זכויות הגבר בישראל

מעט רקע: "חזקת הגיל הרך" הוא חוק שערורייתי, מפלה, אפל, ברברי, מיושן ופרימיטיבי מאין כמותו שמעניק לנשים חזקה אוטומטית על הילדים במקרי גירושין.

קיימת התנגדות מאוד אגרסיבית ובוטה של פמיניסטיות, נציגות ארגוני נשים, פוליטיקאיות ועסקניות מגדר שונות אפילו לנסות לגעת בחוק הזה כי זוהי למעשה מחלבת הכספים הכי גדולה שלהן שמפרנסת אלפי אנשי מקצוע למיניהם - עורכי דין, יועצות זוגיות, מגשרות, עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות וכו', כולם מגלגלים מיליונים סביב תעשייה שמטרתה להרוס משפחות, לפתות ולעודד נשים להתגרש (נשים יוזמות 90 אחוז מהגירושין כיום) והכי חשוב - לקרוע אבות מילדיהם.

ביום חמישי האחרון, הפמיניסטיות של חדשות ערוץ 2 פרסמו בהתלהבות דברי הסתה שלטענתן פורסמו בקבוצת האבות "א' זה אבא" אבל מי שמכיר מעט את התקשורת יודע עד כמה צביעות ומניפולטיביות יש בהתנהלות שלהן עצמן, שהן מחפשות בנרות איך להפיל את מאבק זכויות הגבר ממש כמו למצוא גרגיר זהב בחול של שפת הים (ובקבוצה עם יותר מ14 אלף איש, זוהי בפירוש לא הגזמה).

בתמונות שלפניכם:

1. הפרסום הנלהב של חדשות ערוץ 2

2. איום מפורש ברצח שחברי הקבוצה קיבלו מפמיניסטית

3. צוות צבא הפמיניסטיות ששולט בחדשות ערוץ שתיים (וידוע לי ממידע פנימי שיחס הגברים-נשים במערכת הוא גבר אחד על כל עשר נשים!!!).

שיהיה ברור ושקוף: גם אני לגמרי נגד הסתה, איומים ואלימות מילולית וחושב שזה אינטרס מרכזי שלנו הגברים לשמור על שפה כמה שיותר נקייה, רהוטה, עניינית ולגופו של עניין דווקא בגלל שאנחנו הצד החלש, הצד השנוא, הצד שכל המערכת נהנית ואוהבת כ"כ לרדוף ולהתנכל ולדכא ולהשפיל ולהכניס לכלא על כל שטות ופיפס (בזמן שאישה שרוצחת בדם קר את אימא שלה, מקבלת שנתיים גג 3 שנים בכלא).

לכן חשוב מאוד שכל התבטאות שלנו תהיה חכמה, עם מידה מסויימת של תחכום והכי חשוב - מחושבת מראש!!!

ג'ק

חושב להתחתן? ברוך הבא למסלול נגמז: נישואין - גירושין - מזונות

1. האישה לחוצה להתחתן, היא טוענת שהיא מחפשת גבר רציני ובוגר לקשר מחייב לטווח ארוך. היא פמיניסטית שאפתנית עם 2 תארים אקדמיים אבל מבהירה לך מראש שהיא מצפה ממך להיות ג'נטלמן ואדיב, להזמין אותה למסעדות, לשלם עליה, לפתוח לה דלתות וכו' כי "ככה זה תמיד היה נהוג!".

2. עברו מספר שנות נישואין, יש לכם ילד או שניים, דירה ורכוש משותף ופתאום ביום בהיר האישה מחליטה שנמאס לה, היא משועממת ממך ורוצה גבר איכותי ומעניין יותר. עובדה: 90 אחוז מהגירושין הם ביוזמת הנשים!!!

3. אחרי שהפשיטה אותך מהדירה, מהמכונית, מהרכוש והכי מכאיב מכל - מונעת ממך קשר עם ילדיך (שבמקרה הטוב תראה אותם שעה בשבוע או שבועיים) היא תובעת דמי מזונות כל חודש. הסכום יכול להיות פי 1 וחצי, 2 ואפילו יותר מההכנסה החודשית שלך אפילו אם היא מרוויחה יותר ממך. אם לא תשלם בזמן, המדינה תשלם לגרושתך דרך ביטוח לאומי, ואתה תצבור חוב מזונות. הוצל"פ ייעקלו לך את המשכורת וכל מה שנשאר לך אם בכלל, בנוסף לכניסה ויציאה מהכלא מדי פעם (ואל תדאג, גם כשאתה בכלא ולא יכול לעבוד, אתה ממשיך לצבור חוב מזונות!!)

בעקבות תלונות של שופטי משפחה החל גל מעצרים של גברים ונשים גרושים שנלחמים על הזכות לראות את ילדיהם. כך נראית מערכת שלא רגילה לקבל ביקורת

קבוצה של שופטי בתי המשפט למשפחה החליטה באחרונה לנקוט מדיניות של יד ברזל נגד תנועת האבות, לאחר שזו החלה לחשוף את קלונה של המערכת באמצעות תביעות נזיקין בארה"ב, פניות לגופי הרווחה של האו"ם ועתירות לבג"צ. 

הקבוצה הכריזה על המדיניות החדשה בכתבה ב"הארץ" (29.8) שבה התלוננו שופטי משפחה אלמוניים כי הפכו "לשקי חבטות" והודיעו שפנו אל מנהל בתי המשפט "באופן יוצא דופן, בבקשה כי יפעל נגד גל ההסתה". גל המעצרים כבר היה אז בעיצומו. 

ראשון העצורים היה אמיר שיפרמן, קבלן בנייה פתח תקוואי בן 30, אב לילדה מתוקה בת שנתיים וחצי שאותה אינו זוכה לראות ולחבק כבר ארבעה חודשים. שיפרמן נחקר במשטרת פתח תקווה ב-31.7 בגין משמרת מחאה שערך יומיים קודם לכן, באישור ובליווי המשטרה, מחוץ לביתה של השופטת אסתר שטיין. לדבריו, החוקרים האשימו אותו בהוצאת דיבה, הטרדה, העלבת עובד ציבור ושיבוש הליכי משפט, והחרימו את מחשבו האישי בחיפוש שעשו בביתו. 

ב-10.8 נעצר גם גיא שמיר, בן 41, אב שנאבק על זכותו לגדל את בתו בת ה-8 ובנו בן ה-5. ארבעה ימים לפני כן, התקשרה אליו מזכירתה של השופטת אספרנצה אלון. לטענתה, אמר לה בטלפון "השופטת מזמן לא מעניינת אותי" והוסיף "תמסרי לה שתשמור על ילדיה". המזכירה אומרת שבשלב זה ניתקה את השיחה. שמיר אומר כי אינו זוכר מה אמר. האם אמר את הדברים? האם המזכירה ניתקה לו את הטלפון באמצע משפט בנוסח "תמסרי לה שתדאג לילדים שלה ושתעזוב את הילדים שלי בשקט"? קשה לדעת. ככל הידוע, השיחה לא הוקלטה. 

שמיר ישב במעצר במשך 32 ימים עד ששוחרר ביום שישי האחרון למעצר בית בתנאים מגבילים. 
במקרה או שלגמרי לא במקרה, מעצריהם של שיפרמן ושמיר נערכו כמה שבועות לאחר שהשניים חתמו על תצהירים לבית המשפט בניו ג'רזי בתביעה נזיקית על מיליוני דולר המתנהלת שם נגד שר המשפטים יעקב נאמן ושר הרווחה משה כחלון. התובעים טוענים כי מדינת ישראל מבצעת פשעים נגד האנושות ומתעלמת מאמנות בינלאומיות בכל הקשור לניתוק ילדים מהוריהם. 

שבע שנות עיכוב

בכלל, שמיר היה פעיל מאוד מבחינה משפטית בחצי השנה האחרונה בנושא זכויות אבות. בין היתר, הגיש בג"צ נגד משרד המשפטים לזירוז הגשת מסקנותיה הסופיות של ועדת שיפמן אשר אמורה להודיע על רפורמה שוויונית בתחום המזונות אך מתמהמהת כבר שבע שנים (!) מול לחץ עסקניות הנשים. בנוסף, פנה לבג"צ נגד השר כחלון בדרישה למנות נציגי אבות ואמהות למועצה לעבודה סוציאלית, כנדרש על פי חוק. 

בבג"צים הללו מעורב גם המשפטן צ.ז., בן 40, ממרכז הארץ, שקשור אף לתביעות שהוגשו בחו"ל ולפניות לאו"ם. ביום שבו פורסמה הכתבה ב"הארץ" על השופטים שהפכו "לשקי חבטות," נעצר צ.ז. בביתו בגין איומים כביכול נגד השופטת אלון. הוא נלקח למשטרת חיפה, שם הוצג בפניו איור ובו הופיעה תמונתה של אלון על כרזת מבוקשים בנוסח המערב הפרוע, עם הכיתוב "מבוקשת בשל פגיעה בזכרים" והצעת פרס היתולית בסך 2,500 דולר. האיור הופיע, לטענת המשטרה, באתר שהוא נוהג לכתוב בו, לצד מספר הטלפון שלו. 

המשטרה ביקשה להאריך את מעצרו של צ.ז., אך השופט שמעון שר נאות לאשר רק שלושה ימי מעצר בית. "אני הייתי משחרר אותו מיד", העיר. את האיור כינה "צורם" אך ציין שבשם חופש הביטוי יש לאפשר פרסומים שכאלה. "עלי כבר הייתה ביקורת הרבה יותר חמורה מזה," הוסיף. 

החוקרים לא מצאו סיבה למעצר

בסך הכל נעצרו ונחקרו בחודשיים האחרונים כעשרה פעילי זכויות הורים שונים. לא כולם גברים: לורי שם-טוב מגבעתיים, בת 43, היא אם לשני בנים, בני 8 ו-10, שנלקחו ממנה. עקב הטרגדיה שלה, שם-טוב הפכה לבלוגרית עם תעודת עיתונאי אשר פעילה למען שוויון הורי בגירושים. לדבריה, היא נעצרה בגלל ביקורת שכתבה על השופט נפתלי שילה, שהגיש נגדה תלונה ב-30.8 על פרסום לשון הרע וזילות בית המשפט. היא סבורה שהשופט שילה זועם משום שהפוסט על אודותיו הוא כיום הדבר הראשון שמוצאים כשמחפשים את שמו בגוגל. 

שם-טוב נחקרה ביחידה הארצית לחקירות הונאה ושוחררה לאחר שהחוקרים לא מצאו עילה למעצר. נראה כי שופטי המשפחה הזועמים מקבלים גיבוי חלקי מאוד מעמיתיהם במערכת האכיפה. 

גל המעצרים מעיד על לחץ. מדובר במערכת שרגילה לפעול בידיעה שגם החלטותיה המקוממות ביותר מוגנות מביקורת בשל החיסיון על דיוני בתי המשפט למשפחה. אולם תנועת האבות (והאמהות) מצליחה באחרונה בכל זאת לשפוך אור על המתרחש בין הכתלים, וידועה קביעתו של השופט העליון האמריקאי לואיס ברנדס כי "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". 
האם מישהו מנסה לחסום את האור הזה בעזרת אזיקים? 

קישורים בנושא:

• ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' על גל המעצרים נגד פעילי זכויות אבות

• האתר של שדולת המשפחה

באתר "גלובס" התפרסמו לאחרונה שני מאמרי דעה, של שתי עורכות דין, שהציגו אבות כמפלצות מסוכנות, או מפלצות מסוכנות בפוטנציה, מעצם היותם גברים

פורסם ע"י גיל רונן, אתר 'גלובס', 01/08/2012

כגבר ואב לשני ילדים, בן ובת, חשתי מועקה כשקראתי את מאמריהן של עו"ד רות דיין וולפנר ושל עו"ד ורדית אבידן, שפורסמו באתר "גלובס". המאמרים דנו בשאלה: האם ניתן להאשים עובדות סוציאליות בכך שלא צפו מראש רצח שלילדים בידי אבותיהם? עו"ד דיין טענה שלא, עו"ד אבידן טענה שכן. אבל מה שגרם אצלי למועקה משותף לשני המאמרים: התחושה שקיבלתי מקריאתם היא שאבות הם מפלצות מסוכנות, או מפלצות מסוכנות בפוטנציה, מעצם היותם גברים.

הכותבות הביאו דוגמאות להורים שרצחו את ילדיהם - פשע שלדעת רובנו אין נורא ממנו. הן התייחסו ל-3 רוצחים: איתי בן-דרור, אסף גולדרינג ואלי פימשטיין. מדוע נבחרו דווקא המקרים הללו, ומדוע מצאו לנכון שתי הכותבות להתייחס רק למקרים שבהם אב רצח את ילדיו?

הרי היו לנו בשנים האחרונות לא פחות מקרים שבהם אימהות רצחו את ילדיהן. עורכות הדין יכלו להזכיר במאמריהן גם את מיכל אלוני, רגינה קרוצ'קוב, אולגה בוריסוב ומארי פיזם. ובכל זאת, בחרו להביא אך ורק דוגמאות גבריות.

אילו היתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה כזו, הייתי זוקף אותה ליד המקרה. אולם ההטייה הזו מוכרת מאוד לכל מי שעוקב אחרי הפרסומים בנושא. התחושה העולה מקריאת רבים מהמאמרים שנכתבים על נושא הגירושים ועל סכסוכים במשפחה היא שאיזשהו כוח נעלם, איזשהו מניע שאיננו יכולים לדמיין אותו, גורם לבעלי טור - ובמיוחד כאלה הקשורים לתעשיית הגירושים - להתייחס לתופעות שליליות שונות כאילו הן אפשריות רק אצל גברים.

לא רק על רציחות ילדים מזוויעות מדובר, אלא על אלימות לכל סוגיה. הנטייה המובהקת של כותבות וכותבים רבים היא לייחס את תכונת האלימות - שהגדרתה הורחבה בשנים האחרונות, והיא כוללת עתה גם אלימות רגשית, מילולית ואפילו "אלימות כלכלית" - אך ורק למין הגברי.

מכיוון שהטורים של עוה"ד דיין ואבידן עסקו בפגיעה בילדים, אציין כי הסטטיסטיקות הרשמיות בארה"ב, כמו גם סטטיסטיקות של אל"י והמועצה לשלום הילד בישראל, מראות דווקא כי אימהות מעורבות פי שניים מאבות באלימות כלפי ילדים, כולל התעללות פיזית קשה.

יש משהו לא רציונלי, לא מובן - אפילו מפחיד - בנטייה של כותבים שונים להתעלם לחלוטין מהמציאות הזו ולהתייחס לרוע כאילו הוא תכונה גברית במהותה. רוע, רבותיי, הוא תכונה שוויונית לחלוטין. ישנם אינספור סוגי התעללות, אך גם התעללות באמצעות אלימות - פיזית ואחרת - אינה נחלתם הבלעדית של גברים. וזה על אף שגברים יותר חזקים פיזית. ההשוואה הזו בין גבריות לאלימות פשטנית, ומי שבודק אותה לעומק רואה שהיא מופרכת.

חשוב לזכור כי גברים, לפחות בתרבות היהודית והמערבית, מחונכים מגיל צעיר שאסור להרים יד על בנות. בגיל בית-הספר, בן שמכה בת הוא מושא ללעג. בעל שמכה את אשתו בזוי בעיני רוב החברה, ואם הוא בכל זאת שוקל להרים עליה יד, הוא יודע שהוא עלול להסתבך בפלילים ולאבד את עולמו. לפיכך, גם אם הוא חזק יותר פיזית וגם אם לא חונך כראוי לכבד נשים, הרי שיש גם כוחות חזקים, תרבותיים וחוקיים, הפועלים להרתיע אותו.

סטטיסטיקה היא תחום מתעתע, שקל מאוד לעשות בו שימוש לרעה. הסטטיסטיקה על רציחות בנות זוג, במיוחד כאשר היא מנופחת בעיתונות, תורמת לדימוי שלילי ורצחני של הגברים כולם. זאת, למרות שמדובר, בשנה ממוצעת, ב-10 עד 20 מקרים, כלומר, באוכלוסיית רוצחים שמהווה פחות מאלפית אחוז מכלל הגברים (פחות מ-1 ל-100,000).

יש גם, בשנה ממוצעת, לפחות מקרה אחד או שניים שבהם אישה רוצחת את בעלה. האם ההפרש מראה שגברים הם קילרים ונשים אינן כאלה? לא בהכרח. בארצות-הברית, לדוגמה, הסטטיסטיקה הרשמית מראה כי נשים מבצעות כ-41% מרציחות בני הזוג. מאוד ייתכן שהסיבה לפרופורציה השונה בישראל היא, פשוט מאוד, שבארה"ב יש לנשים גישה קלה מאוד לנשק חם, מה שמנטרל את הנחיתות הפיזית שלהן מול הגברים.

אבל בואו נשים בצד לרגע את הסטטיסטיקות השלילות הללט ונביט בתופעה אחרת, הפוכה כמעט: כאשר אזרחים - גברים, נשים וילדים - נקלעים למצבי סכנת חיים, ועובר אורח מזנק להציל אותם, האם אותו עובר אורח הוא בדרך-כלל גבר או אישה?

רובנו נסכים שבדרך-כלל זהו גבר.

כאשר נערה טובעת בים או בירקון, כאשר משפחה זועקת לעזרה מתוך בניין בוער - ומישהו נכנס פנימה, מסכן את עצמו ולפעמים אף מוסר את נפשו בכדי להצילם - האם גם בסטטיסטיקה הזו הגברים לא מככבים?

אם מוסיפים לסטטיסטיקה את שיעור ההתנדבות לתפקידים מסוכנים - במשטרה, בצבא, במכבי האש ובכלל - הרי ששיעור ההתנדבות של הגברים ונכונותם לסכן את עצמם להצלת האחר הוא גבוה במיוחד, ושיעור הגברים שנפצעים ונהרגים במסגרת ההתנדבות הזו אף הוא גבוה מאוד לצערנו.

אתם רואים, אם כך, שאפשר להשתמש בסטטיסטיקות גם בשביל להשחיר וגם בשביל ההיפך מזה. גם בכדי לצייר גברים כרוצחים וגם בכדי לציירם כגיבורים.

אם כוונותיי היו רעות, אולי הייתי מנסה להשתמש בסטטיסטיקה הזו בכדי לטעון כי נשים הן פחדניות, או אנוכיות, או משהו מהסוג הזה. אבל אני אוהב נשים, ואני גם לא חושב שיש לי זכות לעשות הכללות שכאלה לגבי אוכלוסייה כה גדולה.

אני כן חושב צריך להיזהר מאוד מסטטיסטיקות, ושיש להקפיד לא לעשות בהן שימוש חלקי ומעוות באופן שישחיר מין שלם; מין שרובו הגדול מורכב מאזרחים טובים, שהם גם האבות, האחים, בני הזוג והבנים של כולנו.

■ הכותב הוא עיתונאי ומייסד שדולת המשפחה ("הפמיליסטים") –www.abaveima.org.il. העמותה פועלת לחיזוק והטמעה של ערכי המשפחה, הכוללים גם את זכויותיהם של אבות ואת הזכות של ילדים לקשר טוב עם אבותיהם.

אני ממליץ לכם בחום לצפות בסרטו החשוב של הבמאי ישרי הלפרין "זכות אבות" שעוקב אחר מאבקם של אבות גרושם לקשר עם ילדיהם, מול ממסד שלם של פמיניסטיות שונאות גברים ששולטות בכל המערכות ומאפשרות לגרושותיהם לנתק מהם את ילדיהם בשר מבשרם. הסרט שודר מספר פעמים בטלוויזיה וזכה בפרס חביב הגולשים במסגרת פסטיבל דוק אביב גליל 2011.

כל גבר בישראל שחושב אי פעם להתחתן, להקים משפחה ולהביא ילדים חייב לראות את הסרט הזה ולהבין באיזו מציאות בלתי נסבלת אנחנו חיים, איך הפכו נישואין למלכודת מוות לגברים ובאיזו קלות ניתן לנתק אב נורמטיבי מילדיו האהובים והיקרים לו מכל, הכל בשם הדיקטטורה הפמיניסטית שפועלת להפוך את האב במשפחה ל"מיותר, בלתי רלבנטי ולא רצוי".

זאת עובדה: 90 אחוז ממקרי הגירושין כיום הם ביוזמת הנשים, בגלל לחץ עצום ואינספור פיתויים שמציעים אלפי ארגוני הנשים שחולשים על המדינה וכל מטרתם לעודד נשים להתגרש ולפרק כמה שיותר משפחות.

אני גאה לקחת חלק במאבק החשוב והצודק הזה. אני לומד וחוקר את הנושא באופן עצמאי כבר 20 שנה ושמח שישנה התעוררות והתקדמות משמעותית בשנים האחרונות במודעות של גברים בישראל -

הישגי שנת 2011 - תמיכתה האמיצה של ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' במאבק האבות

יעקב

בשנתיים האחרונות פירסמו עיתונאי 'מעריב', בן כספית, בן-דרור ימיניוקלמן ליבסקינד, שורה של תחקירים חשובים על מעללי "הקרן החדשה לישראל" ונשיאת הקרן, פרופ' נעמי חזן, לשעבר חברת כנסת מטעם מרצ. התמונה העולה מהתחקירים היא של גוף המממן ומכוון מערך של ארגוני "זכויות" שמחליש את המדינה ואת צה"ל.

למרבה הצער, התמונה המבהילה הזו היא רק קצהו של קרחון ענק מימדים. בכדי לראות את הקרחון לעומקו, עלינו להרכיב על חוטמינו משקפי תלת-מימד מיוחדים, שיחשפו לעינינו את מימד הפוליטיקה המגדרית. אלה אותם המשקפיים דרכן צופות נשים פמיניסטיות בעולם הסובב אותן, רק שאנחנו נביט דרכם מבלי לוותר על הביקורתיות שלנו. כעת נגלה כי הרבה לפני  שנתמנתה לנשיאת "הקרן החדשה", הניחה חזן, ביחד עם חברותיה לממסד הפמיניסטי-מיליטנטי, את התשתית המגדרית למנגנון אותו היא מפעילה כיום באמצעות "הקרן החדשה".

מצויידים במשקפינו החדשים, בואו נצלול 20 שנה אחורה במימי הזמן הקפואים, לשנת 1992. באותה שנה הקימה ח"כ-דאז חזן את הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, בשיתוף עם ח"כ יעל דיין (עבודה). חה"כ לימור לבנת ונעמי בלומנטל (ליכוד) צורפו אף הן, לאחר שעברו "הכשרה" אידיאולוגית בידי עמותת "שדולת הנשים", והפכו בכך מרצונן החופשי לעלי תאנה עבור מפעל של שמאל קיצוני. "שדולת הנשים", שחזן נמנית עם המייסדות שלה, היתה באותן שנים ארגון דגל של "הקרן החדשה". חזן, מצידה, היתה חברת הנהלת "הקרן החדשה" לפני שנבחרה לכנסת.

559 הצעות חוק

הסוציולוג-היסטוריון ד"ר עוז אלמוג קובע במאמר "ממצ'ואיזם לפמיניזם" כי רק בכנסת ה-13 וה-14 הוגשו 559 (חמש מאות חמישים ותשע) הצעות חוק פמיניסטיות על ידי שמונה חברות כנסת. היום אנו כבר בכנסת ה-18. חלק ניכר מהצעות החוק הללו הן פרי עבודתה של "שדולת הנשים", והן מוגשות לחברי הכנסת כאשר הן כבר מוכנות לחתימה והגשה.

בשנת 1995 הוקמה בכנסת הוועדה לזכויות הילד, ביוזמת חברת הכנסת הקומוניסטית תמר גוז'נסקי. זוהי ועדה משלימה לוועדה לקידום מעמד האישה, וכפי שהסברנו בעבר – והוכחש על ידי הדוברת המשותפת לשתי הוועדות – מדובר בכלים שלובים. יחדיו, מקדמות הוועדות גירסה מערבית של תפיסה קומוניסטית ישנה אשר מסכסכת בין אבות ואמהות ומחלישה את שניהם מול ילדיהם. פועלן המצטבר של הוועדות תרם לערעור יציבות התא המשפחתי במדינת ישראל והעניק כוח רב לעסקניות המגדר בכל הרמות.

בשנת 1998 הקימה חזן את הרשות לקידום מעמד האישה במשרד רוה"מ. זו זרוע ביצועית של המנגנון המגדרי, שנהנית מגישה ממסדית שוטפת לתקציבים, למשרדי הממשלה על כל יחידותיהם, לרשויות מקומיות, למפעלים ולארגונים בכל הרמות והגדלים. חזן עומדת עד עצם היום הזה בראש הוועדה המייעצת של הרשות, וגם אם ראש הרשות – ורד סוויד – באה כיום מהמרכז-ימין הפוליטי, הרי שעולם המושגים שהיא פועלת במסגרתו מוכתב על ידי חזן וארגוני הקרן. אותה הדינמיקה פועלת במקרה של הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, שבראשה עומדת לכאורה אשת ימין דתית, ח"כ ציפי חוטובלי.

מהפכה בצבא

ב-2001 הוקם גוף הקרוי "יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים" (יוהל"ן) במקום חיל הנשים של צה"ל, במסגרת מהפכה פנים-צבאית שהובילה חזן, ביחד עם נבחרת "חוקרות" אולטרא-שמאליות. חזן וחברותיה הוכרו כ"צוות מגדר" והתוו את קו הפעולה של יוהל"ן, תוך שהן מקבלות גישה בלתי-אמצעית לבסיסי צה"ל, למאגרי המידע שלו ולמפקדיו הבכירים ביותר.

המנגנון הפמיניסטי-מיליטנטי בישראל פועל בסימביוזה עם ממסד בינלאומי בעל קשר איתן לאו"ם והטיה אנטי-ישראלית מובהקת. חזן היא יו"ר ועדת ההיגוי הישראלית של גוף ששמו "נציבות הנשים הבינלאומית" (IWC), אשר פירסם עצומה ביום הראשון של מבצע "עופרת יצוקה" בו גינה את "הטבח" שמבצעים חיילי צה"ל בעזה. גוף זה מקדם מאז אמצע שנות ה-2000, ביחד עם עמותת "איתך-מעכּי" של "הקרן החדשה" והוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, חקיקה שנועדה לאפשר החדרת נשות שמאל ונשים ערביות לגופים ממשלתיים בעלי רגישות לאומית וביטחונית.

כל אחד מהסעיפים שהעלינו כאן ראוי, כמובן, לטיפול עיתונאי מעמיק ולבדיקה על ידי גורמים רשמיים כמו הכנסת. אם איננו רוצים לטבוע במצולות, עלינו לראות סוף-סוף את הקרחון, ולהיות מסוגלים להבחין בין מאבקים אמיתיים על טובתם של נשים וילדים לבין חתרנות חמורה המסכנת את כולנו – גברים, נשים וטף.

קישור בנושא:

אתר עמותת הפמיליסטים

פורסם בבלוג Velvet Underground של העיתונאית דבורית שרגל ב16 בפברואר 2012.

בעידן הפמיניזם המיליטנטי, העתונות הישראלית כבר לא ראויה בעיני לשם "עתונות", משום שהיא משתיקה את הפגיעה המאסיבית והשיטתית ביותר בזכויות אדם שמתרחשת במדינה. כוונתי לפגיעה בילדים ובאבות – ובנשים שאוהבות אותם – שמתבצעת תחת דגל הפמיניזם המיליטנטי. מכיוון שגם העתונות לוקה באותה מחלה שהשלטון לוקה בה, לקורבנות השיטה אין לאן לפנות במצוקתם. הממסד כולו נגדם ואילו "כלב השמירה" שומר על הממסד מפני הזכרים, להם הוא מותיר לכל היותר את זירת הטוקבקים (וגם זה לא, כפי שיראה מי שישרוד עד סוף הפוסט הזה).

הערה: אני משתמש במונח "פמיניזם מיליטנטי" בכדי לתאר זרם שאני רואה אותו ככת שלטונית לא-נבחרת הפועלת במקביל לשלטון הרגיל, בתחרות עמו ואף בחתירה תחתיו. אני מבין שרוב הנשים שרואות עצמן כפמיניסטיות לא יגדירו את עצמן כפמיניסטיות מיליטנטיות. מצד שני, גם רוב המוסלמים הפונדמנטליסטיים לא יגדירו עצמם ככאלה, וגם אנשי הימין הקיצוני לא יגדירו עצמם ככאלה. מי שמביט מבחוץ על תנועה, בעין ביקורתית, לא תמיד ישתמש באותם המונחים שבהם משתמשים חברי התנועה לגבי עצמם.

הנושא יכול למלא עשרה ספרים שמנים (רק שאף אחד לא ידפיס אותם בעידן הנוכחי), אבל זהו רק פוסט אורח בוולווט אנדרגראונד, לכן אסתפק בנגיעה קלה בשני נושאים: סיקור מקרי רצח במשפחה ודו"ח ועדת שניט. אפשר להרחיב בטוקבקים, שהם כנראה ממילא זירת הביטוי הטבעית שלי, כגבר שמסרב להיות "חדש".

הבית כשדה קרב

הדוגמה הבולטת לפמיניזציה של העתונות היא התייחסותה המוטה למקרי אלימות במשפחה – התייחסות התואמת את תיאוריית הפטריארכיה. לפי תיאוריה זו, הדומיננטיות הגברית בעולמנו נובעת מכך שגברים שולטים בנשים ובילדים בכוח הזרוע ובאיומים. שלטון אימים זה נסמך על ייצורה של תודעה כוזבת ("מיסתורין נשי") המשכנעת את האשה להיות "נשית" באופן שמתאים לאינטרס של הגברים, ועל מערכות קשרים בין החבר'ה הוותיקים (old boys) מבית הכנסת ומהצבא שמעניקות לגברים יתרון מתמיד בכל תחומי הכוח. לפי תפיסה זו, מתנהלת מלחמה של ממש בין המינים, ובמלחמה כמו במלחמה.

אם גבר רוצח אשה ו/או ילד/ים, יש לכך משמעות עמוקה בהרבה מאשר ל"סתם" רצח, בעיני הפמיניסטית המיליטנטית. לא מדובר באירוע פלילי, שמעצם הגדרתו הוא חריג המוקע על ידי החברה, אלא באקט של מלחמה. לפיכך, בעשור האחרון התקבע נוהג לפיו ידיעות מעין אלה הן כותרת ראשית ואייטם פותח במהדורה, בניגוד לרובן המכריע של הרציחות הפליליות האחרות. במקום להיות יבש ועובדתי, הסיקור שייך לסוג האמוציונאלי: הסצינה מתוארת כ"מחזה מחריד", והרצח הוא "מזעזע".

מראים לנו את כתמי הדם על הריצפה, את הגופה על האלונקה, ומתארים את בכיים של היתומים. הכתב יודע כבר שמצפים ממנו לציין אם קדמו לרצח תלונות במשטרה או לא. הרעיון היסודי שעובר לציבור – ולשוטרים – הוא שאילו פעלה המשטרה כראוי, היא היתה מונעת את הרצח.

הסיקור הזה תואם את התפיסה לפיה משפחה שיש בה אבא, אמא וילדים היא "רעה חולה" , כפי שכתבה פעם קמפיינרית ארגוני הנשים, דורית אברמוביץ'. אברמוביץ' מתארת בראיון של "הטלוויזיה החברתית" סוג של שליטה של הארגונים הללו על העתונות, ולדעתי היא עוד מצטנעת.

לעומת הסיקור מקרי הרצח ע"י גברים, שתואמים את תאוריית הפטריארכיה, כאשר אשה רוצחת גבר או ילד, הסיקור נוטה להיות מינורי – ואף אוהד. אולי הדוגמה הבוטה ביותר לכך בשנים האחרונות היתה כתבתה של בילי מוסקונה-לרמן על רגינה קרוצ'קוב, שהטביעה למוות את בנה בן הארבע, מיכאל, בגיגית. הכתבה נפתחה במילים "הלב שלי עם רגינה." פמיניזם או לא, כל קוראת עם לב המחובר לחוט שידרה מוסרי אמורה לחוש קבס כבר מהמשפט הזה.

כאשר מזל אוחנה מיבנה שחטה את בעלה יחיאל עם סכין מטבח, הכותרת ב-Ynet נתלתה בגירסתו הבלתי-סבירה של סניגורה, כאילו הסכין "עפה" לה מהידיים  – גירסה שנדחתה בהמשך בבית המשפט. כעבור שנה וחצי, כאשר בית המשפט שלח את אוחנה למאסר עולם, כמו כל רוצח – Ynet הבהיר שגזר הדין אינו מקובל עליו: "מדובר בגזר דין חריג בחומרתו לגבי עבירות של אלימות במשפחה," קבעה כותרת המשנה. זוהי כמובן הטעייה. בית משפט הרי חייב לשלוח רוצחים למאסר עולם. הכוונה של העורכ/ת היתה, כמובן, שהעונש "חריג" כשאשה היא הרוצחת. מי שמכיר את האופן שבו בתי המשפט מושפעים מכותרות בעתונות יכול לנחש שהיתה מטרה באמירה הזו. ואכן, סעיף הרצח הומתק בעליון. גם עונשה של אוחנה הופחת לתשע שנים, והיא מסתובבת מן הסתם בינינו.

אני מבין שעבור נשים שרואות את העולם דרך משקפיים פמיניסטיים-מיליטנטיים, גם נשים שרוצחות גברים וילדים הן קורבנות. אולי יש פה חשש מסויים מהתעוררותה של חמלה: אם הרוצחות אינן בהכרח קורבנות, ייתכן שדווקא הגברים הם לפעמים קורבנות, ואם הגברים הם לפעמים קורבנות, השקפת העולם הדיכוטומית והקרה של הפמיניזם המיליטנטי מאויימת. בכל מקרה, ראוי לזכור שלא כל צרכני העתונות הישראלית הם נשים פמיניסטיות. כשאני, למשל, קורא ידיעות כאלה, אני חש בחילה פיזית – כי אני יודע שדמי מותר, וכמו שהסכין עפה "בטעות" וחדרה 13 ס"מ לתוך צווארו של יחיאל, סכין אחרת יכולה לעוף בטעות ביום מן הימים לתוך הצוואר שלי, והרוצחת תקבל יחס סלחני.

היתה ועדה? אז מה!

אם במערכות העתונות פועל זרם שמסוגל להצדיק שפיכת דם של ילדים והפיכתם ליתומים, ברור שגם לגבי הפרדת אבות מילדיהם בגירושין, והקזת דמים מסוג אחר – מזונות, למשל – אין לצפות לסיקור הוגן.

ועדת שניט מונתה ב-2005 בכדי לדון בביטול חזקת הגיל הרך האנכרוניסטית, המעניקה לנשים משמורת אוטומטית על ילדי גירושין מתחת לגיל 6 – ובפועל, גם על ילדים גדולים יותר. היא ישבה 6.5 שנים – פרק זמן בלתי נסבל באורכו. מסקנות הביניים שקראו לביטול החזקה פורסמו ב-2008, אך המסקנות הסופיות בוששו לבוא. חלפה שנה, ועוד שנה, ועוד אחת. על פי עדות של אחד מחברי הוועדה, בזמן זה הפעילו ארגוני הנשים "לחץ חסר תקדים בתולדות ועדות ממשלתיות על חברי ועדת שניט, במטרה להכניס סעיף שמבטיח את שליטת האם בילדים."

פעילי האבות הסיקו בשלב מסויים שנציגות הפמיניזם המיליטנטי בוועדה תוקעות את הדיונים בכוונה תחילה, וכי אם לא יפעילו לחץ נגדי על חברי הוועדה, היא תשב גם שבעים שנה ולעולם לא תשחרר את מסקנותיה. לכן הוסרו הכפפות בשנה וחצי האחרונה והתחילו משמרות מחאה, והזהרות כי של האבות כי לא יהססו לפנות לבית המשפט ולדרוש את הגשת המסקנות. למותר לציין שאיש לא נקט פעולה לא חוקית ואם מישהו היה נוקט פעולה שכזו, הוא היה נעצר מייד, מן הסתם. וזה לא קרה.

הלחץ עבד והוועדה שחררה נוסח סופי של המלצותיה, שהיו ידועות מכבר, לבטל את חזקת הגיל הרך לטובת מודל מעט יותר שוויוני. ארגוני הנשים יצאו לקרב. כמו בקרב הקודם שלהן, נגד השוואת גיל הפנסיה, מדובר במאבק אנטי-שוויוני בעליל בו דורשים הארגונים זכות-יתר משמעותית ביותר, בסתירה למסקנותיה של ועדת מומחים שמונתה במיוחד בכדי לבדוק את הנושא. אבל הארגונים האלה כל כך בטוחים בעצמם כיום, שהם אפילו לא מתנצלים על עמדות צבועות שכאלה.

כצפוי, גייסו הארגונים את גיסותיהם התקשורתיים למערכה. ב"לונדון וקירשנבאום" ראיינו את ד"ר רות הלפרין-קדרי – אולי הדמות הבולטת בהנהגה הפמיניסטית-מיליטנטית באקדמיה – אבל שכחו להציב מולה מישהו שיציג את הצד הנגדי. ראיון דומה עם הלפרין-קדרי נערך בתוכנית המשפטית של משה נגבי ב"קול ישראל". ענת דולב ראיינה באותה תחנה את בילי מוסקונה-לרמן – עמה היתה בהסכמה מלאה, כמה מפתיע – ואילו בן כספית ראיין ב"עושים סדר" של ערוץ 2 והחינוכית את עו"ד ענבר שנהב, שהתנגדה למסקנות ועדת שניט, ללא מרואיין מאזן כלשהו.

היו גם אייטמים מאוזנים יותר, בגלי צה"ל, בערוץ 10 ובערוץ 1.

לאחר שהשר יעקב נאמן אימץ את המלצות הוועדה, פנתה אל פעילי האבות כתבת "סופשבוע" של מעריב, ליאת שלזינגר, עם סדרת שאלות ממנה היה ברור שהיא מתכננת כתבה שתציג אותנו באור נלעג ושלילי. ואכן, הכתבה שהוצגה כתחקיר – ניסתה לצייר את הפעילים כחבורה אלימה ומרושעת, ולבטל את הלגיטימיות של ועדת שניט, משום שכביכול הושפעה על ידי איומי האבות.

בצעד נדיר של פרגון בין-עיתוני, חיזקה צפי סער את המסר ב"הארץ". "חברי הוועדה בוודאי פעלו מתוך כוונות טובות ובצורה מקצועית ושקולה מבחינתם," כתבה, "אבל גם הם בני אדם ולא יכלו שלא להיות מושפעים מהלחצים המאיימים והברוטליים שהופעלו עליהם. האם ייתכן שגורלם של מאות אלפי ילדים במדינת ישראל יוכרע בנסיבות כאלה?"

ח"כיות פמיניסטיות-מיליטנטיות העלו טענות דומות כמה ימים קודם לכן בדיון שנערך בכנסת. הדיווח על הדיון ב-Ynet היה די מאוזן, אבל מישהו לא התאפק והכניס תמונה משונה של ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', ממנה קשה בכלל לזהות אותה. התמונה הזו הוכנסה גם בעבר לכתבה שתקפה את הח"כית על רקע תמיכתה בזכויות ילדים ואבות.

מילה אחת לא נכתבה ב"תחקיר" הפטרוני של מעריב על הטענות בדבר לחצים בלתי-לגיטימיים שהופעילו ארגוני נשים על ועדת שניט, או על הסחבת בדיוניה. אולי החלק החזק ביותר בכתבה היה האיור המאוס, שהציג נשות-בית קטנות וחסודות (האם אחת מהן מחזיקה שואב אבק לרהיטים או שנדמה לי?) וגברים רעים וחסונים שגונבים מהן את ילדיהן. מבלי לתת לחוק גודווין להיכנס לפעולה, אני מנסה לדמיין עיתון ישראלי מיינסטרימי שמזמין איור דומה לגבי כל מאבק אחר בין קבוצות באוכלוסייה – ולא מצליח. האם מישהו היה מעז לצייר כך ערבים, למשל?

"סופשבוע" אפילו לא מחדש הרבה. איור דומה, של  אב מרושע הגונב את כספיהם של אשתו ובנו, הופיע ב"הארץ" לפני 3.5 שנים, בעוד כתבה מוטה-להפליא של הגב' סער.

לאחר הודעתו של השר נאמן הרהיב מישהו ב-Ynet עוז ופירסם מאמר דעה של עו"ד יעל גיל, המהלל את מסקנות ועדת שניט. המאמר קיבל כ-200 תגובות, רובן אוהדות. זה לא מפתיע: סקר שערכה מינה צמח בערך כאשר מונתה ועדת שניט הראה כי רוב מוחלט של הציבור – כולל נשים! – מצדד ברעיון המשמורת המשותפת. מה שאומר הרבה על המידה שבה ארגוני הנשים אכן מייצגים את ציבור הנשים.

ארגוני הנשים גייסו מילואים ועברו משלב הבלימה לשלב ההבקעה. כעבור שבועיים, ב-13.2.12, התפרסם מאמר נגדי של עו"ד צבי טריגר. גם כאן, רוב התגובות היו בעד ביטול חזקת הגיל הרך – ונגד עמדת הכותב. כנראה שמישהו לא יכול היה להתמודד עם התוצאה הזו והטוקבקים הפסיקו להופיע, בהמשך היום שבו המאמר עלה לאתר. מאז ועד רגע הגשת הפוסט הזה (חמש בערב, יום רביעי, 15.2.12) לא מופיעים טוקבקים שנכתבו ביומיים האחרונים, למרות שידוע לי בוודאות מעדויות של פעילי אבות שהם כתבו טוקבקים רבים.

כשהייתי ילד, בשנות ה-70, טענו הפמיניסטיות (בצדק) שהגברים חשים מאויימים מיכולתן של נשים להצליח גם בתחומים שנחשבו גבריים. האם ייתכן שכיום, הפחד מהאמת עבר לצד השני?

בשם האבות המעוכים - גיל רונן, פורסם בNRG ב16.1.2012

משמיצים אותנו, מתעלמים מזכויותינו, משסים בנו את השוטרים ומציגים אותנו כאלימים - אבל בסוף האמת תנצח. תגובה לבילי מוסקונה-לרמן

בילי מוסקונה-לרמן הקדישה טור ארוך, רצוף באי-דיוקים ובהרבה רצון רע, לכנס הפמיניסטי-מיליטנטי שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן לפני כשבועיים, ולמערך האבטחה הכבד-יחסית שליווה את קיומו. המערך הזה נדרש – כך טענה – בשל פעולת מחאה של "לובי גברי חזק" שהתרחשה בעת האירוע. מוסקונה-לרמן אף מצטטת אמירה מתלהמת שהופיעה, לדבריה, בדף הפייסבוק הפרטי של אחד הפעילים, כהוכחה לכך שהאבטחה היתה חיונית.

בואו נעמיד דברים על דיוקם. איני יודע מה באמת כתב או לא כתב אותו פעיל אלמוני שמוסקונה-לרמן מצטטת, אבל מי שרוצה לראות גם אמירות אנטי-גבריות קיצוניות של נשים לא צריך להיכנס לדף פייסבוק פרטי של אף אחת. הוא יכול להיכנס לפורום פמיניזם בפורטל האינטרנט הקרוב אליו, או סתם לקרוא טוקבקים למאמרים על חשודים בהטרדה מינית. אם לנשים מותר לדבר שטויות, גם לגברים מותר לדבר שטויות. מכל מקום, ברור שמארגני המחאה לא תכננו שום אלימות, ואכן לא היה שם שום דבר שאפילו מזכיר אלימות.

המחאה התמצתה בהענקת פרחים לעובדות סוציאליות, חלוקת סטיקרים בנוסח "אשה שווה לא פחות ולא יותר מגבר" ו"גבר שווה לא יותר ולא פחות מאשה", והנפה של כמה שלטים שבהם שונה הלוגו של בר אילן ל"בת אילן". היו גם כמה אבות ששמו איזולירבנד על הפה, כמחאה על השתקתם.

אין ארגוני אבות חזקים

היו שם פחות מ-30 אבות. הלוואי שהמחאה היתה גדולה יותר – אבל לצערי, בניגוד לדבריה של מוסקונה-לרמן, אין ארגוני אבות חזקים. יש עשרות אלפי אבות גרושים שהמדינה הזו מחקה אותם וחיסלה אותם באכזריות שלא תתואר, למרות שלא עשו שום דבר שמצדיק ענישה. מדובר בבני אדם רגילים לחלוטין, אזרחים טובים ואפילו טובים מאוד, שמצאו עצמם יום אחד נרדפים על ידי רשויות החוק בשל עבירות פליליות חמורות שלא ביצעו. במקביל ניטלה מהם הזכות לשהות במחיצת ילדיהם, בשל "מסוכנות" ערטילאית שלא צריך להוכיח ואי אפשר להפריך. הם הורחקו מבתיהם ורכושם נלקח מהם. הם הושמצו בקרב חבריהם ומכריהם. הם אולצו לשלם לנשותיהם-לשעבר סכומי עתק שלא היו ברשותם, ובצר להם עברו לגור אצל ההורים הזקנים, בקרוואנים או במחסנים. חלקם נעצרו לתקופות ארוכות בשל עלילות זדוניות או בשל חובות כספיים, והפכו לשכניהם של אנסים ורוצחים בתאי בתי סוהר צואים.

יש מאות אלפי גברים שמודעים למה שקרה לאותם עשרות אלפים וחיים בפחד שזה יקרה גם להם. יש כמה אלפי גרושים ש"מסתובבים" בכמה עמודי פייסבוק המוקדשים לנושא, ויש 150 או 200 פעילים, שמאוגדים ב-4 או 5 קבוצות עם דגשים רעיוניים שונים, וטרם נמצאה הנהגה שתצליח לגבש ולהוביל אותם במחאה אפקטיבית. מדובר בתנועה זעירה ללא שום תקציב, של אנשים שבורים, הורים שכולים לילדים חיים. זו התנועה שמוסקונה-לרמן רוצה שתפחדו ממנה.

כל רצח של אישה הוא סיבה להתגולל על כלל הגברים

בעת האחרונה הצליחה התנועה, בקטנה, לעקוף את מסך ההשתקה של מנגנון הדיכוי הפמיניסטי-מיליטנטי, שהשפעתו בעיתונות גדולה. כאבם של הקורבנות נחשף באחרונה מדי פעם בתוכנית "העולם הבוקר" בערוץ 2, ובתוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ. סיפורם של מרכזי הקשר האיומים אליהם נשלחים ילדים להיפגש עם אבותיהם לשעה בשבוע, תחת פיקוח משפיל של עובדת סוציאלית, סופר השנה בתוכנית הלילית של דנה ספקטור ורן שריג בערוץ 24, ובפוסט אחד בבלוג של מנחם בן, כאן ב"מעריב".

הפריצה הגדולה ביותר בשנה באחרונה באה בזכות ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שהרימה לפני כשנה את דגל המאבק נגד מה שהיא מכנה "הג'יהאד הפמיניסטי" באומץ רב ולא נרתעה, למרות קיתונות של בוז וארס ששפכו עליה הפמיניסטיות המיליטנטיות.

עדיין, מרבית הפוליטיקאים והעיתונאים חוששים למתוח ביקורת על ההתאכזרות הפמיניסטית-מיליטנטית לאבות ולילדים, שמא יבולע להם. מכונת התעמולה וההמרדה של ארגוני הנשים עובדת היטב. ציון "יום האשה הבינלאומי" (חג סובייטי, אגב) ו"יום המאבק באלימות נגד נשים" מדי שנה מבטיח שהתעמולה אף פעם לא תרד מסדר היום למשך זמן רב מדי. בין לבין, כל רצח של אשה הוא סיבה טובה להתגולל על כלל הגברים בישראל, ותמיד אפשר גם לדבר על הדרת נשים, פערי שכר, ושאר נושאים שמתאימים לאג'נדה האנטי-גברית. כל מחאה של אבות מוגדרת מראש כ"אלימוּת" והסיכוי שטענותיהם יקבלו סיקור הוגן ב"עושים צהריים", או תחקיר ב"עובדה" אפסי.

התרגיל האכזרי שהוציא אותנו למחות

מרבית התקוות של פעילי תנועת האבות הקטנה והמיוסרת התנקזו בשנים האחרונות לדיוניה של ועדה בראשות פרופ' דן שניט, אשר נועדה לתת אלטרנטיבה ל"חזקת הגיל הרך" המיושנת והפטריארכאלית, שמעניקה לנשים את הילדים באופן אוטומטי בגירושין. הוועדה ישבה שש וחצי שנים ארוכות, וכיום ברור שאם הדבר היה תלוי בנציגות הפמיניזם המיליטנטי בוועדה, היא היתה יושבת עוד 60 שנה בלי לפרסם מסקנות סופיות. ח"כ זהבה גלאון קראה בגלוי לקבור את מסקנות הוועדה "קבורת חמור". לחץ של פעילי אבות גרם לוועדה לפרסם בכל זאת את מסקנותיה, המבטלות את החזקה המפלה ומאמצות גישה יותר שוויונית לשאלת ההורות אחרי גירושין.

במקביל יושבת עוד ועדה – בראשות פרופ' פנחס שיפמן – שאמורה להמליץ לגבי נוסחה לחישוב תשלומי מזונות בגירושין. גם כאן צפויה הוועדה להמליץ על נוסחה שוויונית והגיונית, שתתחשב בהכנסות של שני בני הזוג ולא תאפשר, לדוגמה, לאשה שמרוויחה 12,000 ₪ לקחת 5,000 ₪ לחודש מגבר שמרוויח חצי ממנה, לטובת שני ילדים שהוא ממילא מכלכל במחצית מימות השבוע. עיוותים מעין זה נפוצים מאוד תחת השיטה הקיימת, וארגוני הנשים חושבים שזה בסדר גמור.

הכנס בבר-אילן עורר כעס ותסכול אצל האבות משום שהוא המחיש שגם סיום דיוני ועדת שניט לא יביא את הגאולה בעתיד הנראה לעין. הכנס נערך תחת הכותרת המעליבה והמזלזלת "הקימותי ועדה" ונוהל על ידי פמיניסטית לוחמנית במיוחד בשם ד"ר רות הלפרין-קדרי, ראש מכון רקמן לקידום מעמד האשה, בשיתוף עם ד"ר דפנה הקר מהחוג למגדר באוניברסיטת ת"א, מייסדת ומנהלת ארגון "איתך-מעכי" הקיצוני של הקרן החדשה לישראל. שניט ושיפמן השתתפו בכנס, אבל הלפרין-קדרי והקר בעצם עשו מהם צחוק: בחלקו הראשון והסגור של הכנס השתתפו מאות עובדות סוציאליות ששמעו הרצאות מפיהן של שלוש דוברות, שכולן מתנגדות לביטול חזקת הגיל הרך.

הרעיון של המארגנות ברור למדי, למי שמכירים את המניפולטיביות הפמיניסטית-מיליטנטית: תנו לשניט להרגיש חשוב ולשאת נאומים. אנחנו נדאג, באמצעות נציגותינו בכנסת, שהמלצותיו לא יגיעו לכדי חקיקה וייבלמו בוועדה לקידום מעמד האישה. במקביל, נתדרך את העובדות הסוציאליות להתעלם מהמלצות ועדת שניט וניתן להן כלים להילחם בכל אבא שיבקש מבית המשפט לפסוק לו משמורת שוויונית ברוח המלצות הוועדה.

התרגיל האכזרי הזה הוליד את המחאה. לא הופתענו מהפעלת המשטרה נגדנו. אנו, פעילי האבות, רגילים לכך שנוטלים את זכויות היסוד שלנו, משסים בנו את השוטרים ומציגים אותנו כאלימים. הטור של מוסקונה-לרמן לא מעלה ולא מוריד, והאמת תנצח.

עוד עיתונאית פמיניסטית עומדת להגיש סדרה של כתבות בערוץ 10 בנושא גירושין וכרגיל להאשים אך ורק את הגברים.

טליה פלד-קינן היא עיתונאית פמיניסטית ידועה בדעותיה החד-סטריות שכמיטב מסורת הסילוף, העיוות והעריכה המגמתית, מחפשת בצורה סלקטיבית רק את מקרי הגירושין הנדירים בהם הגבר הוא אגואיסט, רשע ולא איכפת לו מהילדים, כדי לנפנף במקרים האלה להראות שוב כמה כל הנשים הגרושות הן "קורבנות, מסכנות, טהורות וטובות לב" וכל האבות הגרושים הם "חלאות" ו-"Deadbeat Fathers" כמו שהפמיניסטיות בארה"ב אוהבות להציג בתקשורת.

לפניכם התיעוד המצולם המלא של כנס "שוויון בין המינים למען הילדים" שארגנה ויזמה חברת הכנסת האמיצה יוליה שמאלוב-ברקוביץ' ב15.2.2011:

חלק ראשון - דברי פתיחה מאת ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ'

חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מתכבדת להזמינך לכנס

"שוויון בין המינים למען הילדים"

הכנס יתקיים ביום ג', 15.02.2011, י"א אדר א', באולם "נגב" (משכן הכנסת, ירושלים) בשעה 14:45.

להרשמה נא לפנות במייל: [email protected] או בטלפון: 052-5227714

עמותת 'הפמיליסטים' בשיתוף עם עמותת 'הקשב"ה' וארגון 'שני הורים' שמחים להזמינכם לערב מרתק על האתגרים מולם ניצב התא המשפחתי והדרכים להתמודד עמם ולהיבנות מהם.

המפגש ייערך באולם הכנסים ב"בית דורון" הממוקם בצומת עלית בר"ג (רח' עיר גנים פינת הראשונים) ביום שלישי, י”ד טבת, 21.12.10 בשעה 19:00. יוגש כיבוד קל.

היום 25/11 הפמיניסטיות חוגגות את "יום המאבק לאלימות כלפי נשים" תוך כדי הפצת נתונים שקריים ומנופחים וצנזורה בוטה ומאסיבית שמסתירה נתוני אמת על אלימות מצד נשים כלפי גברים שחייהם מופקרים ודמם מותר. לפניכם סיפור מזעזע שמוכיח עד כמה המצב כיום חמור:

ג' נדקר ע"י אשתו. שותת דם ומטושטש התקשר למשטרה. השוטרים האמינו לגרסתה של האישה כאילו הוא התוקף, נשקו האישי נלקח ממנו, הוא הורחק מביתו, נחקר והושפל בתחנת המשטרה. ג' מנסה להתריע על סכנת החיים בה נמצאים ארבעת ילדיו הקטנים, אך אין עם מי לדבר כי כל המערכות מגוייסות לטובת הנשים בלבד. סיפורו המלא מובא כאן לפניכם כפי שהביא בפני עמותת הפמיליסטים ע"מ להזהיר וליידע את ציבור האבות.

העדות של של א' מאזור המרכז מעלה מקרה מדהים שמוכיח שוב שאין שום היגיון, הגינות או צדק בסחיטת דמי המזונות מגברים, רק שנאת גברים, התנכלות וניצול אכזרי עד טיפת דמם האחרונה של גברים: ביהמ"ש לענייני משפחה גזר על א' לשלם דמי מזונות שהם גדולים בהרבה מהכנסתו החודשית, למרות שגרושתו עובדת ומרוויחה הרבה יותר ממנו(!)