איך הם לבושים, מה היא עשתה ואיך היא התלבשה ובסוף מצווה עליה ללכת למטבח ולהביא לו אוכל. אז איך אומרים באנגלית: בולשיט או my fucking ass he does this. אבל זה מה שהמיתוס הפמיניסטי של הפטריארכיה רוצה שנאמין, לא? כי גברים הם נצלנים ומעליבים ואלילי השליטה. והם מחזיקים את כל רסן השלטון ולא יהססו להשתמש בו ובכוח שניתן להם כדי לפגוע ולהגביל את חייהן של נשים: נשותיהם, אחיותיהם, בנותיהם, אמותיהם. ותוך כדי כך, להרוס את החברה כולה. והפתרון היחיד לבעיה הנוראה הזו של ההתעללות, הרוע והניצול הגברי הוא לקחת מהם את כל הכוח הציבורי, הרשמי, הפורמלי והממוסד תוך כדי שמירה של הנשים על מוקדי הכוח הלא פורמלי המסורתי שלהן, המשך השליטה הנשית על כל המשאבים המשפחתיים כולל אלו של הילדים והמקורות הפיננסיים. זהו הפמיניזם על קצה המזלג ולאור זה אפשר להבין את התנגדותם לשינוי בחזקת הגיל הרך, לשינוי בחוקי המזונות, חוקי הפלה, זכויות רבייה (לנשים בלבד), גירושין, חלוקת דיני קניין וכך הלאה. כל אלה הם הדרכים לעגן שליטה מוחלטת של נשים הן על המשאבים המשפחתיים כמו גם אלו הציבוריים. הפמיניזם אף פעם לא רצה וגם כיום לא רוצה שוויון. הפמיניזם זה אגו טריפ של כוח, רצוי את כל הכוח.

ואם כך, החברות החקלאיות המסורתיות ראו והבינו שהנשים שלטו בפועל ברוב המשאבים הסופיים של החברה כולל אלה של הגברים הפחות עמידים ובפועל גם אלו האמידים שביניהם. נשים בחברות אלו גם הבינו שכדי להחזיק מערכות יחסים זוגיות של נישואין שהן הבסיס לכל חברה תקינה עליהן לגרום לגבר להרגיש כמוערך, כפחות פגיע ופחות מתגונן. מי היה רוצה שיתייחסו אליו כמו עבד או משרת. לכן הנשים ויתרו מצד אחד והגברים הסכימו לקחת את מבני הכוח הפורמליים, שאינם יכולים להתקיים ללא הבסיס של הכוח הלא פורמלי ועבודתם של גברים פחות אמידים שנתונים למרות הנשית של אותו כוח לא פורמלי ובמילים אחרות כאשר הנשים ממשיכות להחזיק באותם מוקדי הכוח הלא פורמליים החשובים באמת. וכדי לוודא כי גברים ונשים כאחד ירגישו מוערכים באותה מידה, יצרו אבותינו הקדמונים מיתוס של הדומיננטיות הגבריות בידיעה כי יחסי הכוחות האמתיים אינם משקפים את המציאות ומיתוס זה ושבפועל הכף נוטה בכבדות לטובת הנשים. במילים אחרות, כולם הבינו את שרעיון הדומיננטיות הגברית או אם תרצו "הפטריארכיה" אינו אלא מיתוס. סיפור שנועד לעורר כבוד ושגשוג הדדי. ובמשך אלפי, עשרות, מאות ואף מיליוני שנים זה עבד בצורה מושלמת.

אז מה קרה עם המיתוס של הדומיננטיות הגברית !? בשלב מסוים בתרבות שלנו שכחנו שזה רק מיתוס, שכחנו שזה סיפור בלבד. סיפור עם מוסר השכל חשוב שבא לשבח ולהלל, סיפור שמבטיח כבוד והערכה הדדית בין גבר לאישה. מה שקרה זה שקבוצות של ארגוני נשים זועמות ונקמניות החליטה כי "הדרת" רגלי נשים ממבני כוח פורמליים הייתה בעיה וכי היא זקוקה לתיקון. ואתם יודעים מה, בואו נהייה מספיק הוגנים. בסדר. בואו ניתן יותר סמכות לנשים בתוך מבני הכוח הרשמיים, אפילו שהן מראות נטייה קטנה או רצון להיות שם. אבל, בתמורה לגישה זו, נשים תצטרכנה לוותר על גישתם הבלעדית למבני כוח לא פורמליים נשיים מסורתיים. וזה לא קורה. זה גם לא ייקרה, כי נשים לא יותרו ולא ניתן לוותר על מוקדי הכוח האלה. בהשפעת האינדוקטרינציה הפמיניסטית וההסתה שלהן, נשים כיום רוצות גם את מוקדי הכוח הגבריים המסורתיים אבל גם בהמשך השליטה על מוקדי הכוח והסמכויות הנשיות המסורתיות. רצוי את כל הסמכות וכל הכוח! הן רוצות את הזכות לשלוט בגברים על ידי שליטה על שני המשאבים היקרים ביותר בכל תרבות אנושית: הילדים כמו גם כל המשאבים הפיננסיים, הכלכליים והכספיים של המשפחה, ובנוסף לכך בזכות להחזיק ברסן השלטון הרשמי, הפורמלי, הממוסד, והשולט בכל חיינו. זה מפחית את הגברים, אנשים עניים בפרט, אפילו לא לכדי משרת או עבד אלה חפץ לשירות חד פעמי – ללא ערך, ללא כבוד וללא הערכה כלשהי.

וזה בדיוק מה שקורה היום במציאות הפמיניסטית של ימינו. גברים עוברים השפלה, ביזוי ושיסוי בתקשורת שמתנהגת ורואה בהם חיות, בבונים וקופים פרימיטיביים. הם עוברים הסתה יום יומית, אווילית ומרושעת, כשליחיו של השטן עלי אדמות על ידי הארגונים הפמיניסטיים ואלו המובילות אותם. בעיותיהם וקשייהם לא זוכים להתייחסות אלה ללגלוג כמו במאמר בביטאון הפמיניסטי הזה:

http://jezebel.com/5967923/fuck-you-mras

השיעורים שבהם גברים נוטלים את חייהם מייאוש מפחידה והם עומדים על ארבע גברים לאישה אחת. כל זה הוא תוצאה של הסתה מתמשכת נגד גברים, התעלמות מבעיותיהם וההתייחסות אליהם לא כבני אדם אלא כטינופת של המין האנושי. פמיניסטיות ממשיכות לטעון שכל גילוי של כוח פורמלי אצל גברים הוא עדות לפטריארכיה ולדיכוי נשים. כפי שאמרנו הפתרון שלהם לסיום שלטון הרשע הגברי הוא חילוץ כל הכוח הרשמי מידי הגברים, העברתו לשליטה נשית בלעדית תוך שימור השליטה במוקדי הכוח הנשיים גם באופן בלעדי בידי הנשים בלבד. יש לנו מילה אחת לתאר את החברה שבסופו של דבר תתפתח אם מאמץ כזה יישא פרי. זה לא הפטריארכיה. זה מטריארכיה. זה היפוך די מרשים, לא. כאשר הפמיניסטיות משתמשות במונח פטריארכיה ומזהות אותה כבעיה מה שהן מתנגדות לו זה ההערכה והכבוד ההדדי שרר בין המינים וחלוקת הכוח השוויונית בין גברים לנשים בהקשר של כוח פורמלי ולא פורמלי. המציאות כיום היא שהכוח זולג באופן לא פרופורציונלי לנשים. קל להתעלם ולהכחיש את זה כי הזליגה היא בתחום הכוח הפורמלי (אך כאשר אמורה להתבצע זליגת איזון של הכוח הלא פורמלי קמה מהומת עולם וזה לא מתבצע כמובן). זו הסיבה מדוע גברים נוטשים כיום מערכות יחסים ונשים בכלל ואף את החברה כולה. זו גם הסיבה לממדים הבלתי נתפסים של אובדנות גברים. הדרך לעצור את האסון החברתי הזה עוברת בהחזרת ויצירת איזון שפוי בין צורות הכוח השונות. דבר זה הוא תפקידם של גברים ונשים כאחד. למרות כמאה שנות פמיניזם עדיין מרבית הנשים אינן מעוניינות בכוח הפורמלי ורובו נמצא עדיין בשליטת הגברים. הפטריארכיה אף פעם לא הייתה קיימת באופן שבו הפמיניזם תיאר אותה והיא גם אף פעם לא הייתה הבעיה.

מעט רקע: "חזקת הגיל הרך" הוא חוק שערורייתי, מפלה, אפל, ברברי, מיושן ופרימיטיבי מאין כמותו שמעניק לנשים חזקה אוטומטית על הילדים במקרי גירושין.

קיימת התנגדות מאוד אגרסיבית ובוטה של פמיניסטיות, נציגות ארגוני נשים, פוליטיקאיות ועסקניות מגדר שונות אפילו לנסות לגעת בחוק הזה כי זוהי למעשה מחלבת הכספים הכי גדולה שלהן שמפרנסת אלפי אנשי מקצוע למיניהם - עורכי דין, יועצות זוגיות, מגשרות, עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות וכו', כולם מגלגלים מיליונים סביב תעשייה שמטרתה להרוס משפחות, לפתות ולעודד נשים להתגרש (נשים יוזמות 90 אחוז מהגירושין כיום) והכי חשוב - לקרוע אבות מילדיהם.

ביום חמישי האחרון, הפמיניסטיות של חדשות ערוץ 2 פרסמו בהתלהבות דברי הסתה שלטענתן פורסמו בקבוצת האבות "א' זה אבא" אבל מי שמכיר מעט את התקשורת יודע עד כמה צביעות ומניפולטיביות יש בהתנהלות שלהן עצמן, שהן מחפשות בנרות איך להפיל את מאבק זכויות הגבר ממש כמו למצוא גרגיר זהב בחול של שפת הים (ובקבוצה עם יותר מ14 אלף איש, זוהי בפירוש לא הגזמה).

בתמונות שלפניכם:

1. הפרסום הנלהב של חדשות ערוץ 2

2. איום מפורש ברצח שחברי הקבוצה קיבלו מפמיניסטית

3. צוות צבא הפמיניסטיות ששולט בחדשות ערוץ שתיים (וידוע לי ממידע פנימי שיחס הגברים-נשים במערכת הוא גבר אחד על כל עשר נשים!!!).

שיהיה ברור ושקוף: גם אני לגמרי נגד הסתה, איומים ואלימות מילולית וחושב שזה אינטרס מרכזי שלנו הגברים לשמור על שפה כמה שיותר נקייה, רהוטה, עניינית ולגופו של עניין דווקא בגלל שאנחנו הצד החלש, הצד השנוא, הצד שכל המערכת נהנית ואוהבת כ"כ לרדוף ולהתנכל ולדכא ולהשפיל ולהכניס לכלא על כל שטות ופיפס (בזמן שאישה שרוצחת בדם קר את אימא שלה, מקבלת שנתיים גג 3 שנים בכלא).

לכן חשוב מאוד שכל התבטאות שלנו תהיה חכמה, עם מידה מסויימת של תחכום והכי חשוב - מחושבת מראש!!!

ג'ק

מאמר מעולה של יואב לוין, מנהל "אנטי פמיניזם ישראל - קבוצת דיון ועבודה"

https://www.facebook.com/groups/antifeminismandmisandry

הדת היא האמא והאבא של שנאת הגברים, של הגינוסנטריזם והמיזאנדריה ולכן גם הבסיס של הפמיניזם המודרני ב - k.k.k האמריקאי ושורשיו הדתיים:

סטריאוטיפים מונותיאיסטיים דתיים כבסיס למיזאנדריה מסורתית והחפיפה שלהם לרעיונות פמיניסטיים

1. ראיית הגבר כבנק מהלך:

הרעיון שכל האחריות הפיננסית ולא רק במובן של פרנסה אלא גם בזמן פירוק התא המשפחתי נופל על הגבר נובע מכאן. זהו הרעיון שכל פרנסת המשפחה נופלת על הגבר ולאישה אין שום אחריות, כלומר הגבר הוא המפרנס היחיד. למעשה, אפילו כיום גם כאשר האישה עובדת, מבחינת האחריות הכל נופל על הגבר; גם כיום כאשר יוצאים לדייט הצפייה לתשלום היא על הגבר; גם כיום מחקרים מוכיחים, שכל משכורתה של האישה וכמעט כל משכורתו של בעלה הולכת על הבית ועליה וגם כאשר התא המשפחתי מתפרק אין לאישה שום אחריות ובחסות החוק היא יכולה להמשיך לנצל ולעשוק את הגבר. כל העוולות האלה, שהם מהליבה של השנאה הפמיניסטית, לא רק מיושמים על ידי המדינה, אלא שואבים ומופנמים בפמיניזם דרך המורשת הדתית התיאיסטית הספציפית מנו בא הפמיניזם.

2. הרעיון שכל מה שיש לגבר בראש זה מין:

כאן מדובר לא רק על דמוניזציה של המיניות הגברית אלא למעשה גם על דמוניזציה של המיינד והפסיכולוגיה הגברית. למעשה ברמה מטאפיזית לדמוניזציה זו של הגבר נגזרות רבות, שאותם אסביר בהמשך וכל הרעיות הפמיניסטיים כגון נחיתות הגבר מול האישה, הרעיון שהגבר הוא סוטה וכל הגברים אנסים, הרעיון של החפצת האישה ועוד, נובעים משנאת גברים דתית מסורתית זו.

3. הגבר הוא בוגדני מיסודו והאישה נאמנה:

מחקרים עדכניים הוכיחו כי זהו שקר חסר בסיס. נשים בוגדות באותה המידה כמו הגברים ואפילו יותר, הם רק מתוחכמות מהם ביכולת לשקר ולהסתיר את הבגידה וחוסר הנאמנות שלהן. לפי שיטה זו, המיזאנדריה מטעה גם נשים וממליצה להם, כפי שאסביר בפרגרף הבא לא לקיים יחסי מין עם בעליהן כחלק מחיבור רגשי עמוק יותר, מאהבה ונתינה וקבלה משותפת אלא אך ורק כדי שהסוטה לא ייברח ממסגרת הנישואים לזרועותיה של אישה אחרת.

וכך, בורות מיזאנדרית זו במקום המטרה המוצהרת למנוע בגידה, גורמת לניכור רגשי בין הבעל לאישתו ובכך רק מאיצה את תהליך הבגידה. מחקרים אחרונים מראים ומוכיחים מעבר לכל ספק, שבגידה אינה אף פעם המין עצמו אלא תמיד קשורה לסיפוק הריק, חוסר החיבור והעומק הרגשי. כל הרעיון של הניצול המיני והשקר של החפצת האישה נובע מכאן וכפי שנראה מייד הרעיון שכל היחסים ההטרוסקסואליים הם אונס נובעים ממטפיזיקה מונותיאיסטית דתית זו וממספר נגזרות נוספות שלה

4. דמוניזציה של הגבר כבהמה חסרת רגשות (האישה רגשית, הגבר הגיוני).

כאן מדובר לא רק על השקר שהגבר אינו מפותח רגשית ומחזיק רק ביכולת אנליטית קרה אלא גם ברעיון השקרי, שהאישה היא הרחומה האמפטית והגבר הוא תמיד הבריון והאלים. תיאורית המגדר, שאת השלכותיה המעשיות אנחנו פוגשים אצל העובדות הסוציאליות, בבתי המשפט לענייני משפחה, משטרה ועוד היא הבסיס ממנו יונקת תיאוריית המגדר הפשיסטית הפמיניסטית בתחום האלימות במשפחה. היינו שהגבר תמיד אלים והאישה היא תמיד מלאך. הסתרת האמת על האלימות הנשית כלפי גברים, נשים, ילדים ובכלל, ניכור הורי, החוקים הסקסיסטיים שמפלים גברים, היא תוצאה ישירה של מיזאנדריה דתית זו, שהשתלשה בתהליך של הטמעה טרנספורמטיבית מרעיונות דתיים אל לב ליבה של האידיאולוגיה המיזאנדרית הפמיניסטית

5. הגבר כרובוט שלא מסוגל להיפתח ולהסביר את עצמו.

הסטריאוטיפ הזה קשור לדמוניזציה הרגשית של הגבר. באופן יותר ספציפי הדבר משמש את שונאי הגברים הפמיניסטיים לניגוח ולהשתקת כל ביקורת לגיטימית של הגברים על הפמיניזם ואף נשים בכלל. הרי גבר ממילא לא מבין כלום ואין לו שום זכות דיבור. באופן יותר רחב זה המקור להצדקת חוקים מפלים כנגד הגברים כגון חזקת הגיל הרך ועוד

6. הדמוניזציה של המיניות הגברית.

זהו הרעיון הפרוורטי והכל כך מוכר מן התרבות העממית והסיטקומים. בעוד הגבר רק חושב איך לספק את צרכיו המיניים הפרוורטיים והבלתי נגמרים, האישה תמיד כואב לה הראש. מכאן, גם השקר הנפוץ, שהופרח במחקרים מדעיים, שהגבר תמיד רוצה, והאישה רק נותנת לו בעל כורחה. זהו הבסיס המטפיסי ממנו יונק הרעיון הפמיניסטי שכל היחסים ההטרוסקסואלים הם אונס. במילים אחרות, ראיית הגבר כבוגד מטבעו בתפיסה הדתית הורחבה במסגרת הפמיניזם לראייתו כאנס פשוט בהיותו גבר. לפי תיאוריית השנאה הזו, גבר אינו מקיים יחסי מין עם אשתו כמימד לחיבור רגשי עמוק יותר, לא כחלק מנתינה לאישתו כדי לתת לה ולחלוק איתה רגעים אינטימיים של עונג ואושר הדדי בעולם מוקף סבל, אלא כל מה שמעניין אותו זה רק הוא עצמו והפורקן הגופני שלו. זוהי מיזאנדריה במלוא הדרה ושנאת גברים טהורה פר אקסלנס.

7. הרעיון של כליאת הגבר בכלא מזהב (נישואים), כי הוא דפוק מיסודו ולא יכול לשלוט בעצמו.

מכאן, גם החובה על הגבר להתחתן במסורות דתיות שונות. כאן, העניין מורכב יותר ודורש הסבר מפורט, שכן השאלה שעלולה לעלות כאן היא מדוע למרות הכל הנשים מתחתנות עם הגברים. אם זאת, דיון יותר מעמיק על מוסד הנישואים כמסגרת של הפנמה פנימית של מיזאנדריה אצל גברים תחרוג ממסגרת הדיון כאן ולכן לא אדון בזה במסגרת פוסט זה. אם זאת, אציין שזהו נושא אותו הסברתי באחד ממאמרי באנגלית. בכל אופן, מה שראוי לציין זה, שהסיבה בגללן נשים מיזאנדריות או פמיניסטיות מתחתנות עם גברים דומה לסיבה בגללה גברים ששונאים נשים מתחתנים עימן. כשזה המצב, מוסד הנישואים הופך מצד אחד למסגרת בה מופנמת המיזאנדריה בגברים בתהליך של הנדסה חברתית ומצד שני זהו המקום לאילוף הגבר מבחינת אותם הסטריאוטופים השקריים אותם ציינתי למעלה.

בשורה התחתונה מסגרת הנישואים משמשת כמעין מחנה לחינוך מחדש של הגבר, כמוסד לנערים בסיכון ועוד כהנה וכהנה מסגרות שהמהות האמיתית שלהן היא מיזאנדריה ושנאת גברים. דבר זה אינו חדש אך אומץ ושוכלל במסגרת הפמיניזם. למרות שבמסגרות דתיות תיאיסטיות האישה מואשמת בפיתוי הגבר, שזה אינה אלא תוצאת לוואי שלילית של הרעיון של קיום יחסי מין עם הגבר בראיית צרכיו המיניים כפרוורטיים או קבלתם כרע במיעוטו, עדיין ברמה הכללית והיותר עמוקה המטרה במסגרת הנישואים אינה אלא לחנך את הגבר, גם מבחינה מינית כמובן, לקבל כביכול את המיניות והמוסריות הנשית, שהן יותר נעלות על זו של הגברים.

8. פטרונות ונקמנות.

דבר זה קשור ברעיון שכאשר מסגרת הנישואין מתפרקת, לא רק שהגבר תמיד אשם, כי הוא לא הבין את אישתו ועשה מספיק אלא אז מתחיל מסע הצלב והנקמה שנועד להשפיל אותו ולהעצים את סבלו. כל חוקי בתי המשפט לענייני משפחה, חזקת הגיל הרך, המזונות והטלתם על הגבר בלבד תוך אי התחשבות במצבו הכלכלי מטרתם אחת; השפלתו, ביזויו וההתנקמות בסירובו של הגבר לקבל את שיטת הקסטות הפמיניסטית והדתית. פטרונות זו מתבטאת בעוד הרבה דברים וקצרה היריעה מלתארם כאן. בשיטת הקסטות הזו מצופה כאמור מן הגבר לקבל את סבלו וההתעמרות בו בשתיקה סטואית ולמלא את תפקידו כעבד של האצולה הפמיניסטית והמיזאנדרית הדתית.

במסגרת זו מצופה מן הגבר לקבל כל סוג של אלימות מילולית מצד אשתו ולהיות שמח, עליו לקבל ממנה את העלבון הצורב ביותר ולהיות גבר בהצדקתו אותה וכך הלאה. ואם הוא רוצה לדבר על זה, אזי הוא יצטרך בהיותו רובוט חסר רגשות ללמוד מן הפמיניסטיות מה היא גבריות ואיך היא מתבטאת מבחינה רגשית. בדיקטטורה קפקאית מסוג זה, הפמיניסטיות אינן מאפשרות לו לבטא את רגשותיו אלא בביטולן המיזאנדרי של רגשותיו הן רוצות להכתיב לו איך להרגיש כדי לשלוט עליו עוד יותר. ואם הוא לא יסכים אזי בתי המשפט העמוסים לעייפה בשופטים דתיים ידאגו לעשות את עבודתן של הפמיניסטיות נאמנה.

עוד בנושא:

אף אחד לא מקפח את הנשים

הרב פנגר בשירות הפמיניזם

ברית מילה - סירוס חלקי של הגברים

חושב להתחתן? ברוך הבא למסלול נגמז: נישואין - גירושין - מזונות

1. האישה לחוצה להתחתן, היא טוענת שהיא מחפשת גבר רציני ובוגר לקשר מחייב לטווח ארוך. היא פמיניסטית שאפתנית עם 2 תארים אקדמיים אבל מבהירה לך מראש שהיא מצפה ממך להיות ג'נטלמן ואדיב, להזמין אותה למסעדות, לשלם עליה, לפתוח לה דלתות וכו' כי "ככה זה תמיד היה נהוג!".

2. עברו מספר שנות נישואין, יש לכם ילד או שניים, דירה ורכוש משותף ופתאום ביום בהיר האישה מחליטה שנמאס לה, היא משועממת ממך ורוצה גבר איכותי ומעניין יותר. עובדה: 90 אחוז מהגירושין הם ביוזמת הנשים!!!

3. אחרי שהפשיטה אותך מהדירה, מהמכונית, מהרכוש והכי מכאיב מכל - מונעת ממך קשר עם ילדיך (שבמקרה הטוב תראה אותם שעה בשבוע או שבועיים) היא תובעת דמי מזונות כל חודש. הסכום יכול להיות פי 1 וחצי, 2 ואפילו יותר מההכנסה החודשית שלך אפילו אם היא מרוויחה יותר ממך. אם לא תשלם בזמן, המדינה תשלם לגרושתך דרך ביטוח לאומי, ואתה תצבור חוב מזונות. הוצל"פ ייעקלו לך את המשכורת וכל מה שנשאר לך אם בכלל, בנוסף לכניסה ויציאה מהכלא מדי פעם (ואל תדאג, גם כשאתה בכלא ולא יכול לעבוד, אתה ממשיך לצבור חוב מזונות!!)

הפמיניסטיות מספרות ומדקלמות בע"פ את אותו מסר שקרי ומניפולטיבי ש"נשים לא רוצחות" או "נדיר שנשים רוצחות", אבל הלקט הצנוע הזה מוכיח אחרת, וכשאני אומר 'צנוע', אינני מגזים: בלמעלה ממחצית מקרי הרצח שמצאתי (בעיקר מהעשור האחרון) לא פורסם לא שמה ולא תמונתה של הרוצחת!!!!

חשוב לזכור שברוב המוחץ של המקרים שאתם רואים בתמונה, אפילו נשים שהורשעו ברצח, משנים את סעיף האישום ל"הריגה" מה שאומר מספר שנים בודדות בכלא בלבד. לכן מרבית הרוצחות שלפניכם כבר חופשיות ממזמן!!! כל זאת בגלל תפישה פמיניסטית שרואה אוטומטית בכל פושעת אלימה ורוצחת סאדיסטית כ"קורבן תמים וחסר אונים של עולם גברי פטריארכלי", כפי שתוכלו לקרוא בכתבה הזאת:

"כל הנשים שיושבות בבית הסוהר הן קורבנות. קורבנות של משפחה, של זוגיות, של חברה, של הזנחה. קורבנות של עצמן" אומרת גונדר משנה בדימוס רונית מצליח, 47 , יועצת מערכות כליאה, מפקדת כלא נווה תרצה לשעבר

(ליחצו על התמונה כדי לראותה בגודלה המלא)
 

כשהייתי תינוק בן מספר חודשים, גרנו בכרמיאל ושכנה שלנו, נערה כבת 14, ניסתה לשבור לי את היד (למזלי אימא שלי תפסה אותה). עשר שנים לאחר מכן אותה אחת שחטה את אבא שלה בסכין מטבח ענקית וטענה ש"הוא אנס אותה", טענה שכמובן פורסמה בעיתונות. היא אושפזה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה אך רק לאחר שניסתה לרצוח מטופלת אחרת, הועברה למחלקה של המסוכנים.

ג'ק

קישורים בנושא:

נשים שרוצחות יותר מדי

נשים רוצחות ועוד איך

אישה שירתה למוות בבעלה הורשעה בהריגה בלבד. ככה זה כשמערכת המשפט מפלה רוצחות לטובה ומטפלת בהן בכפפות של משי

גיל רונן | 31/1/2012 18:11

ושוב אותה תחושת בחילה קלה אוחזת בגרון. מבזק קטן, לא יותר מזה, מבשר: “עשר שנות מאסר נגזרו על תושבת אילת שהרגה את בעלה”.

ליליאנה מנדוזה מאילת, שעבדה כמאבטחת, הורשעה בהריגת בעלה, ארנסטו, לפני כשנה וחצי. הם חזרו מבילוי, הם רבו, היא היתה שיכורה, היא נטלה את אקדחה מהארון וירתה כדור אחד שחדר לחזהו של ארנסטו והרג אותו. בידיעות שפורסמו מיד לאחר הרצח צוטטו נציגי משטרה שאמרו שלא היו בידיהם כל תלונות קודמות על אלימות בין בני הזוג.

בהמשך, כמו בכל מקרה שבו אישה רוצחת גבר, הסנגוריה טענה כי הרוצחת סבלה מהתעללות. השופטת המחוזית רויטל יפה-כ”ץ קבעה כי הירי אמנם לא בוצע בהגנה עצמית אך סיכמה כי “לאור חרטתה הכנה של הנאשמת, ניסיונה להציל את המנוח לאחר הירי והעובדה שמדובר בירייה אחת בודדת, לצד התוצאה הקשה של המעשים והכלל בדבר כיבוד קדושת החיים, אנו גוזרים על הנאשמת מאסר בפועל למשך 10 שנים”. מסקנה – אם לרצוח, אז בירייה אחת בלבד.

ארנסטו ז”ל כבר לא יכול להעיד ולטהר את שמו, ואילו התביעה שטופה ברוח פמיניסטית מיליטנטית, שאינה מכירה כלל בקיומה של המילה “רוצחת”. הילדים העידו לטובת אמם, ממנה הם פוחדים מן הסתם. העיתונות הישראלית, מצדה, יודעת לדווח רק על דפוס אחד של התעללות בין גבר ואישה. עבורה, אין נשים חולות ומסוכנות, אין נשים רעות ומניפולטיביות. זה רק באגדות.

שיטות שונות

גם כאשר שופטי המחוזי מרשיעים אישה ברצח, שופטי העליון תמיד ימירו את האישום להריגה, בערעור. למה? ככה. יש במחוזותינו כלל בלתי כתוב שנשמר בקפידה, לפיו אישה לא תורשע לעולם ברצח בן זוגה. בהרצאה מאלפת בכנס “פנים שונות לאלימות המשפחה” שנערך באחרונה במרכז האוניברסיטאי אריאל, סקר ד”ר יואב מזא”ה מהקריה האקדמית אונו שורה ארוכה של מקרים בהם נשים שרצחו את בני הזוג שלהן או התעללו קשות בילדיהן, קיבלו יחס מלטף ממערכת המשפט.

ד”ר מזא”ה אף ידע לספר על מייל שקיבל מדמות בכירה בפרקליטות שהודתה בפה מלא כי הפרקליטות מפלה לטובה נשים, והצדיקה זאת ב”שיקולים חברתיים והיסטוריים”.

לכאורה, מקרים שבהם אישה רוצחת גבר הם נדירים יותר ממקרים שבהם גבר רוצח אישה. אלא שיש כאן תעתוע סטטיסטי: מה שנכון הוא שיש יותר גברים מנשים שרוצחים בשיטות גבריות. אבל כשמדובר בשיטות רצח נשיות, הנתונים שונים לגמרי.

תגיד תודה ארנסטו

השיטה הפופולרית ביותר לחיסול גברים בידי נשים כיום היא השימוש בעלילות שווא. מגישים תלונות כוזבות נגד הבעל, מרחיקים אותו מילדיו, נוטלים את רכושו וכספו, ואז פשוט נותנים לו להתאבד, או למות משברון לב, או סתם להפוך למת-חי.

בנובמבר האחרון אישר נציג משרד החוץ, ארתור לנק, בפני ועדת האו”ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בז'נבה, כי מתוך כ-400 התאבדויות בשנה בישראל, 150 הן של גברים גרושים.

רבים מהאבות המתאבדים הללו ויתומיהם הם למעשה קורבנות של המדינה, אשר פיתחה מערכת שתפקידה לנתק אותם אלה מאלה. ח”כ עתניאל שנלר הפנה ב-.10.1.12 שאילתה במליאת הכנסת לשר הרווחה, משה כחלון, לגבי השימוש המופרז של עובדות סוציאליות בהפניית ילדי גירושין ל”מרכזי הקשר”, שם הם רואים את אבותיהם פעם בשבוע למשך כשעה, תחת פיקוח צמוד.

כחלון לא הכחיש את הנתון המדהים לפיו בישראל, שיעור ההפניה למרכזי הקשר גבוה פי ששה מהממוצע בעולם המפותח. תחשבו על זה: המדינה אישרה רשמית כי כשלושה גברים גרושים מתאבדים מדי שבוע. אבל בעיתונות לא תקראו עליהם מילה. תגיד תודה, ארנסטו, לפחות את שמך הזכירו.

מי שמעוניין לצפות בשעתיים של פמיליזם מול פמיניזם... הנה ההזדמנות שלכם. כנס ירושלים הקרוב, יום שני, 3 בפברואר, בעוד כ-10 ימים... מלון קראון פלזה (הצמוד לבנייני האומה), ירושלים.

מנחה: סיון רהב-מאיר. הנושא: "פמיניזם דתי - פריצת דרך או פריצת גדר?" בפאנל עם עבדכם הנאמן: הרב ברוך אפרתי, הרב נריה גוטל, שרון מייבסקי, ליאורה מינקה, ד"ר חנה קהת, ד"ר חנה קטן. מתחיל בשעה 4:30 אחר הצהריים. אשמח לראותכם שם...

גיל רונן, עמותת הפמיליסטים
Gil Ronen
Tel. 052-5227714
[email protected]

בימים אלה, ובמיוחד לקראת 25.11, יום המאבק באלימות נגד נשים, מופצים בציבור נתונים שקריים ומניפולטיביים במסווה של סטטיסטיקת-אמת, לפיהם יש בישראל "200 אלף נשים מוכות".

זהו מספר שאין לו כל ביסוס מחקרי. המחקר היחידי עליו נסמכים ארגוני הנשים בעניין זה נערך ע"י מכון חיפאי ב-2002 עבור משרד הרווחה אולם מחקר זה הוכח כמופרך ובלתי מדעי בכנס אקדמי בינלאומי שנערך ע"י המחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל ב-29 ו-30 באפריל השנה [ http://tinyurl.com/kp3tex9 ].

הכנס אירח את פרופ' מורי שטראוס (Murray Straus) מאוני' ניו המפשייר, המוכר בעולם כולו כמומחה המוביל והבולט בתחום חקר האלימות במשפחה. אחד מממצאיו של פרופ' שטראוס אף הוזכר בדברי הפתיחה למחקר של המכון החיפאי, ולפיו כביכול הגיעו למספר של 200,000 נשים מוכות בישראל, באמצעות פעולת כפל.

שטראוס עצמו קבע באופן חד משמעי כי מחקר זה היה לקוי, בין היתר בכך שבדק אך ורק אלימות נגד נשים ולא אלימות של נשים, ובכך שנשען באופן כמעט בלעדי על עדויותיהן של הנשים ולא הצליב מידע כנדרש במחקרים מסוג זה. לדבריו, "אם יש בישראל 200,000 נשים מוכות אז יש בה גם 200,000 גברים מוכים.”

בנוסף, גם חוקר מהמכון החיפאי התראיין בעיתונות זמן קצר אחרי פירסום המחקר, ו"הוריד" במחי יד את מספר הנשים המוכות מ-200,000 ל-50,000, [ http://tinyurl.com/q4md5r3 ] דבר המצביע מן הסתם על המבוכה בה היו נתונים עורכי המחקר לאחר שנחשף קלונם.

מחקרי האמת לגבי אלימות במשפחה מגלים תמונה מורכבת, בה יש מגוון של קורבנות – ילדים, נשים, גברים וזקנים – ומגוון של מבצעי אלימות, כולל נשים בשיעור לא קטן (למען הדיוק: שיעור האלימות בין בני זוג המבוצעת ע”י נשים פחות או יותר שווה לשיעור האלימות המובצעת ע”י גברים, אך נשים נפצעות בשיעור הגבוה פי 2 מגברים וגם חומרת פציעותיהן גבוהה פי 2 בממוצע). יתרה מזאת, האלימות בין בני זוג מאופיינת בדרך כלל ע"י הדדיות, כלומר – אין צד אחד שהוא הקורבן המובהק וצד אחר שהוא האלים המובהק, אלא ישנו דפוס של הסלמה. לפיכך הצגת נושא האלימות במשפחה כ"נשים מוכות" היא מניפולטיבית ושקרית.

אגב – המחקרים מראים כי מרבית האלימות כלפי ילדים מבוצעת ע"י אמהות דווקא.

היה לי הכבוד להיות שותף לארגון הכנס באוני' אריאל, ביחד עם פרופ' שרה בן דוד, ד"ר יואב מזא"ה, ד"ר חגית בוני-נוח, ד"ר אינה לוי וד"ר יעל אביעד. אשמח לענות על כל שאלה בנושא. אנא מכם – אל תשמשו כשופר עבור תעמולה שנועדה למטרות פוליטיות, לקידום שכבת 'עסקונה' מסויימת וליצירת אווירת מלחמה בין המינים שקורבנותיה העיקרים הם ילדים שלא חטאו.

גיל רונן – 052-5227714
[email protected]

אתר שדולת המשפחה

מדוע אם שרצחה ילדיה זוכה לאהדתנו? - עו"ד תמר הר-פז

אימהות שנטלו את חיי ילדיהן מצטיירות בכלי התקשורת כסובלות ממחלות נפשיות, ואילו האבות הגרושים סומנו במשטרה כפושעים הבאים

תמר הר-פז | 30/9/2013 18:38, אתר NRG

אלי גור הוא רוצח מתועב שעשה מעשה שאין לו כפרה, ואם הוא היה נשאר בחיים, הוא היה צריך לשבת בכלא, עד שארית חייו. אבל בזה אין להצדיק את גל המעצרים של אבות גרושים שעורכת משטרת ישראל בימים האחרונים.

ארגוני האבות מדווחים שמאז הרצח ביום רביעי האחרון, נעצרו תשעה אבות עקב תלונות מצד גרושותיהם, בינהם אב נכה מקרית גת שנעצר ושוחרר בתנאים מגבילים בגלל סטטוס שהעלה בפייסבוק בו נאמר ששירותי הרווחה צריכים לבקש ממנו סליחה, ואב מאשדוד שנעצר, אחרי שגרושתו התלוננה שבעת שהילדים שהו בדירתו הוא לא אפשר להם לערוך עמה שיחה בסקייפ. אבות נוספים נעצרו בגלל שאיחרו להשיב את ילדיהם לגרושה. כל זאת, כששבוע לפני שאירע הרצח הנורא בתל-אביב, ארע רצח נורא אחר בירושלים של ילדים על ידי אימם, שעלתה עמם לארץ מאוקראינה - ולא שמענו על גל של מעצרי אמהות, או של עולות מאוקראינה.

גם סיקור פרשת הרצח בירושלים היה שונה מסיקור הרצח בתל אביב. בשעה שלגבי גור, שמענו שוב ושוב דיווחים לפיהם נהג באלימות כלפי הילדים וכלפי אשתו, שנסמכו אך ורק על עדותה של אשתו בנפרד, שהייתה נתונה עמו בסכסוך גירושים. הרי שבמקרה של האם הרוצחת, בחרו כל העת להדגיש שמדובר באם חד הורית, מובטלת, עולה חדשה שלא השתלבה בארץ, והתקשתה להתמודד עם החיים כגרושה.

זו לא הפעם הראשונה שכלי התקשורת מתייחסים בכפפות של משי לאמהות שרצחו את ילדיהן. רגינה קרוצ'קוב, שהטביעה את בנה בגיגית, זכתה לכתבה אוהדת שהציגה אותה כאם מסורה שרצתה לגאול את ילדה מחיי עוני, והאשימה במצבה את בעלה לשעבר שבחוסר רגישות על שהתגורר עם בת זוגו החדשה בקרבתה; אולגה בוריסוב, שהטביעה את בנה בים, תוארה כמי שסבלה מדכאון ומבדידות, מיחסים מתוחים עם בעלה והייתה מודאגת מהקשיים ההתפתחותיים של הבן שלה.

"איש לא ראה את המצוקה של אחי"

גם סביבתה של אם רוצחת מתגלה פעמים רבות כמי שבוחרת לתמוך בה, חרף מעשה הרצח. כך למשל, גיסה של האם הרוצחת מירושלים הבטיח כי תזכה לחיבוק מהמשפחה, ואמר כי היא אדם מאוד עדין ואחרי שתחלים תבין מה עשתה. כך היה גם במקרה של אחלאס אלערג'אן, האם הרוצחת מרהט, שהרגה שלושה מילדיה במהלומות אכזריות בסכין לשחיטת כבשים. מייד לאחר הרצח אמר בעלה: "כואב לה. היא נפלה קורבן, אבל אני אוהב אותה ואלחם בשבילה".

על הרקע הזה בולט היחס השונה שקבלה חגית כהן , אחותו של אלי גור, לאחר שהעלתה סטטוס בפייסבוק עם גרסתה לארועים שלפני הרצח. לדבריה, אחיה מעולם לא גילה אלימות כלפי ילדיו , וכל התלונות של אשתו בנפרד, היו חלק ממלחמת הגרושים שהתנהלה בינהם. לטענתה, המערכות כולן גילו העדפה מובנית למצג הקורבנות שהציגה אשתו. גם צו ההרחקה שהוצא נגדו , כך היא סבורה, נבע מרצונה של האישה להשאיר את ביתם המשותף רק לעצמה ובמילותיה. עוד היא טוענת, כי המערכת לחצה את אחיה בשורה של צעדים, כמו למשל אילוץ לעבור בדיקה פסיכיאטרית משפילה רק על סמך תלונות של אשתו בנפרד ומבלי שהיו הוכחות כלשהן להתנהגות חריגה מצדו.

"צריך לעשות פה בדק בית טוב ורציני כדי לבדוק מה קרה פה, ואיך הפכו את אלי לקרבן של הפרקטיקות הידועות של עורכי הדין: תלונות שווא על אלימות כדי ליצור 'רושם'; תלונות שווא על איומים ברצח כדי ליצור רושם ולהשיג רווח אסטרטגי במשפטי הגירושין; אי מתן זכות ביקור לאב בצורה אוטומטית והפיכתו לארנק, ואסיר פיננסי", טענה.

"הטירוף הרצחני והאלים שאלי נקלע אליו עד שוויתר על חייו ולקח איתו גם את חיי ילדיו שכל כך אהב, הטירוף הזה לא התחיל אתמול. משהו גרם לו להתרחש, ואותו משהו היה שאיש במערכת לא הקשיב לאלי, איש לא ראה את המצוקה הענקית שאלי נקלע אליה, כולם היו עסוקים (ועדיין) רק בלעטוף את רונית באהדה וחמלה".
הסטטוס הזה זכה לאינספור תגובות כעוסות במרחבי הרשת, עד שבסופו של דבר כהן הייתה צריכה להתראיין לערוץ 2 ולהבהיר כי לא התכוונה להגן על מה שאחיה עשה. קל לסווג את האחות כמי שצערה טשטש את כושר השיפוט שלה, או כמי שאינה מוכנה להכיר באחריות של אחיה למעשיו האיומים, אבל קשה להתעלם מהעובדה שהביקורת שהיא נתונה לה לא הייתה מנת חלקם של אלה, שתמכו באמהות רוצחות.

אבל גם בלי ההשוואה הזו, כדאי לפחות להקשיב לדבריה. בעיקר כי נראה שהמערכת מגיבה על הרצח במחזור הפתרונות הישנים והמוכרים לה. ח"כ זהבה גלאון, הודיעה כבר שתנסה לקדם הצעת חוק שתחמיר עם גברים המפרים צווי הרחקה, ובכנסת יו"ר הועדה לזכויות הילד, אורלי לוי, בעלת האוריינטציה הפרו-ממסדית המובהקת, דורשת ישום מהיר של המלצות דו"ח משרד הרווחה לאיתור ילדים בסיכון (דו"ח וינטר), או במילים אחרות: עוד כוח למערכת הרווחה להתערב במרחב המשפחתי האישי.

היה קל אולי לקבל את הדרישה, אילו מערכות הרווחה היו אכן כל-כך מוכיחות את עצמן, אבל חמישה מקרי רצח ילדים מתחילת השנה, רובם ממשפחות המוכרות לשירותי הרווחה, מחייבות קודם לעשות בדק בית של מערכת הרווחה עצמה.

גור היה בן אדם לא יציב, על החלק הזה אין ויכוח, אבל הוא הצליח להגיע לנקודה הזו בחייו בלי להסתבך. אם יש אמת, אפילו חלקית, בדברים של אחותו, ומנגנוני הרווחה והאכיפה אכן מוטים תמיד לטובת האם (מה שמקבל חיזוק מגל מעצרי האבות האחרון) אנו עלולים למצוא עצמנו מייצרים רק עוד ועוד גברים שימצאו עצמם בתחושה שממילא אין להם מה להפסיד ומגבירים את מה שאנחנו מנסים למנוע.
  

ב1990 פרסם חוקר הודי בשם אמרטיה סן תיאוריה לפיה הסיבה לכך שבהודו וסין יש יותר גברים מנשים היא "רצח סלקטיבי של עוברים ממין נקבה". הוא דיבר על מספר מפלצתי של 100 מיליון נשים ש"חסרות" באסיה בגלל "רצח" - הפלה מכוונת של עוברים ממין נקבה.

חוקרת אמריקנית מאוניברסיטת הרווארד בשם אמלי אוסטר הפריכה את התיאוריה ההזויה של סן, ומצאה שהסיבה האמיתית לתמותת עוברים ממין נקבה בהודו וסין זוהי לא הפלה מכוונת אלא וירוס הפטיטיס B הנפוץ במדינות עולם שלישי, ופוגע במיוחד בעוברים ממין נקבה.

קישור למחקר שלה

ועדיין ממשיכות הפמיניסטיות להשתמש בתיאוריה השקרית והמטעה של סן כדי להפיץ בעולם רעל אנטי-גברי ושנאה רצחנית לכל אדם שנולד ממין זכר, עד כדי השוואת גברים ממוצא הודי (כמוני) כנאצים, לא פחות, בתוספת אמירות גזעניות (סוג התגובות בהן אני נתקל תמיד כשהנושא עולה בתקשורת הישראלית). אין שום בעיה לפברק כתבות וסרטי תעודה מרגשים וסוחטי דמעות באמצעות עריכה מגמתית, מוזיקת רקע דרמטית והבאת דוגמאות ומקרים בודדים מכפר נידח, מוכה עוני, רעב ומחלות, כדי לשכנע את הצופים בעולם המערבי שמדובר בתופעה ממנה נפגעות "מיליוני בנות". גם אני נפלתי למלכודת הזאת כשצפיתי בנעוריי ביחד עם אבא שלי בכתבה על "רצח בנות בהודו" בתוכנית "רואים עולם", רק שלא ידעתי אז על שיטות התעמולה של לוחמות המגדר צמאות הדם.

פמיניזם זוהי תעשייה בינלאומית של שקרים, שנאה, שטיפות מוח, הפצת דיס-אינפורמציה, מחקרי זבל ונתונים מפוברקים שבסופו של דבר מטרתם להשניא את המין הגברי כולו. מעולם לא הייתה בהיסטוריה תנועה שהצליחה להפיץ כ"כ הרבה שנאה וגזענות תהומית כלפי קבוצה מסויימת כפי שמצליחה התנועה הפמיניסטית כיום מסביב לגלובוס בשילוב שליטה מוחלטת באמצעי התקשורת המודרניים וצנזורה אגרסיבית כלפי כל מי שמביא דעה מנוגדת.

מעניין שהעובדה שבמדינות המערב מספר הנשים גדול ממספר הגברים, ותוחלת חייהן של הנשים גבוהה בממוצע ב7 עד 8 שנים פתאום לא נתפשת כאפליה אלא כעוד "הוכחה לעליונות הגנטית-ביולוגית של המין הנשי"!!!

למעשה בפועל כן ישנה אפליה שיטתית מובהקת כלפי גברים: הסיבה בגללה תוחלת חייהם של הגברים במדינות המערב נמוכה משל הנשים היא שילוב של העובדה שגברים מבצעים עדיין 99 אחוז מכל העבודות השחורות הכי קשות, מסוכנות ושוחקות (כולל ובנוסף למלחמות), העובדה שלמרות כל הדיבורים והקשקשת האינסופית על "שוויון" עדיין רק לגברים יש נטל חובות מקסימאלי ואבסולוטי (להקים משפחה, לעבוד, לפרנס, למות במלחמות וכו') ויש להוסיף את העובדה שבמדינות המערב 2 שליש מתקציבי מחקר בריאותי מושקעים אך ורק כדי לשפר את את בריאותן של הנשים בלבד כשרוב רובו של השליש הנוסף מושקע באופן שווה לגברים ונשים כאחד.

לפני 80 שנה הפער בתוחלת החיים היה שנה אחת בלבד לטובת הנשים והוא הלך וגדל בגלל ההשתלטות התנועה הפמיניסטית שדאגה שלנשים יהיו יותר ויותר זכויות, פריוולגיות וחופש על חשבון דיכוי והגדלת נטל החובות והעומס על כתפיהם של הגברים בלבד. כך בעצם הפמיניסטיות בעולם המערבי נוהגות להשתמש ולנצל באופן ציני דוגמאות וסיפורים ממדינות עולם שלישי וקבוצות שחיות במצוקה רק כדי לעשות רווחים תעמולתיים במדינה שלהן, רק כדי להתנשא ולומר לגברים "מגיע לכם! אתם אשמים בכל הצרות בעולם!". ציטוט של טוקבקיסטית פמיניסטית:"אם הנשים במערב יתחילו לתפוס עמדות שלטון הן יוכלו להשפיע על מעמדן של הנשים במדינות אחרות".

למעשה כל מה שהפמיניסטיות טוענות שגברים עושים לנשים, הן אלה שבפועל עושות לגברים, הכל בשיטת "הקדם תרופה למכה" ו"בתחבולות תעשי לך מלחמה".

ג'ק

הנכם מוזמנים לכנס היסוד של השדולה לחיזוק מבנה המשפחה והקהילה בראשות חה"כ משה פייגלין, בשיתוף עם העמותות "מנהיגות יהודית" ו"הפמיליסטים".

הכנס יתקיים בעז"ה ביום ד' כ"א אייר תשע"ג (1/5/13) באולם ירושלים בכנסת.

לפרטים: מיכאל פואה 052-4202884, [email protected]

לרישום ואישור כניסה: גיל רונן 052-5227714, [email protected]

"המשפחה היא מסגרת התמיכה הטבעית של כל אדם ואבן היסוד בבניין האומה"

פורסם ב: 11/03/13, 10:23, גיל רונן, ערוץ7

הגברים צריכים להתמרד נגד התפיסה לפיה הם האחראיים לעבודות הקשורות לאוכל, סדר וניקיון. ופייגלין קשור, גם.

לדעתי יש ביזוי ואפליה מגדרית בכך שהגברים צריכים לעשות את מרבית העבודות הקשורות בהכנת אוכל, סדר, וניקיון, כולל עבודות לא נעימות הקשורות לבתי שימוש, במדינה שלנו. בכלל, צריך להשתחרר מהתפיסה לפיה גברים אחראיים על כל מה שקשור לבית.

אוכל: מי מגדל את הפרות שהופכות לשניצל הקפוא, שהנשים המסכנות שמרב מיכאלי מדברת עליהן מכניסות למיקרו? בעיקר גברים. כנ"ל לגבי גידול כל שאר בעלי החיים והירקות המשמשים אותנו כאוכל. החקלאים נלחמים כמו אריות על השדות שלהם מול תקיפות בלתי פוסקות של בדואים. תשאלו את אנשי השומר החדש. למה רק הגברים צריכים לדאוג לאוכל?

סדר: מי אחראי על העבודות הבלתי פוסקות בכבישים שמאפשרות סדר תחבורתי במקום אנדרלמוסיה? מי צובע את הפסים הכתומים והלבנים האינסופיים בכביש באמצע הלילה, מי בונה את הגשרים והמחלפים? מי בולעים אבק ועשן אגזוזים בזמן שהנשים שלהם מורחות לק על ציפורניהן ומתבשמות? כמעט אך ורק הגברים.

ניקיון: מי מנקה את צידי הכבישים ואת הרחובות בערים, כשהוא חשוף לסכנת דריסה, עבור שכר מינימום? מי אוסף את הזבל בקור של שעות הבוקר המוקדמות ביותר? מי פותח את הסתימות בבתי השימוש בבתים? מי נכנסים לתוך צינורות הביוב ותעלות הניקוז בכדי לאפשר חיים טובים ונקיים לכולנו? גברים. גברים שזה תפקידם בבית, וגברים שזו עבודתם.

בית: מי בונה את הבתים? מי מניח את הצינורות, את הבטון, את הרצפות את והחרסינות? מי מבין שני בני הזוג הוא זה שסטטיסטית, יש סיכוי רב יותר שהוא יהיה אחראי על בניית הבית, אם במימון ואם בליווי ו/או השתתפות פיזית בתהליך הבנייה עצמו? מי הם הפועלים שבונים את הבתים, ומי המפקחים על הפועלים? מי נופל מהפיגומים ונהרג, מדי כמה זמן, וזוכה במקרה הטוב לאזכור של משפט אחד בעמוד אחורי בעיתון?

הגברים האלה שקופים, כנראה. איש לא רואה אותם ואיש לא סופר אותם.

מרב מיכאלי (עבודה), יעל גרמן (יש עתיד), מיכל רוזין (מרצ) ואורלי לוי-אבקסיס (הליכוד / ישראל ביתנו) הקימו בשבוע שעבר את "שדולת חברות הכנסת" בכנסת החדשה. זהו מעין איגוד של כל חברות הכנסת ממין נקבה, ויש מי שיטען כי היקף ההשפעה של הקבוצה הזו הופך אותה, למעשה, למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. בכל הדיונים והרעש העיתונאי שהשדולה החדשה הזו תיזום, אפשר להיות בטוחים שההקרבה היומיומית של הגברים לא תוכר ולא תוזכר.

יש לקוות ששדולת כנסת אחרת שהוקמה בימים האחרונים – השדולה לחיזוק מבנה המשפחה והקהילה, בראשות ח"כ משה פייגלין – תיתן את המענה לחוסר הזה בחיינו הציבוריים ובתודעה שלנו. מול מלחמת המגדרים בת 40 השנה המתחוללת במחוזותינו, ובניגוד מוחלט לתדמיתו הציבורית, ח"כ פייגלין מתגלה כאיש של שלום, וכממשיכו של אהרון הכהן, אשר היה משכין שלום בין גברים ונשים.

בכדי לעשות שלום בין גברים ונשים, כמו בכל תהליך שלום אחר, יש להכיר תחילה בכך שלשני הצדדים מגיע כבוד. לשני המינים מגיעה הוקרה, על ההקרבה שלהם למען הכלל. הדמוניזציה צריכה להיפסק, והשד המגדרי צריך לחזור לבקבוק שלו.

כשאבא ואמא ילמדו לחיות יחד בשלום, נוכל לגשת למלאכתנו העיקרית כבוגרים – גידול הדור הבא במדינה הזו. מנהיגות יהודית אמיתית היא זו שדואגת לבית היהודי. ומי שמחזק את הבית היהודי הקטן, בעיר ובכפר, מכין את הקרקע עבור הבית הגדול על ההר.

שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה היא אישה מאוד קיצונית ופנאטית שיכולה ממש לסכן את מדינת ישראל, אם תיבחר בבחירות הקרובות. מי שחושב שהיא באמת דואגת לעניים, לחלשים ולמעמד הפועלים פשוט לא מכיר אותה, לא מכיר את השקרים שלה, גישתה העויינת ואת כישרון המניפולציה היוצא מהכלל שניצלה לרעה בהיותה עיתונאית, מגישה ודמות תקשורתית מובילה שהשפיעה והכתיבה את סדר היום בנושאי ביטחון, כלכלה וחברה - ותמיד לרעתנו.

שלי - לטובת החזקים

נחמיה שטרסלר, פרשן הכלכלה של ערוץ 2: "שלי יחימוביץ' היא בעד הוועדים הגדולים, ואנחנו משלמים על זה את המחיר":

"סיפרתי על כך שהיא תמכה בכנסת בבקשה של נוחי דנקנר לחזק את מונופול המלט שלו, נשר, על ידי צירוף חברת הנסון-בטון. ח"כ חיים אורון, אז יו"ר מרצ, סוציאליסט אמיתי, התנגד לעסקה. הוא הבין שחיזוק המונופול יעלה את מחירי המלט ומחירי הדירות. אבל יחימוביץ' תמכה בדנקנר. היא רצתה רק דבר אחד: לתמוך בוועד החזק של נשר. באותו דיון בכנסת אמרה: "מונופול זה לא תמיד רע". איזה חוסר הבנה.

המשכתי וסיפרתי על התנגדותה למחאת הקוטג'. מבחינתה, שכולנו נשלם 7.3 שקלים עבור קוטג' ואף יותר, העיקר שהיא תקבל את תמיכת הוועד של תנובה. לא אכפת לה אפילו שקרן איפקס, ששולטת בתנובה, תמשיך להרוויח מיליונים רבים על חשבון האזרחים.

אחר כך סיפרתי על התנגדותה למבצע "עוף בשקל" של רמי לוי, כי מבחינתה גם אין בעיה שכולנו נשלם 20 שקל לק"ג עוף.

המשכתי ואמרתי שהיא משרתת את הוועדים הגדולים במשק, ולא את האזרחים. אנחנו משלמים בעצם "מס חשמל", "מס רשות הנמלים", "מס רשות שדות התעופה" ו"מס בנקים". צריך להבין שברגע שיש 2,000 עובדים מיותרים בחברת החשמל, אז האזרחים כולם, כולל הכי חלשים, משלמים את זה דרך החוב האדיר של חברת החשמל - 63 מיליארד שקל, שהמדינה תיאלץ יום אחד להחזיר מהתקציב או דרך העלאת תעריפים דרמטית.

צריך גם להבין שאנחנו משלמים יותר עבור כל המוצרים במשק עקב העיצומים האינסופיים בנמלי ישראל, ומשלמים יותר ריבית ועמלות, עקב עודף כוח האדם בבנקים. ההגנה על הוועדים הגדולים ועל הקביעות הטוטאלית במגזר הציבורי והמונופוליסטי, היא מהות הסוציאליזם המיושן של יחימוביץ'. היא תומכת בהכי חזקים, בהכי מקושרים, בהכי מונופוליסטים ובבעלי המשכורות הגבוהות, על חשבון כל האזרחים שמקבלים שירות גרוע ונאלצים לשלם מסים אדירים כדי לממן את הוועדים האלה.

במלים אקטואליות: יחימוביץ' בעד המודל היווני שקרס והתמוטט, לעומת המודל השוודי שמקדש את התחרותיות ואת הגמישות בשוק העבודה, תוך כדי מתן הכשרה מקצועית לכל מפוטר.

שלי - פמיניסטית קיצונית

בהיותה מגישת טלוויזיה בערוץ 2 שלי יחימוביץ' ראיינה ב2002 את ד"ר אורלי לחם קפלן בהתרגשות והתלהבות, בחיוך רחב ובעיניים בורקות רק מעצם הרעיון שניתן יהיה תיאורטית להביא ילדים לעולם בלי צורך בתאי זרע גבריים. "את מבינה שהשיטה שפיתחת מבטלת את הצורך במחצית אוכלוסיית העולם?", היא שאלה בקול נרגש את המדענית.

כל מי שעקב אחר שלי יחימוביץ' בקריירה התקשורתית שלה מכיר את שנאתה לגברים. כשביבי נתניהו עלה לשלטון ב96' היא הכריזה בקול כמעט בוכה כשכיכבה בפאנל תוכנית הטלוויזיה "פופולטיקה" (ערוץ 1), מול חברי כנסת ממפלגות דתיות:"מעכשיו יסתמו לנשים את הפה". והקהל מחא לה כפיים. המרירות בה דיברה תמיד בחוסר אונים במסכנות תהומית הייתה משכנע, אני מודה, אפילו מעט מבחינתי אבל איך שהשנים עברו, רק הבנתי עד כמה אבסולוטי הוא כוחן של נשים פמיניסטיות כמו שלי יחימוביץ' בתקשורת. זוהי למעשה בריונות שאין חמורה יותר ממנה בעולם בו אנו חיים היום.

למעשה המעבר החד שלה לפוליטיקה לא הפתיע כלל כי אין זה סוד שלנציגי התקשורת כיום יש הרבה יותר כוח השפעה, שליטה והכרעה על דעת הציבור, הרבה מעבר לפוליטיקאים שהפכו לבובות-על-חוט, והם אלה שמכתיבים באמת את סדר היום.

שלי יחימוביץ' אחראית אישית לתעמולה ושטיפות מוח שהובילו לחקיקה דרקונית נגד כל גבר שרק חשוד בעבירות אלימות במשפחה, חוקים המפתים ומאפשרים לכל אישה שנמצאת בסכסוך גירושין להגיש תלונות כזב נגד בעלה על-מנת להשיג יתרונות ופריבילגיות שונות, ובסופו של דבר האישה מקבלת פטור אוטומטי מהעמדה לדין על תלונתה השקרית והזדונית, בזמן שחייו של הגבר נהרסים לחלוטין.

ד"ר חנן נווה סיפר ב"כנס הרדיו הראשון" ב2007 :
"אני רוצה לרגע לספר על שני מקרים שבהם היתה לנו אג'נדה, לעיתונאים. אולי לא בצורה קוספירטיבית מתוכננת. בשני המקרים מעורבות העיתונאיות הלוחמניות של 'קול ישראל' – אחת לשעבר, שלי יחימוביץ', היום חברת כנסת, וכרמלה מנשה. עניין אחד הוא האלימות במשפחה, אין לי ספק שאנחנו לקחנו את זה כאג'נדה, לא קונספירטיבית, של 'קול ישראל' – אבל דחפנו, יחד עם יתר העיתונות... (פונה לדליה יאירי) ואת גם... והדבר השני שהיית שותפה לו ביחד עם כרמלה ושלי ... הוא הנושא של הנסיגה מלבנון לקראת שנת 2000."

(עוד בנושא במאמרו של גיל רונן "אלימות וגבריות: שטיפת המוח הגדולה")

לא מפתיע גם האופן האוטומטי בו העיפה שלי יחימוביץ' את אלוף במיל' אורי שגיא שהתמודד ברשימת מפלגת העבודה, רק בגלל תלונה מעורפלת של אישה שטענה שהטריד אותה מינית לפני כמעט 40 שנה: שלי הייתה הראשונה שהתגייסה באופן אישי לטובת א', המתלוננת הראשונה נגד הנשיא משה קצב שבסופו של תהליך אפילו מני מזוז בכבודו בעצמו (האיש שמלכתחילה התחיל ודחף את הפרשה) הודיע:"אני לא מאמין לא', היא משקרת".

עוינות כלפי אבות גרושים

נציגי זכויות אבות שנאבקים על זכות האדם הבסיסית ביותר שלהם לקשר בריא ותקין עם ילדיהם בשר מבשרם, זוכים בהתעלמות מוחלטת משלי יחימוביץ', ואף ליחס עויין של ממש: כשפנה אליה נציג מטעם הפמיליסטים (קבוצה שאני משתייך אליה) וניסה לדבר איתה, היא אמרה לו בצורה בוטה:"אתם פוסט נאצים!".

אלי בוסקילה, פעיל למען נכים גרושים בארגון שהצליח בין היתר לבלום העלאת תעריפי המים, ניסה לפנות אל שלי יחימוביץ' לגבי מקרה קשה מאוד של נכה גרוש חולה סרטן שהוצאה לפועל עיקלה את קצבת הנכות שלו בגלל חוב מזונות והשאירה אותו מחוסר כל, אך זכה מחברת הכנסת להתעלמות מוחלטת, בניגוד לח"כים אחרים אליהם פנה ונענו בחיוב ועזרו. פשוט לא איכפת לשלי מאף אחד!

אל תאמינו גם לכל הטרמפיסטים האלה של "מחאת האוהלים 2011" שמצטרפים ליחימוביץ' (סתיו שפיר, איציק שמולי ואחרים): הם כבר שיקרו לעם בלי בושה כאילו המאבק שלהם ל"צדק חברתי" הוא מאבק לא-פוליטי למען טובת "כל" העם בלי קשר לדעות פוליטיות לימין או לשמאל, אך הצביעות, היהירות, רדיפת הכוח והשררה שלהם מראה לנו בסופו של דבר את פניהם האמיתיות, לאחר שניצלו באופן ציני, מחושב וקר את המסכנים האמיתיים המתגוררים עד היום בגן תחנת הרכבת ארלוזורוב באוהלים קיץ - חורף 2012, בעוד הם ישנים בביתם החמים והנעים.

טרמפיסטים לא-ראויים נוספים המתמודדים ברשימת מפלגת העבודה הם יריב אופנהיימר מתנועת "שלום עכשיו" שיודע רק לסכסך ולהטיף לשנאת חינם בתוך עמנו, ומר נועם שליט, המתמודד תוך כדי ניצול ציני ו"רכיבה" על האהדה הציבורית הרחבה שניתנה לו לשחרור בנו.

הגיע הזמן שעם ישראל יתפקח ויתעורר ויכיר באמת את פרצופה האמיתי: שלי יחימוביץ' מסוכנת לישראל, היא מסוכנת לכולנו ואסור לנו לתת לה עוד כוח!

בעקבות תלונות של שופטי משפחה החל גל מעצרים של גברים ונשים גרושים שנלחמים על הזכות לראות את ילדיהם. כך נראית מערכת שלא רגילה לקבל ביקורת

קבוצה של שופטי בתי המשפט למשפחה החליטה באחרונה לנקוט מדיניות של יד ברזל נגד תנועת האבות, לאחר שזו החלה לחשוף את קלונה של המערכת באמצעות תביעות נזיקין בארה"ב, פניות לגופי הרווחה של האו"ם ועתירות לבג"צ. 

הקבוצה הכריזה על המדיניות החדשה בכתבה ב"הארץ" (29.8) שבה התלוננו שופטי משפחה אלמוניים כי הפכו "לשקי חבטות" והודיעו שפנו אל מנהל בתי המשפט "באופן יוצא דופן, בבקשה כי יפעל נגד גל ההסתה". גל המעצרים כבר היה אז בעיצומו. 

ראשון העצורים היה אמיר שיפרמן, קבלן בנייה פתח תקוואי בן 30, אב לילדה מתוקה בת שנתיים וחצי שאותה אינו זוכה לראות ולחבק כבר ארבעה חודשים. שיפרמן נחקר במשטרת פתח תקווה ב-31.7 בגין משמרת מחאה שערך יומיים קודם לכן, באישור ובליווי המשטרה, מחוץ לביתה של השופטת אסתר שטיין. לדבריו, החוקרים האשימו אותו בהוצאת דיבה, הטרדה, העלבת עובד ציבור ושיבוש הליכי משפט, והחרימו את מחשבו האישי בחיפוש שעשו בביתו. 

ב-10.8 נעצר גם גיא שמיר, בן 41, אב שנאבק על זכותו לגדל את בתו בת ה-8 ובנו בן ה-5. ארבעה ימים לפני כן, התקשרה אליו מזכירתה של השופטת אספרנצה אלון. לטענתה, אמר לה בטלפון "השופטת מזמן לא מעניינת אותי" והוסיף "תמסרי לה שתשמור על ילדיה". המזכירה אומרת שבשלב זה ניתקה את השיחה. שמיר אומר כי אינו זוכר מה אמר. האם אמר את הדברים? האם המזכירה ניתקה לו את הטלפון באמצע משפט בנוסח "תמסרי לה שתדאג לילדים שלה ושתעזוב את הילדים שלי בשקט"? קשה לדעת. ככל הידוע, השיחה לא הוקלטה. 

שמיר ישב במעצר במשך 32 ימים עד ששוחרר ביום שישי האחרון למעצר בית בתנאים מגבילים. 
במקרה או שלגמרי לא במקרה, מעצריהם של שיפרמן ושמיר נערכו כמה שבועות לאחר שהשניים חתמו על תצהירים לבית המשפט בניו ג'רזי בתביעה נזיקית על מיליוני דולר המתנהלת שם נגד שר המשפטים יעקב נאמן ושר הרווחה משה כחלון. התובעים טוענים כי מדינת ישראל מבצעת פשעים נגד האנושות ומתעלמת מאמנות בינלאומיות בכל הקשור לניתוק ילדים מהוריהם. 

שבע שנות עיכוב

בכלל, שמיר היה פעיל מאוד מבחינה משפטית בחצי השנה האחרונה בנושא זכויות אבות. בין היתר, הגיש בג"צ נגד משרד המשפטים לזירוז הגשת מסקנותיה הסופיות של ועדת שיפמן אשר אמורה להודיע על רפורמה שוויונית בתחום המזונות אך מתמהמהת כבר שבע שנים (!) מול לחץ עסקניות הנשים. בנוסף, פנה לבג"צ נגד השר כחלון בדרישה למנות נציגי אבות ואמהות למועצה לעבודה סוציאלית, כנדרש על פי חוק. 

בבג"צים הללו מעורב גם המשפטן צ.ז., בן 40, ממרכז הארץ, שקשור אף לתביעות שהוגשו בחו"ל ולפניות לאו"ם. ביום שבו פורסמה הכתבה ב"הארץ" על השופטים שהפכו "לשקי חבטות," נעצר צ.ז. בביתו בגין איומים כביכול נגד השופטת אלון. הוא נלקח למשטרת חיפה, שם הוצג בפניו איור ובו הופיעה תמונתה של אלון על כרזת מבוקשים בנוסח המערב הפרוע, עם הכיתוב "מבוקשת בשל פגיעה בזכרים" והצעת פרס היתולית בסך 2,500 דולר. האיור הופיע, לטענת המשטרה, באתר שהוא נוהג לכתוב בו, לצד מספר הטלפון שלו. 

המשטרה ביקשה להאריך את מעצרו של צ.ז., אך השופט שמעון שר נאות לאשר רק שלושה ימי מעצר בית. "אני הייתי משחרר אותו מיד", העיר. את האיור כינה "צורם" אך ציין שבשם חופש הביטוי יש לאפשר פרסומים שכאלה. "עלי כבר הייתה ביקורת הרבה יותר חמורה מזה," הוסיף. 

החוקרים לא מצאו סיבה למעצר

בסך הכל נעצרו ונחקרו בחודשיים האחרונים כעשרה פעילי זכויות הורים שונים. לא כולם גברים: לורי שם-טוב מגבעתיים, בת 43, היא אם לשני בנים, בני 8 ו-10, שנלקחו ממנה. עקב הטרגדיה שלה, שם-טוב הפכה לבלוגרית עם תעודת עיתונאי אשר פעילה למען שוויון הורי בגירושים. לדבריה, היא נעצרה בגלל ביקורת שכתבה על השופט נפתלי שילה, שהגיש נגדה תלונה ב-30.8 על פרסום לשון הרע וזילות בית המשפט. היא סבורה שהשופט שילה זועם משום שהפוסט על אודותיו הוא כיום הדבר הראשון שמוצאים כשמחפשים את שמו בגוגל. 

שם-טוב נחקרה ביחידה הארצית לחקירות הונאה ושוחררה לאחר שהחוקרים לא מצאו עילה למעצר. נראה כי שופטי המשפחה הזועמים מקבלים גיבוי חלקי מאוד מעמיתיהם במערכת האכיפה. 

גל המעצרים מעיד על לחץ. מדובר במערכת שרגילה לפעול בידיעה שגם החלטותיה המקוממות ביותר מוגנות מביקורת בשל החיסיון על דיוני בתי המשפט למשפחה. אולם תנועת האבות (והאמהות) מצליחה באחרונה בכל זאת לשפוך אור על המתרחש בין הכתלים, וידועה קביעתו של השופט העליון האמריקאי לואיס ברנדס כי "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". 
האם מישהו מנסה לחסום את האור הזה בעזרת אזיקים? 

קישורים בנושא:

• ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' על גל המעצרים נגד פעילי זכויות אבות

• האתר של שדולת המשפחה

באתר "גלובס" התפרסמו לאחרונה שני מאמרי דעה, של שתי עורכות דין, שהציגו אבות כמפלצות מסוכנות, או מפלצות מסוכנות בפוטנציה, מעצם היותם גברים

פורסם ע"י גיל רונן, אתר 'גלובס', 01/08/2012

כגבר ואב לשני ילדים, בן ובת, חשתי מועקה כשקראתי את מאמריהן של עו"ד רות דיין וולפנר ושל עו"ד ורדית אבידן, שפורסמו באתר "גלובס". המאמרים דנו בשאלה: האם ניתן להאשים עובדות סוציאליות בכך שלא צפו מראש רצח שלילדים בידי אבותיהם? עו"ד דיין טענה שלא, עו"ד אבידן טענה שכן. אבל מה שגרם אצלי למועקה משותף לשני המאמרים: התחושה שקיבלתי מקריאתם היא שאבות הם מפלצות מסוכנות, או מפלצות מסוכנות בפוטנציה, מעצם היותם גברים.

הכותבות הביאו דוגמאות להורים שרצחו את ילדיהם - פשע שלדעת רובנו אין נורא ממנו. הן התייחסו ל-3 רוצחים: איתי בן-דרור, אסף גולדרינג ואלי פימשטיין. מדוע נבחרו דווקא המקרים הללו, ומדוע מצאו לנכון שתי הכותבות להתייחס רק למקרים שבהם אב רצח את ילדיו?

הרי היו לנו בשנים האחרונות לא פחות מקרים שבהם אימהות רצחו את ילדיהן. עורכות הדין יכלו להזכיר במאמריהן גם את מיכל אלוני, רגינה קרוצ'קוב, אולגה בוריסוב ומארי פיזם. ובכל זאת, בחרו להביא אך ורק דוגמאות גבריות.

אילו היתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה כזו, הייתי זוקף אותה ליד המקרה. אולם ההטייה הזו מוכרת מאוד לכל מי שעוקב אחרי הפרסומים בנושא. התחושה העולה מקריאת רבים מהמאמרים שנכתבים על נושא הגירושים ועל סכסוכים במשפחה היא שאיזשהו כוח נעלם, איזשהו מניע שאיננו יכולים לדמיין אותו, גורם לבעלי טור - ובמיוחד כאלה הקשורים לתעשיית הגירושים - להתייחס לתופעות שליליות שונות כאילו הן אפשריות רק אצל גברים.

לא רק על רציחות ילדים מזוויעות מדובר, אלא על אלימות לכל סוגיה. הנטייה המובהקת של כותבות וכותבים רבים היא לייחס את תכונת האלימות - שהגדרתה הורחבה בשנים האחרונות, והיא כוללת עתה גם אלימות רגשית, מילולית ואפילו "אלימות כלכלית" - אך ורק למין הגברי.

מכיוון שהטורים של עוה"ד דיין ואבידן עסקו בפגיעה בילדים, אציין כי הסטטיסטיקות הרשמיות בארה"ב, כמו גם סטטיסטיקות של אל"י והמועצה לשלום הילד בישראל, מראות דווקא כי אימהות מעורבות פי שניים מאבות באלימות כלפי ילדים, כולל התעללות פיזית קשה.

יש משהו לא רציונלי, לא מובן - אפילו מפחיד - בנטייה של כותבים שונים להתעלם לחלוטין מהמציאות הזו ולהתייחס לרוע כאילו הוא תכונה גברית במהותה. רוע, רבותיי, הוא תכונה שוויונית לחלוטין. ישנם אינספור סוגי התעללות, אך גם התעללות באמצעות אלימות - פיזית ואחרת - אינה נחלתם הבלעדית של גברים. וזה על אף שגברים יותר חזקים פיזית. ההשוואה הזו בין גבריות לאלימות פשטנית, ומי שבודק אותה לעומק רואה שהיא מופרכת.

חשוב לזכור כי גברים, לפחות בתרבות היהודית והמערבית, מחונכים מגיל צעיר שאסור להרים יד על בנות. בגיל בית-הספר, בן שמכה בת הוא מושא ללעג. בעל שמכה את אשתו בזוי בעיני רוב החברה, ואם הוא בכל זאת שוקל להרים עליה יד, הוא יודע שהוא עלול להסתבך בפלילים ולאבד את עולמו. לפיכך, גם אם הוא חזק יותר פיזית וגם אם לא חונך כראוי לכבד נשים, הרי שיש גם כוחות חזקים, תרבותיים וחוקיים, הפועלים להרתיע אותו.

סטטיסטיקה היא תחום מתעתע, שקל מאוד לעשות בו שימוש לרעה. הסטטיסטיקה על רציחות בנות זוג, במיוחד כאשר היא מנופחת בעיתונות, תורמת לדימוי שלילי ורצחני של הגברים כולם. זאת, למרות שמדובר, בשנה ממוצעת, ב-10 עד 20 מקרים, כלומר, באוכלוסיית רוצחים שמהווה פחות מאלפית אחוז מכלל הגברים (פחות מ-1 ל-100,000).

יש גם, בשנה ממוצעת, לפחות מקרה אחד או שניים שבהם אישה רוצחת את בעלה. האם ההפרש מראה שגברים הם קילרים ונשים אינן כאלה? לא בהכרח. בארצות-הברית, לדוגמה, הסטטיסטיקה הרשמית מראה כי נשים מבצעות כ-41% מרציחות בני הזוג. מאוד ייתכן שהסיבה לפרופורציה השונה בישראל היא, פשוט מאוד, שבארה"ב יש לנשים גישה קלה מאוד לנשק חם, מה שמנטרל את הנחיתות הפיזית שלהן מול הגברים.

אבל בואו נשים בצד לרגע את הסטטיסטיקות השלילות הללט ונביט בתופעה אחרת, הפוכה כמעט: כאשר אזרחים - גברים, נשים וילדים - נקלעים למצבי סכנת חיים, ועובר אורח מזנק להציל אותם, האם אותו עובר אורח הוא בדרך-כלל גבר או אישה?

רובנו נסכים שבדרך-כלל זהו גבר.

כאשר נערה טובעת בים או בירקון, כאשר משפחה זועקת לעזרה מתוך בניין בוער - ומישהו נכנס פנימה, מסכן את עצמו ולפעמים אף מוסר את נפשו בכדי להצילם - האם גם בסטטיסטיקה הזו הגברים לא מככבים?

אם מוסיפים לסטטיסטיקה את שיעור ההתנדבות לתפקידים מסוכנים - במשטרה, בצבא, במכבי האש ובכלל - הרי ששיעור ההתנדבות של הגברים ונכונותם לסכן את עצמם להצלת האחר הוא גבוה במיוחד, ושיעור הגברים שנפצעים ונהרגים במסגרת ההתנדבות הזו אף הוא גבוה מאוד לצערנו.

אתם רואים, אם כך, שאפשר להשתמש בסטטיסטיקות גם בשביל להשחיר וגם בשביל ההיפך מזה. גם בכדי לצייר גברים כרוצחים וגם בכדי לציירם כגיבורים.

אם כוונותיי היו רעות, אולי הייתי מנסה להשתמש בסטטיסטיקה הזו בכדי לטעון כי נשים הן פחדניות, או אנוכיות, או משהו מהסוג הזה. אבל אני אוהב נשים, ואני גם לא חושב שיש לי זכות לעשות הכללות שכאלה לגבי אוכלוסייה כה גדולה.

אני כן חושב צריך להיזהר מאוד מסטטיסטיקות, ושיש להקפיד לא לעשות בהן שימוש חלקי ומעוות באופן שישחיר מין שלם; מין שרובו הגדול מורכב מאזרחים טובים, שהם גם האבות, האחים, בני הזוג והבנים של כולנו.

■ הכותב הוא עיתונאי ומייסד שדולת המשפחה ("הפמיליסטים") –www.abaveima.org.il. העמותה פועלת לחיזוק והטמעה של ערכי המשפחה, הכוללים גם את זכויותיהם של אבות ואת הזכות של ילדים לקשר טוב עם אבותיהם.

מי שטורחת לבדוק את נכונות הטענות הפמיניסטיות לגבי פערי שכר, מגלה שמדובר בתעמולה מתוחכמת. הוא נובע מזה שגברים פשוט עובדים יותר שעות ולא משום סיבה אחרת

פורסם באתר NRG מעריב, גיל רונן | 5/7/2012 16:23

עליתן עלינו, פמיניסטיות. אנחנו, הגברים הרשעים של מדינת ישראל, חברנו יחד בקנוניה אפלה, לפרנס את נשותינו ואת ילדינו. בחוצפתנו הרבה אנו עובדים מחוץ לבית במשך שעות ארוכות יותר מהנשים (בממוצע), בעבודות קשות ומסוכנות יותר (בממוצע), כדי להביא אוכל לשולחן ולשלם את החשבונות.

לפעמים, בהתקף של נבזיות פטריארכאלית טהורה, אנחנו מתעקשים אפילו לשלם את שכר הדירה. ויש מתעללים של ממש, שבמסגרת האלימות הכלכלית שהם נוקטים נגד נשותיהם וילדיהם, אף לוקחים אותן לבילויים, חופשות וטיולים.

אומרים שהחזירים הגדולים ביותר קונים לנשים ולילדים שלהם מכוניות ובתים. ויש שמועה עיקשת שחלקם ממש חיים יחדיו בכיף במסגרת משהו שנקרא "משפחה", בלי חשבונאות ופנקסנות. כולם למען אחד ואחד למען כולם. כמו המוסקיטרים.

הזוועה הזו מתרחשת ממש מתחת לאף של כולנו. כלפי חוץ, הנשים שסובלות מבעל המשמש כמפרנס עיקרי יכולות להיראות שלוות, מטופחות ומאושרות. אבל אנחנו יודעים שבתוך כל אישה כזו מסתתרת שפחה מודרת ומושתקת, שבעלה לא נותן לה לשבת במקומו מאחורי ההגה של המונית או של הסמיטריילר, או להיתלות לצדו מאחורי משאית הזבל, או לבלות איתו באתרי בנייה וחקלאות מבוקר עד ערב, לצד עובדיו המיוזעים.

האם קיים דיכוי יותר נורא מזה? ממש ברגע זה קוראות את המאמר הזה אלפי נשים מהמעמד הבינוני-גבוה – האוכלוסייה המוחלשת והמודרת מכולן – שכוססות ציפורניים מטופחות וחושבות את אותה המחשבה: למה אני לא מרוויחה יותר? זה חייב להיות בגלל הפטריארכיה הקפיטליסטית-חזירית.

אם הייתה קומבינה הפקיד המפלה היה מפוטר

עד כאן הציניות המרירה, ועכשיו ברצינות וברוגע: מי שטורחת לבדוק את נכונות הטענות הפמיניסטיות לגבי פערי שכר, מגלה חיש מהר שמדובר בתעמולה מתוחכמת ותו לא. כלומר, לפחות במגזר הציבורי, אין שום פער בין מה שמרוויחים שני אנשים באותה משרה, כי לא יכול להיות פער, כי התשלום הוא לפי תפקיד, שעות, דרגה, סיכון וותק, נקודה.

ואם הייתה קומבינה שמיטיבה עם גברים, המקרה היה מגיע מיידית לטיפולן של פקידות, עסקניות ועיתונאיות פמיניסטיות, שהיו דואגות לפטר את הפקיד המפלה ולחשוף את קלונו ברבים, ובצדק.

באשר למגזר הפרטי, שם קשה מאוד לקבוע מה מהווה אפליה ומה נובע מכושר המיקוח של העובד או העובדת, ומהעדפות לגיטימיות של מעסיק, או מעסיקה.

חשוב לזכור שהפער בין גברים לנשים הוא פער בשכר הממוצע ברמה הכלל-מגדרית. לא מדובר באפליה של אחד על אחד בשתי משרות זהות, כפי שהתועמלניות הפמיניסטיות אוהבות לטעון. הפער נובע, רובו ככולו, מזה שגברים פשוט עובדים (בממוצע) יותר שעות, יותר לילות ויותר שבתות, ועושים יותר עבודות מסוכנות – בין היתר משום שחונכו לראות בעצמם מפרנסים אחראים.

נשים עושות יותר הפסקות בקריירה לטובת השקעת זמן בילדים, וזה משפיע על שכרן הממוצע (ברמה הכלל-מגדרית). לא מדובר באפליה אלא בחלוקת תפקידים במסגרת המשפחה, ובהחלטות של אנשים בוגרים שקובעים לעצמם סדרי עדיפויות בחיים לטובת ילדיהם, כמו שצריך.

האפליה דווקא הפוכה

אפליה רשמית וגלויה קיימת דווקא בכיוון ההפוך, בגלל שלנשים יש יותר נקודות זיכוי במס הכנסה (בגין עצם היותן נשים ובגין כל אחד מילדיהן), כך שגבר שמקבל את אותו הסכום כמו אישה בברוטו עשוי לשלם יותר מאלף ש"ח במס הכנסה חודשי שהיא לא משלמת.

נשים יקרות: לפעמים יש תחושה שהפמיניסטיות המקצועיות אומרות לכן מה לחשוב, ואתן מצייתות להן בכניעות. הכי קל הרי לכעוס על הגברים ולפרוק עליהם באלימות חקיקתית-עיתונאית-משטרתית את כל התסכולים. אנחנו לא נחזיר לכן באותו מטבע, כי האינסטינקט הגברי שלנו אומר לנו שאתן זקוקות להגנה שלנו ושאסור לנו לתקוף אתכן.

אבל האמת היא שבשביל שאישה ממוצעת תרוויח כמו גבר ממוצע, אתן צריכות להיות מוכנות לכך שהחברה תטיל על כתפיכן את האחריות המוסרית לפרנסת בעליכן וילדיכן, וגם את חובת תשלום המזונות הנגזרת ממנה, כפי שאלה מוטלות על הגברים.

האם אתן מסכימות לכך? אנא מכן, נסו לתת תשובה כנה ולא מתלהמת. אל תענו לי, בבקשה; תחשבו שאני לא קיים, אוקיי? תנו את התשובה הזו לעצמכן, ולעצמכן בלבד. תודה.