זכויות הגבר בישראל

התעללות ושנאת גברים באקדמיה הישראלית: איך עובדת ההנדסה הפמיניסטית ומופנמת שנאה עצמית בגברים בחסות האקדמיה בישראל - יואב לוין, 1 פברואר 2017

אני מביא כאן את הסיפור הזה באופן בלעדי. בשלב זה החלטתי למחוק את שמות כל המעורבים בפרשה שכן עניינו של הסטודנט מטופל ובמידה והדבר ייפתר לשביעות רצונו נמנע מהליכים משפטיים ופרסום שמות המעורבים בפרשה. כל הפרטים הן של המרצים, של ראשי החוגים וגורמים אחרים כולל שמה של האוניברסיטה שמורים אצלי במערכת המאגר הישראלי לאלימות נשים שעובד ביחד עם הדף לזכויות הגבר. עם זאת, ברצוני בשלב זה להסב את תשומת ליבו של הציבור ולחשוף בפניכם את פניה האמתיים של המערכת האקדמית בישראל. כפי שנראה מיד מדובר על מוסד שהיושרה האקדמית, המקצועית והאישית של כל מי שנושא באחריות ובתפקיד חינוכי כזה או אחר בו הוא ממנו והלאה. החתירה והרצון לחקר האמת אינה נר לרגליהם. אז מה כן? מדובר על ממסד שתחת מסווה מחקרי וחינוכי פועל בשני ראשי חץ וכחוד החנית במלחמה הפמיניסטית נגד גברים. ראש חץ אחד מכוון להטעיית הציבור ולדיסאינפורמציה כחלק מהמאמץ התעמולתי של הממסדים הפמיניסטיים וכחלק ממלחמת המידע שהם מנהלים נגד ציבור הגברים ויש לציין גם הנשים שאוהבות והתומכות בהם. החץ השני הנו כפי שנראה הוא הפנמה של מיזאנדריה ושנאה עצמית בסטודנטים הגברים, תופעה שפרופסור ג'אניס פיאמנגו מקנדה חשפה והתריע עליה.

תחילתו של הסיפור בסטודנט באחד האוניברסיטאות בישראל שפנה אלי בבקשה לקבלת מידע לאחר שנחשף למאגר הישראלי לאלימות נשים נגד גברים שאותו אני מנהל. סיפורו היה מדהים. "כבר במהלך השיעור הראשון", סיפר לי הסטודנט בשיחה ביננו, "המרצה העז לומר בצורה הכי פוגענית ולא מתחשבת אמירה כגון "מה נעשה אנחנו הגברים מטרידים מינית". וכך לאחר שהסטודנט הואשם על ידי המרצה בהטרדה מינית בהיותו גבר ולמעשה לאחר שכל הגברים הואשמו באופן גורף כמטרידים מינית בהיותם גברים החל מסע קפקאי של הסטודנט שעשה את המעשה שלא יעשה והעז להסב את תשומת ליבו של המרצה לגבי אמירתו המכלילה והפוגענית.

לאחר דין ודברים עם המרצה ולאחר שפנה אלי לקבלת המידע והמחקרים הרלוונטיים ששוללים את התבטאויותיו המיזאנדריות והסקסיסטיות נגד גברים, סיפקתי לסטודנט מאות מחקרים וסטטיסטיקות ששוללים את דבריו משוללי היסוד של המרצה ובכל תחום רלוונטי שקשור בנושא החל ממחקרים על היקף תלונות השווא, על כך שהיקף הפגיעה המינית בנשים על ידי נשים גבוה מזה של נשים מידי גברים, שהיקף הפגיעה המינית בגברים על ידי נשים אף גבוה מזו של נשים מידי גברים, על כך שיש יותר גברים שנפגעים במסגרת אלמ"ב מנשים ועוד.

בכל אופן, לאחר שקיבל את המידע, הסטודנט העביר אותו לעיונו של המרצה בתקווה לקבל ממנו התייחסות לנתונים מחקריים אחרים שמבטלים את טענותיו ובתקווה לנהל דיון אקדמי ולהגיע לחקר האמת. אתם כבר יכולים לנחש שלתשובתו של המרצה הסטודנט לא זכה אלא זה פתח במסכת התחמקויות והתעללות בסטודנט שבסיומו החל לאיים עליו ואף הרחיקו לצמיתות מכיתתו. וכך כתב הסטודנט במכתב התלונה ששלח לוועדת האתיקה של האוניברסיטה: "כמובן שלאחר יום כבר שלחתי את המייל המתבקש והתשובות שקיבלתי היו פותרניות ולא עונות לגופו של עניין. נראה שלא הביט אפילו בקישורים והקבצים ששלחתי לו ורק ביטל את דעתי מלכתחילה". אכן יושרה ואינטגריטי אישי ומקצועי של המרצה, הייתי אומר. זאת ועוד, בנוסף טען המרצה בפני הסטודנט "שיש מחקר שמעיד על 3 אחוז תלונות שווא". טענה זו כמובן אינה מגובה בשום מחקר אלא זהו מיתוס פמיניסטי שקרי שמופץ ללא שום גיבוי ונתונים סטטיסטיים. לאחר שהציג בפני המרצה את המחקרים ששלחתי ושמעידים על כך שמדובר בשקר ואף הציג בפניו את מקור השקר תוך בקשה להצגת המחקר וההפניות עליהם דיבר המרצה, זכה הסטודנט בתשובה אקדמית מדהימה כפי שנראה מיד.

וכך מתאר הסטודנט במכתבו את התשובה שקיבל מהמרצה שלו: "לאחר שחזר על דבריו שקיים מחקר בנושא ביקשתי שישלח לי את המחקר. הוא אמר בצורה הכי בוטה ומתריסה שיש עם תנועת לגלוג בשפתיו "אני לא חייב!!" חזרתי וביקשתי שיפנה אותי למקור או למחקר ואני אחפש לבד. על זה ענה לי שוב באותה נימת בוז כלפיי "רק אם אני ארצה". הסיפור הזה מלמדת אותנו על האופן המפחיד שבו השקרים וההסתה הפמיניסטית חדרה על כותל האקדמיה בישראל. מהסיפור עולה שמדובר על מוסד מיזאנדרי שאמון בעיקר על הפצת שקרים והסתה פרועה כנגד גברים. לסיפורי הבדים שמופצים בו אין שום כיסוי ואלו האמונים עליהם מתחמקים ממתן תשובות. אנשיו הולכים ומצטיירים כשרלטנים שלא רק לוקים בהבנה ובידע אלא במקום להודות בטעותם כפי שנדרש מאיש מחקר ומדע אמתי, לזנוח את דעותיו ותפיסותיו השגויות ולשאוף ולהחליפם בנתוני אמת חדשים, הם מגיבים בהיסטריה, בהשמצות ובאלימות כלפי הסטודנט. זאת ועוד, במלחמתו זו המוסד הזה אינו בוחל בהפצת שקרים ופסיאדו מחקרים. כאשר אנשיו מעומתים עם האמת והנתונים שמפריכים את התיאוריות הפמיניסטיות הוא אינו בוחל בהתעלמות ובצר לו ואין הסטודנטים מרפים בדרישה לדיון אקדמי אמתי הם עוברים לטקטיקה הפמיניסטית הידועה של תלונות שווא, רצח אופי של הסטודנטים, רקיחת עלילות דם (הסטודנט כבר עובר את כל זה בפועל) והכל בשביל להסתיר את האמת, להמשיך את מלחמתם בגברים ולשמור בדרך על המשכורות הדשנות שלהם במגדלי השן של הפסיאדו אקדמיה הישראלית.

סיפור קפקאי או יותר נכון האקדמיה הישראלית הולכת ומצטיירת כאזור הדמדומים שבו תיקים באפילה הולכת ונחשפת כסדרת קומיקס מצחיקה לילדים חנונים. 

תמונות: צילומי מסך ממכתב התלונה ששלח הסטודנט לוועדת האתיקה.

לא ברור אם גל רציחות הנשים שעליו הכריזה בטלוויזיה ח"כ לביא אכן התרחש. גיל רונן כותב בטור אישי כי יש סיבה למבוכה בוועדה. דעה.

גיל רונן, פרסום ראשון: כ' באלול תשע"ד, 15/09/14 08:44

ח"כ עליזה לביא (יש עתיד) הכריזה באולפני טלוויזיה שונים בשבוע שעבר על כוונתה לכנס את הוועדה לישיבת חרום בזמן הפגרה בכדי לדון בגל רציחות נשים שהתרחש בחודשי הקיץ, לטענתה.

בעמוד הפייסבוק שלה אף נקבה בתאריך לכנס החירום, 22 בספטמבר, יום שני בשבוע הבא.

ח"כ לביא טענה בלהט כי מאז תחילת מבצע צוק איתן (8 ביולי), נרצחו תשע נשים. ואולם, ככל הידוע, מאז תחילת מבצע צוק איתן נרצחו שתי נשים – דפנה בר-ציון ואביטל רוקח – ולא תשע.

פניתי למשטרת ישראל וזו אישרה כי מ-1 בינואר 2014 ועד סוף אוגוסט נרצחו תשע נשים ע”י בני זוג או בני זוג לשעבר, וכי ביחד עם דפנה בר-ציון ז"ל המספר עלה לעשר. כאמור, מדובר בתקופה בת שמונה חודשים ולא בחודשיים כטענת לביא.

פניתי להנהלת הוועדה לקידום מעמד האישה, ושם אמרו לנו מייד כי הנתונים לא נמסרו לח"כ לביא מהוועדה, ומעולם לא עלו בדיוניה. ישיבת החרום מתוכננת ל-22.9 אך המועד עדיין אינו סופי, אמרו.

שוחחתי עם נורית קאופמן, האחראית על תחום האלימות במשפחה בויצ"ו, שאמרה שהיא "לא יודעת מאיפה [ח"כ לביא] הגיעה למידע הזה". היא איששה את הנתון המשטרתי, לפיו אירעו תשעה מקרי רצח נשים מתחילת השנה ועד סוף אוגוסט.

ח"כ לביא אמרה בטלוויזיה כי היא קיבלה את הנתונים מדניאלה קהת, יו"ר ארגון "לא לאלימות" – עמותה המנהלת שלושה מקלטים לנשים מוכות.

קהת גם התראיינה באחרונה ב"ידיעות אחרונות" וטענה כי מאז פרוץ הלחימה חלה עליה בתלונות על אלימות במשפחה.

אולם קאופמן מכחישה גם את הטענה הזו ואומרת שההיפך הוא נכון. "בזמן מלחמה יש מצב של קיפאון בתחום הזה", הסבירה. "פשוט, יש כל כך הרבה דברים לעשות מחוץ למסגרת המשפחתית, שהפניות אלינו פוחתות מאוד. למשל, ויצ"ו מפעילה מקלט באשדוד ונשים לא רצו להגיע לשם בגלל הטילים."

דניאלה קהת התעקשה, בשיחה איתי שהמספר בו נקבה מדוייק, וכי המשטרה היא זו שטועה. "אין הבדל מאוד גדול", אמרה, ספק בציניות, על ההפרש בין הספירה המשטרתית לבין זו של ארגונה. "הם טועים אולי בארבע נשים... הם לא טועים בהמון. הם סופרים אחרת מאיתנו: אנחנו סופרים כל אישה שנרצחת עי בן זוג או בן משפחה גם אם זה סבא, למשל. המשטרה סופרת רק מקרים עם יחסים יותר פורמליים.”

כאשר ביקשתי מקהת לספק לנו רשימה שמית של המקרים היא הסבירה שהדבר ייקח זמן, וכי העמותה מסתמכת רק על דיווחים בעיתונות בכדי לגבש את רשימות הנרצחים והנרצחות. "היתה לנו בעיה במהלך השנה הזו", אמרה. "החלפנו את מי שמטפל באתר שלנו ואנחנו צריכות לעשות ספירה לאחור. נשתדל לעשות את זה בהקדם".

גם העוזרת של ח"כ לביא הפנתה אותי לעמותת ל"א ואמרה שביקשה מהם את פירוט המקרים, וכי תעדכן אותנו ברגע שתקבל אותו. במשטרה אמרו שהם לא מנהלים מעקב שמי אחר המקרים.

השיחות האלה התקיימו ביום חמישי. בינתיים, לא קיבלתי עדכון כלשהו מקהת או מח"כ לביא.

נציין כי ארגוני המגדר הקיצוניים דוגלים בנראטיב לפיו הגבר היהודי מהווה סכנה לנשים, וכופרים בנראטיב הציוני והלאומי לפיו הגבר מספק הגנה. בעת מלחמה, הנראטיב הזה נקלע לקושי משום שהציבור רואה את חייליו הגברים נהרגים ונפצעים בכדי להגן עליו. מסיבה זו חשוב לחלק מהארגונים הללו, לאחר כל מלחמה, להחזיר את השיח הציבורי מהר ככל האפשר לפסים האנטי-הגבריים הרגילים. ייתכן בהחלט שזהו הרקע למבוכה אליו נקלעה הוועדה לקידום מעמד האישה.

אורלי לוי-אבקסיס ח"כ בעלת מודעות חברתית, או רודפת פרסום סדרתית? - עו"ד תמר הר-פז

דיון סוער נערך ביום רביעי שעבר בכנסת על דו"ח ה - OECD  האחרון. במהלך הדיון תקפה ח"כ אורלי לוי -אבקסיס את הממשלה על אופן ניהול התקציב. בתגובה שחרר לעברה שר הרווחה עקיצה כשאמר כי ח"כ הוגן המתנגד לתקציב – צריך להצביע נגדו גם בשעת-האמת במליאה.  בכך רמז לעובדה כי לוי למרות דבריה, הצביעה בעד התקציב והתנהלות הממשלה האמורים. דבריה של לוי-אבקסיס, זכו למתקפה אף מח"כים נוספים בקואליציה על רקע התקדים הפרלמנטרי שיצרה. לראשונה ח"כ מהקואליציה תוקף את  הממשלה על התנהלותה התקציבית[1] .

כזכור ניסיונותיה של אורלי לוי לחדור לחיקה החם של הפוליטיקה הישראלית החלו במגעים עם פואד בן אליעזר ממפלגת העבודה, שבמהלכם אמרה  "תוכנית הליכוד הרסנית לציבור הישראלי,  ונראה לי שדווקא העבודה היא זו שתוביל את השינוי". במקביל למגעים עם פואד , נפגשה גם עם יוסי שריד כדי לבדוק אפשרות להצטרף למפלגת מרצ[2]. לאחר שנכשלה בניסיונותיה להתקבל לשתי המפלגות האלה, פנתה לאביגדור ליברמן, שהסכים לקלוט אותה  במפלגת "ישראל ביתנו".

מאז ועד היום נראה שהיא חדרה לתוך חיינו ואנחנו לא מפסיקים לשמוע ממנה התבטאויות דעתניות כמעט בכל דבר ועניין. לוי –אבקסיס התראיינה ושחררה הודעות לתקשורת באינספור נושאים : מצב הקשישים בישראל, טיפולי השיניים לילדים, הקמת מוסדות לנוער עברייני, טיפול בפגים בישראל, סבסוד הדיור הציבורי, בעלי מוגבלויות, הוצאת ילדים מהבתים, חד הוריות וכו'. כל פעם שנושא מסויים עולה לכותרות אורלי ממהרת לצאת לתקשורת ודואגת לטפח את הדימוי שלה כמושיעת החלשים והמדוכאים.

ואין ספק שכל הנושאים שהוזכרו חשובים, אבל מישהו בדק פעם האם לאחר שהיא יוצאת בהכרזות תקשורתיות לוי –אבקסיס באמת מטפלת בכל הנושאים האלה, או שהיא שוכחת מהם דקה לאחר שהפלאשים כבים? האם זה הגיוני שח"כ אחד יכול להעניק טיפול רציני ומעמיק לכל כך הרבה נושאים בקדנציה אחת?

הפרשה של סילמן היתה דוגמה טובה לכך, דקה לאחר מותו הטראגי הופיעה לוי-אבקסיס  בעיתונות ובישרה שהיא ניסתה לעזור לסילמן. אין שום דרך לדעת אם זה נכון וגם אם זה נכון,  לפי התוצאה , העזרה של לוי לא ממש הוכיחה את עצמה.  אבל מה שבאמת מטריד זה המהירות שבה רצה אורלי לוי לגזור קופון תקשורתי על חשבון הטרגדיה של סילמן.

גם לויכוח הסוער שהתנהל ביום רביעי במליאה, השאלה הזו רלוונטית. זכותם של חברי הכנסת שהתעמתו עם לוי-אבקסיס להרגיש שכשאורלי לוי נואמת נגד הצעת התקציב, שהיא עצמה הצביעה בעדו זה חוסר כנות, וניסיון להרוויח  נקודות בדעת הקהל בצורה לא הוגנת.  זכותם להתנגד לנאום שאמור למצב את לוי-אבקסיס כמעין צ'ה גווארה,  בשעה שבפועל תמכה בתקציב. בקיצור הקול קול יעקב והידיים ידי עשו .

ולזה תוסיפו את סגנונה האישי, שיצא לו שם בוטה במקצת. לוי-אבקסיס כבר הספיקה לכנות את פקידי האוצר חזירים[3]  ואבות, שהורחקו מילדיהם על ידי רעיותיהם לשעבר והופיעו בפני ועדה בכנסת בבקשה לסיוע כונו על ידה חוצפנים, כי כפי שדאגה להסביר להם, להשקפתה זכויות האם קודמות לזכויות האב .

נשאלת השאלה האם מי שיחד עם עוד ששה מבני משפחתו "עלה בהגרלה" של מגרשים במחירים מוזלים שנערכה בבית שאן בביתן סגור וללא פרוטוקול, ושהייתה מיועדת מלכתחילה לזוגות צעירים ולמחוסרי דיור[4]  רשאי להציג עצמו כל העת כהתגלמות המלחמה בשחיתות וכאביר הצדק החברתי?  האם מי שבצע זיגזגים פוליטיים מהעבודה למרץ ולישראל ביתנו במרוץ אחר כסא בכנסת, יכול כל העת להטיף מוסר לאחרים?

[1] http://www.news1.co.il/Archive/001-D-329087-00.html

[2] http://www.nrg.co.il/online/1/ART/855/663.html

   http://celebs.walla.co.il/?w=/30/657077

[3] http://www.themarker.com/consumer/health/1.2006962

[4] http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-e050dbf8a7c4731018.htm

http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=17081&newsletter=15.05.2012

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4229136,00.html

http://news.walla.co.il/?w=/90/2533075

פורסם ב: 02/02/13, 19:52, גיל רונן, אתר ערוץ7

נשים בקורס טיס – בכל פעם שיש קורס חדש, העיתונות מפמפמת את המרכיב הנשי. מדוע, ומה בעצם תרומתן של הטייסות?

מזה 18 שנה, מאז בג"צ אליס מילר, הנושא של נשים ביחידות קרביות, ובמיוחד במטוסי חיל האוויר, אינו יורד מהכותרות בישראל.

הקורס האחרון אינו יוצא דופן מהבחינה הזו: שוב העיתונים מלאים בסיפורים על הבנות הלוחמות המהוללות, שלפי הנפח העיתונאי המוקדש להן, אפשר לחשוב שהן לוחמות העילית שבלעדיהן צה"ל לא יוכל לתפקד.

האמת לגבי הטייסות היא שתרומתן לחיל מזערית. ככל הידוע לנו, רק אישה אחת – רוני המפורסמת – משרתת כטייסת קרב במטוס, ואישה אחת משרתת כטייסת מסוק קרב. כל האחרות הן על תקן של טייסות תובלה, נווטות או מכוננות.

תשאלו – נו, אז מה? האם עינך צרה בכך שנשים משרתות כטייסות? האם הגבריות שלך מאוימת? האם אתה שונא נשים ולא מוכן לפרגן להן את יכולותיהן?

ובכן, לא! אף אחת מהתשובות האלה אינה נכונה.

האמת הפשוטה היא שקורס טיס אמור להיות אחד הקורסים הקשים ביותר בצבא, אם לא הקשה שבהם. אחד המרכיבים שלו, שכל מתנדב לטיס מודע לו היטב, הוא סדרת השבי האימתנית. מרכיב אחר הוא אימון מיוחד המכשיר את הלוחם לשרוד בשטח אוייב עויין, הכולל יכולת לחימה פנים-אל-פנים.

באופן ממוצע, בנות חלשות יותר פיזית מבנים באופן משמעותי ביותר. ההבדלים ניכרים במיוחד בכוח בפלג הגוף העליון, וגם בחוסנן של העצמות וביכולת של הגוף לפתח מאסת שריר כתוצאה מאימונים. ההבדלים אינם הבדלים קטנים אלא הבדלים גדולים ומכריעים. לא חסרים מחקרים שמפרטים את שיעורי ההבדלים בכוח הפיזי של המינים, אבל האמת היא שלא צריך מחקרים בשביל זה: אלה דברים שכל ילד יודע.

יוצא איפוא שבשביל להכניס בנות ליחידות קרביות, ובמיוחד ליחידות מובחרות, יש צורך בהורדת סרגל המאמצים עבורן. הן נושאות פחות ציוד. פחות מחסניות בחגור, למשל. כאשר צריך לקפוץ מעל קיר באימון, שמים להם דרגש ליד הקיר בכדי שיוכלו לעבור אותו (זה לא צחוק, זה נכון וזה בדוק ואפילו הראו את זה פעם בכתבה בטלוויזיה). בכדי שלא ישימו לב, בזמן האימונים, שהבנות רצות לאט יותר מהבנים, פיתחו בצה"ל "אימון מטשטש הבדלים". כלומר, במקום לרוץ בקו ישר, החיילים והחיילות רצים במסלול מעגלי. ככה אי אפשר לדעת מי נמצא בהקפה השלישית, ומי עדיין לא סיים את הראשונה.

הגששים קראו לזה ישראבלוף.

טייסת שתיפול חלילה בשבי האוייב תיאנס – אין בכך ספק בכלל. שום תרגולת בסדרת השבי לא תמנע את זה ולא תעזור לה לשרוד את זה. לא רק שהיא תיאנס, השובים ידאגו ליידע אותנו בכך. המדינה לא תעמוד בזה, והעיתונות התבוסתנית תייצר כזו פאניקה, שהממשלה תסכים למסור עבור הטייסת השבויה גם את הכותל המערבי.

טייסת שלא מסוגלת לעבור את קורס הטייס בלי הנחות גם לא תוכל להתמודד בקרב פנים אל פנים עם אזרחים או חיילים עוינים בשטח אוייב. לחיילים הקשוחים ביותר זה קשה – קל וחומר שזה יהיה קשה עבור מי שעברה את קורס הטייס רק בכדי למלא מיכסה של ארגוני הנשים.

עוד בעייה קשה היא שיעור הפציעות הגבוה של בנות ביחידות הקרביות, וחומרתן של הפציעות (ראו וידיאו). זהו אחד הסודות השמורים ביותר בצה"ל. ח"כ יעקב כץ התייחס אליו מעל במת הכנסת בשנה שעברה – אבל זה רק בגלל שהוא איש אמיץ. אף אחד אחר לא מוכן לגעת בנושא, כולל חברי כנסת מהימין, כולל (ובמיוחד) העיתונות, מהחשש שיצויירו כ"שוביניסטים" רחמנא ליצלן ו"ייפלו לפה" של קרן נויבך, שלי יחימוביץ', אילנה דיין ודומותיהן.

יש עוד הרבה סיבות מדוע הכנסתן של נשים ליחידות קרביות, ובמיוחד לטיס, היא מעשה טפשי. אחת מהן היא שעצם העובדה שאתה מקדם חייל אחד – במקרה הזה חיילת – על סמך דרישות נמוכות יותר מאלה שאתה דורש מהאחרים, יוצרת דמורליזציה. שכן, העדפת החיילות לא מסתיימת בעצם כניסתן ליחידות אלא נמשכת גם בקידום שלאחר מכן. מכיוון שממילא פחות מ-3% מהבנות מתנדבות לשירות קרבי, ועוד הרבה פחות שורדות את המסלול כולו – העיסקה הזו לא משתלמת לצבא.

חמורה מכל, אולי, היא העובדה שמי שמקדמות נשים באופן מאוד אגרסיבי בתוך הצבא הם ארגוני "הקרן החדשה לישראל", שהיא קרן עויינת לישראל, ובראשם עמותת "שדולת הנשים."

בווידיאו הבא אתם יכולים לראות את מי ששימשה עד הזמן האחרון כיו"ר שדולת הנשים, רינה בר-טל, משתוללת מזעם בישיבה של הוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת מהשנה שעברה, בנוכחות אלוף אורנה ברביבאי ויועצת הרמטכ"ל לענייני נשים (יוהל"ן), תא"ל רחל טבת-ויזל. מה שבר-טל אומרת שם באופן ברור מאוד זה: אתן חייבות את קידומכן לנו. אני קידמתי אתכן. הסיבה לכעס שלה, אגב, היא ככל הנראה העובדה שהרמטכ"ל מינה ליוהל"ן את טבת-ויזל, שהיא אישה דתייה ולא טופחה על ידי הקרן החדשה, ולא את אחת המועמדות ששדולת הנשים רצתה שתמונה.

ועכשיו תצפו בבקשה בווידיאו הזה, שצולם באותה הישיבה. האיש שמדבר ברקע זה עבדכם הנאמן. משום מה המצלמה לא הראתה אותי אלא את מי שישבו מולי: חבורה של נשות שמאל קיצוני שבמרכזן ד"ר אורנה ששון-לוי, גם היא מ"צוות המגדר" של צה"ל. ששון לוי כתבה ספר, "זהויות במדים," בו קראה להחלשת הצבא ומרכזיותו בחברה הישראלית.

כך כתבה ששון לוי בספרה: "המשך הסכסוך והצמדות לפתרונות צבאיים כוחניים משרתים את מעמדם של חלק מהגברים בישראל.... מכאן שהתפתחותם של דגמים אחרים של גבריות... יכולה לסדוק את כוחה של הגבריות הקרבית ולפגוע ביציבותו של המיליטריזם הישראלי".

למרות זאת היא קיבלה כבוד מלכות בישיבה – שנוהלה על ידי ח"כ ציפי חוטובלי הפמיניסטית – וכפי שאתם רואים, היא וחברותיה גם לועגות לי בגלוי בזמן שאני מדבר.

כך בדיוק מקבל השמאל הקיצוני והבוגדני דריסת רגל בדרגים הגבוהים ביותר של צה"ל ושל המדינה. תאמינו או לא, אבל בתוך צה"ל פעל במשך שנות ה-2000 "צוות מגדר" בראשותה של הפרופ' נעמי חזן. זו אותה נעמי חזן שחתמה על עצומה שקראה לצה"ל להפסיק את "הטבח" בעזה, כבר ביום הראשון של מבצע עופרת יצוקה. אותה חזן שעמדה בראש הקרן החדשה שארגוניה סיפקו 92% מהחומרים הישראליים של דו"ח גולדסטון. הצוות הזה – המורכב כולו מנשות שמאל קיצוניות ביותר, המתנגדות לצה"ל – קיבל גישה למאגרי הנתונים השמורים ביותר והעביר הרצאות למאות או אלפי חיילים וחיילות, קצינים וקצינות.

זה לא צחוק, רבותי. זה רציני מאוד. מדובר במחדל ברמה הגבוהה ביותר, והוא מתרחש מתחת לאף של כולנו. הגיע הזמן לשים סוף למצב הזה ולהתחיל לומר את האמת על הקמפיין למען נשים קרביות.

לפרטים נוספים – הקליקו בבקשה על הקישור הזה בכדי לצפות בחוברת של "הפורום לחוסן צה"ל"

בנוסף, צפו בבקשה במצגת הזו

בשנתיים האחרונות פירסמו עיתונאי 'מעריב', בן כספית, בן-דרור ימיניוקלמן ליבסקינד, שורה של תחקירים חשובים על מעללי "הקרן החדשה לישראל" ונשיאת הקרן, פרופ' נעמי חזן, לשעבר חברת כנסת מטעם מרצ. התמונה העולה מהתחקירים היא של גוף המממן ומכוון מערך של ארגוני "זכויות" שמחליש את המדינה ואת צה"ל.

למרבה הצער, התמונה המבהילה הזו היא רק קצהו של קרחון ענק מימדים. בכדי לראות את הקרחון לעומקו, עלינו להרכיב על חוטמינו משקפי תלת-מימד מיוחדים, שיחשפו לעינינו את מימד הפוליטיקה המגדרית. אלה אותם המשקפיים דרכן צופות נשים פמיניסטיות בעולם הסובב אותן, רק שאנחנו נביט דרכם מבלי לוותר על הביקורתיות שלנו. כעת נגלה כי הרבה לפני  שנתמנתה לנשיאת "הקרן החדשה", הניחה חזן, ביחד עם חברותיה לממסד הפמיניסטי-מיליטנטי, את התשתית המגדרית למנגנון אותו היא מפעילה כיום באמצעות "הקרן החדשה".

מצויידים במשקפינו החדשים, בואו נצלול 20 שנה אחורה במימי הזמן הקפואים, לשנת 1992. באותה שנה הקימה ח"כ-דאז חזן את הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, בשיתוף עם ח"כ יעל דיין (עבודה). חה"כ לימור לבנת ונעמי בלומנטל (ליכוד) צורפו אף הן, לאחר שעברו "הכשרה" אידיאולוגית בידי עמותת "שדולת הנשים", והפכו בכך מרצונן החופשי לעלי תאנה עבור מפעל של שמאל קיצוני. "שדולת הנשים", שחזן נמנית עם המייסדות שלה, היתה באותן שנים ארגון דגל של "הקרן החדשה". חזן, מצידה, היתה חברת הנהלת "הקרן החדשה" לפני שנבחרה לכנסת.

559 הצעות חוק

הסוציולוג-היסטוריון ד"ר עוז אלמוג קובע במאמר "ממצ'ואיזם לפמיניזם" כי רק בכנסת ה-13 וה-14 הוגשו 559 (חמש מאות חמישים ותשע) הצעות חוק פמיניסטיות על ידי שמונה חברות כנסת. היום אנו כבר בכנסת ה-18. חלק ניכר מהצעות החוק הללו הן פרי עבודתה של "שדולת הנשים", והן מוגשות לחברי הכנסת כאשר הן כבר מוכנות לחתימה והגשה.

בשנת 1995 הוקמה בכנסת הוועדה לזכויות הילד, ביוזמת חברת הכנסת הקומוניסטית תמר גוז'נסקי. זוהי ועדה משלימה לוועדה לקידום מעמד האישה, וכפי שהסברנו בעבר – והוכחש על ידי הדוברת המשותפת לשתי הוועדות – מדובר בכלים שלובים. יחדיו, מקדמות הוועדות גירסה מערבית של תפיסה קומוניסטית ישנה אשר מסכסכת בין אבות ואמהות ומחלישה את שניהם מול ילדיהם. פועלן המצטבר של הוועדות תרם לערעור יציבות התא המשפחתי במדינת ישראל והעניק כוח רב לעסקניות המגדר בכל הרמות.

בשנת 1998 הקימה חזן את הרשות לקידום מעמד האישה במשרד רוה"מ. זו זרוע ביצועית של המנגנון המגדרי, שנהנית מגישה ממסדית שוטפת לתקציבים, למשרדי הממשלה על כל יחידותיהם, לרשויות מקומיות, למפעלים ולארגונים בכל הרמות והגדלים. חזן עומדת עד עצם היום הזה בראש הוועדה המייעצת של הרשות, וגם אם ראש הרשות – ורד סוויד – באה כיום מהמרכז-ימין הפוליטי, הרי שעולם המושגים שהיא פועלת במסגרתו מוכתב על ידי חזן וארגוני הקרן. אותה הדינמיקה פועלת במקרה של הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, שבראשה עומדת לכאורה אשת ימין דתית, ח"כ ציפי חוטובלי.

מהפכה בצבא

ב-2001 הוקם גוף הקרוי "יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים" (יוהל"ן) במקום חיל הנשים של צה"ל, במסגרת מהפכה פנים-צבאית שהובילה חזן, ביחד עם נבחרת "חוקרות" אולטרא-שמאליות. חזן וחברותיה הוכרו כ"צוות מגדר" והתוו את קו הפעולה של יוהל"ן, תוך שהן מקבלות גישה בלתי-אמצעית לבסיסי צה"ל, למאגרי המידע שלו ולמפקדיו הבכירים ביותר.

המנגנון הפמיניסטי-מיליטנטי בישראל פועל בסימביוזה עם ממסד בינלאומי בעל קשר איתן לאו"ם והטיה אנטי-ישראלית מובהקת. חזן היא יו"ר ועדת ההיגוי הישראלית של גוף ששמו "נציבות הנשים הבינלאומית" (IWC), אשר פירסם עצומה ביום הראשון של מבצע "עופרת יצוקה" בו גינה את "הטבח" שמבצעים חיילי צה"ל בעזה. גוף זה מקדם מאז אמצע שנות ה-2000, ביחד עם עמותת "איתך-מעכּי" של "הקרן החדשה" והוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, חקיקה שנועדה לאפשר החדרת נשות שמאל ונשים ערביות לגופים ממשלתיים בעלי רגישות לאומית וביטחונית.

כל אחד מהסעיפים שהעלינו כאן ראוי, כמובן, לטיפול עיתונאי מעמיק ולבדיקה על ידי גורמים רשמיים כמו הכנסת. אם איננו רוצים לטבוע במצולות, עלינו לראות סוף-סוף את הקרחון, ולהיות מסוגלים להבחין בין מאבקים אמיתיים על טובתם של נשים וילדים לבין חתרנות חמורה המסכנת את כולנו – גברים, נשים וטף.

קישור בנושא:

אתר עמותת הפמיליסטים

פורסם בבלוג Velvet Underground של העיתונאית דבורית שרגל ב16 בפברואר 2012.

בעידן הפמיניזם המיליטנטי, העתונות הישראלית כבר לא ראויה בעיני לשם "עתונות", משום שהיא משתיקה את הפגיעה המאסיבית והשיטתית ביותר בזכויות אדם שמתרחשת במדינה. כוונתי לפגיעה בילדים ובאבות – ובנשים שאוהבות אותם – שמתבצעת תחת דגל הפמיניזם המיליטנטי. מכיוון שגם העתונות לוקה באותה מחלה שהשלטון לוקה בה, לקורבנות השיטה אין לאן לפנות במצוקתם. הממסד כולו נגדם ואילו "כלב השמירה" שומר על הממסד מפני הזכרים, להם הוא מותיר לכל היותר את זירת הטוקבקים (וגם זה לא, כפי שיראה מי שישרוד עד סוף הפוסט הזה).

הערה: אני משתמש במונח "פמיניזם מיליטנטי" בכדי לתאר זרם שאני רואה אותו ככת שלטונית לא-נבחרת הפועלת במקביל לשלטון הרגיל, בתחרות עמו ואף בחתירה תחתיו. אני מבין שרוב הנשים שרואות עצמן כפמיניסטיות לא יגדירו את עצמן כפמיניסטיות מיליטנטיות. מצד שני, גם רוב המוסלמים הפונדמנטליסטיים לא יגדירו עצמם ככאלה, וגם אנשי הימין הקיצוני לא יגדירו עצמם ככאלה. מי שמביט מבחוץ על תנועה, בעין ביקורתית, לא תמיד ישתמש באותם המונחים שבהם משתמשים חברי התנועה לגבי עצמם.

הנושא יכול למלא עשרה ספרים שמנים (רק שאף אחד לא ידפיס אותם בעידן הנוכחי), אבל זהו רק פוסט אורח בוולווט אנדרגראונד, לכן אסתפק בנגיעה קלה בשני נושאים: סיקור מקרי רצח במשפחה ודו"ח ועדת שניט. אפשר להרחיב בטוקבקים, שהם כנראה ממילא זירת הביטוי הטבעית שלי, כגבר שמסרב להיות "חדש".

הבית כשדה קרב

הדוגמה הבולטת לפמיניזציה של העתונות היא התייחסותה המוטה למקרי אלימות במשפחה – התייחסות התואמת את תיאוריית הפטריארכיה. לפי תיאוריה זו, הדומיננטיות הגברית בעולמנו נובעת מכך שגברים שולטים בנשים ובילדים בכוח הזרוע ובאיומים. שלטון אימים זה נסמך על ייצורה של תודעה כוזבת ("מיסתורין נשי") המשכנעת את האשה להיות "נשית" באופן שמתאים לאינטרס של הגברים, ועל מערכות קשרים בין החבר'ה הוותיקים (old boys) מבית הכנסת ומהצבא שמעניקות לגברים יתרון מתמיד בכל תחומי הכוח. לפי תפיסה זו, מתנהלת מלחמה של ממש בין המינים, ובמלחמה כמו במלחמה.

אם גבר רוצח אשה ו/או ילד/ים, יש לכך משמעות עמוקה בהרבה מאשר ל"סתם" רצח, בעיני הפמיניסטית המיליטנטית. לא מדובר באירוע פלילי, שמעצם הגדרתו הוא חריג המוקע על ידי החברה, אלא באקט של מלחמה. לפיכך, בעשור האחרון התקבע נוהג לפיו ידיעות מעין אלה הן כותרת ראשית ואייטם פותח במהדורה, בניגוד לרובן המכריע של הרציחות הפליליות האחרות. במקום להיות יבש ועובדתי, הסיקור שייך לסוג האמוציונאלי: הסצינה מתוארת כ"מחזה מחריד", והרצח הוא "מזעזע".

מראים לנו את כתמי הדם על הריצפה, את הגופה על האלונקה, ומתארים את בכיים של היתומים. הכתב יודע כבר שמצפים ממנו לציין אם קדמו לרצח תלונות במשטרה או לא. הרעיון היסודי שעובר לציבור – ולשוטרים – הוא שאילו פעלה המשטרה כראוי, היא היתה מונעת את הרצח.

הסיקור הזה תואם את התפיסה לפיה משפחה שיש בה אבא, אמא וילדים היא "רעה חולה" , כפי שכתבה פעם קמפיינרית ארגוני הנשים, דורית אברמוביץ'. אברמוביץ' מתארת בראיון של "הטלוויזיה החברתית" סוג של שליטה של הארגונים הללו על העתונות, ולדעתי היא עוד מצטנעת.

לעומת הסיקור מקרי הרצח ע"י גברים, שתואמים את תאוריית הפטריארכיה, כאשר אשה רוצחת גבר או ילד, הסיקור נוטה להיות מינורי – ואף אוהד. אולי הדוגמה הבוטה ביותר לכך בשנים האחרונות היתה כתבתה של בילי מוסקונה-לרמן על רגינה קרוצ'קוב, שהטביעה למוות את בנה בן הארבע, מיכאל, בגיגית. הכתבה נפתחה במילים "הלב שלי עם רגינה." פמיניזם או לא, כל קוראת עם לב המחובר לחוט שידרה מוסרי אמורה לחוש קבס כבר מהמשפט הזה.

כאשר מזל אוחנה מיבנה שחטה את בעלה יחיאל עם סכין מטבח, הכותרת ב-Ynet נתלתה בגירסתו הבלתי-סבירה של סניגורה, כאילו הסכין "עפה" לה מהידיים  – גירסה שנדחתה בהמשך בבית המשפט. כעבור שנה וחצי, כאשר בית המשפט שלח את אוחנה למאסר עולם, כמו כל רוצח – Ynet הבהיר שגזר הדין אינו מקובל עליו: "מדובר בגזר דין חריג בחומרתו לגבי עבירות של אלימות במשפחה," קבעה כותרת המשנה. זוהי כמובן הטעייה. בית משפט הרי חייב לשלוח רוצחים למאסר עולם. הכוונה של העורכ/ת היתה, כמובן, שהעונש "חריג" כשאשה היא הרוצחת. מי שמכיר את האופן שבו בתי המשפט מושפעים מכותרות בעתונות יכול לנחש שהיתה מטרה באמירה הזו. ואכן, סעיף הרצח הומתק בעליון. גם עונשה של אוחנה הופחת לתשע שנים, והיא מסתובבת מן הסתם בינינו.

אני מבין שעבור נשים שרואות את העולם דרך משקפיים פמיניסטיים-מיליטנטיים, גם נשים שרוצחות גברים וילדים הן קורבנות. אולי יש פה חשש מסויים מהתעוררותה של חמלה: אם הרוצחות אינן בהכרח קורבנות, ייתכן שדווקא הגברים הם לפעמים קורבנות, ואם הגברים הם לפעמים קורבנות, השקפת העולם הדיכוטומית והקרה של הפמיניזם המיליטנטי מאויימת. בכל מקרה, ראוי לזכור שלא כל צרכני העתונות הישראלית הם נשים פמיניסטיות. כשאני, למשל, קורא ידיעות כאלה, אני חש בחילה פיזית – כי אני יודע שדמי מותר, וכמו שהסכין עפה "בטעות" וחדרה 13 ס"מ לתוך צווארו של יחיאל, סכין אחרת יכולה לעוף בטעות ביום מן הימים לתוך הצוואר שלי, והרוצחת תקבל יחס סלחני.

היתה ועדה? אז מה!

אם במערכות העתונות פועל זרם שמסוגל להצדיק שפיכת דם של ילדים והפיכתם ליתומים, ברור שגם לגבי הפרדת אבות מילדיהם בגירושין, והקזת דמים מסוג אחר – מזונות, למשל – אין לצפות לסיקור הוגן.

ועדת שניט מונתה ב-2005 בכדי לדון בביטול חזקת הגיל הרך האנכרוניסטית, המעניקה לנשים משמורת אוטומטית על ילדי גירושין מתחת לגיל 6 – ובפועל, גם על ילדים גדולים יותר. היא ישבה 6.5 שנים – פרק זמן בלתי נסבל באורכו. מסקנות הביניים שקראו לביטול החזקה פורסמו ב-2008, אך המסקנות הסופיות בוששו לבוא. חלפה שנה, ועוד שנה, ועוד אחת. על פי עדות של אחד מחברי הוועדה, בזמן זה הפעילו ארגוני הנשים "לחץ חסר תקדים בתולדות ועדות ממשלתיות על חברי ועדת שניט, במטרה להכניס סעיף שמבטיח את שליטת האם בילדים."

פעילי האבות הסיקו בשלב מסויים שנציגות הפמיניזם המיליטנטי בוועדה תוקעות את הדיונים בכוונה תחילה, וכי אם לא יפעילו לחץ נגדי על חברי הוועדה, היא תשב גם שבעים שנה ולעולם לא תשחרר את מסקנותיה. לכן הוסרו הכפפות בשנה וחצי האחרונה והתחילו משמרות מחאה, והזהרות כי של האבות כי לא יהססו לפנות לבית המשפט ולדרוש את הגשת המסקנות. למותר לציין שאיש לא נקט פעולה לא חוקית ואם מישהו היה נוקט פעולה שכזו, הוא היה נעצר מייד, מן הסתם. וזה לא קרה.

הלחץ עבד והוועדה שחררה נוסח סופי של המלצותיה, שהיו ידועות מכבר, לבטל את חזקת הגיל הרך לטובת מודל מעט יותר שוויוני. ארגוני הנשים יצאו לקרב. כמו בקרב הקודם שלהן, נגד השוואת גיל הפנסיה, מדובר במאבק אנטי-שוויוני בעליל בו דורשים הארגונים זכות-יתר משמעותית ביותר, בסתירה למסקנותיה של ועדת מומחים שמונתה במיוחד בכדי לבדוק את הנושא. אבל הארגונים האלה כל כך בטוחים בעצמם כיום, שהם אפילו לא מתנצלים על עמדות צבועות שכאלה.

כצפוי, גייסו הארגונים את גיסותיהם התקשורתיים למערכה. ב"לונדון וקירשנבאום" ראיינו את ד"ר רות הלפרין-קדרי – אולי הדמות הבולטת בהנהגה הפמיניסטית-מיליטנטית באקדמיה – אבל שכחו להציב מולה מישהו שיציג את הצד הנגדי. ראיון דומה עם הלפרין-קדרי נערך בתוכנית המשפטית של משה נגבי ב"קול ישראל". ענת דולב ראיינה באותה תחנה את בילי מוסקונה-לרמן – עמה היתה בהסכמה מלאה, כמה מפתיע – ואילו בן כספית ראיין ב"עושים סדר" של ערוץ 2 והחינוכית את עו"ד ענבר שנהב, שהתנגדה למסקנות ועדת שניט, ללא מרואיין מאזן כלשהו.

היו גם אייטמים מאוזנים יותר, בגלי צה"ל, בערוץ 10 ובערוץ 1.

לאחר שהשר יעקב נאמן אימץ את המלצות הוועדה, פנתה אל פעילי האבות כתבת "סופשבוע" של מעריב, ליאת שלזינגר, עם סדרת שאלות ממנה היה ברור שהיא מתכננת כתבה שתציג אותנו באור נלעג ושלילי. ואכן, הכתבה שהוצגה כתחקיר – ניסתה לצייר את הפעילים כחבורה אלימה ומרושעת, ולבטל את הלגיטימיות של ועדת שניט, משום שכביכול הושפעה על ידי איומי האבות.

בצעד נדיר של פרגון בין-עיתוני, חיזקה צפי סער את המסר ב"הארץ". "חברי הוועדה בוודאי פעלו מתוך כוונות טובות ובצורה מקצועית ושקולה מבחינתם," כתבה, "אבל גם הם בני אדם ולא יכלו שלא להיות מושפעים מהלחצים המאיימים והברוטליים שהופעלו עליהם. האם ייתכן שגורלם של מאות אלפי ילדים במדינת ישראל יוכרע בנסיבות כאלה?"

ח"כיות פמיניסטיות-מיליטנטיות העלו טענות דומות כמה ימים קודם לכן בדיון שנערך בכנסת. הדיווח על הדיון ב-Ynet היה די מאוזן, אבל מישהו לא התאפק והכניס תמונה משונה של ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', ממנה קשה בכלל לזהות אותה. התמונה הזו הוכנסה גם בעבר לכתבה שתקפה את הח"כית על רקע תמיכתה בזכויות ילדים ואבות.

מילה אחת לא נכתבה ב"תחקיר" הפטרוני של מעריב על הטענות בדבר לחצים בלתי-לגיטימיים שהופעילו ארגוני נשים על ועדת שניט, או על הסחבת בדיוניה. אולי החלק החזק ביותר בכתבה היה האיור המאוס, שהציג נשות-בית קטנות וחסודות (האם אחת מהן מחזיקה שואב אבק לרהיטים או שנדמה לי?) וגברים רעים וחסונים שגונבים מהן את ילדיהן. מבלי לתת לחוק גודווין להיכנס לפעולה, אני מנסה לדמיין עיתון ישראלי מיינסטרימי שמזמין איור דומה לגבי כל מאבק אחר בין קבוצות באוכלוסייה – ולא מצליח. האם מישהו היה מעז לצייר כך ערבים, למשל?

"סופשבוע" אפילו לא מחדש הרבה. איור דומה, של  אב מרושע הגונב את כספיהם של אשתו ובנו, הופיע ב"הארץ" לפני 3.5 שנים, בעוד כתבה מוטה-להפליא של הגב' סער.

לאחר הודעתו של השר נאמן הרהיב מישהו ב-Ynet עוז ופירסם מאמר דעה של עו"ד יעל גיל, המהלל את מסקנות ועדת שניט. המאמר קיבל כ-200 תגובות, רובן אוהדות. זה לא מפתיע: סקר שערכה מינה צמח בערך כאשר מונתה ועדת שניט הראה כי רוב מוחלט של הציבור – כולל נשים! – מצדד ברעיון המשמורת המשותפת. מה שאומר הרבה על המידה שבה ארגוני הנשים אכן מייצגים את ציבור הנשים.

ארגוני הנשים גייסו מילואים ועברו משלב הבלימה לשלב ההבקעה. כעבור שבועיים, ב-13.2.12, התפרסם מאמר נגדי של עו"ד צבי טריגר. גם כאן, רוב התגובות היו בעד ביטול חזקת הגיל הרך – ונגד עמדת הכותב. כנראה שמישהו לא יכול היה להתמודד עם התוצאה הזו והטוקבקים הפסיקו להופיע, בהמשך היום שבו המאמר עלה לאתר. מאז ועד רגע הגשת הפוסט הזה (חמש בערב, יום רביעי, 15.2.12) לא מופיעים טוקבקים שנכתבו ביומיים האחרונים, למרות שידוע לי בוודאות מעדויות של פעילי אבות שהם כתבו טוקבקים רבים.

כשהייתי ילד, בשנות ה-70, טענו הפמיניסטיות (בצדק) שהגברים חשים מאויימים מיכולתן של נשים להצליח גם בתחומים שנחשבו גבריים. האם ייתכן שכיום, הפחד מהאמת עבר לצד השני?

בשם האבות המעוכים - גיל רונן, פורסם בNRG ב16.1.2012

משמיצים אותנו, מתעלמים מזכויותינו, משסים בנו את השוטרים ומציגים אותנו כאלימים - אבל בסוף האמת תנצח. תגובה לבילי מוסקונה-לרמן

בילי מוסקונה-לרמן הקדישה טור ארוך, רצוף באי-דיוקים ובהרבה רצון רע, לכנס הפמיניסטי-מיליטנטי שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן לפני כשבועיים, ולמערך האבטחה הכבד-יחסית שליווה את קיומו. המערך הזה נדרש – כך טענה – בשל פעולת מחאה של "לובי גברי חזק" שהתרחשה בעת האירוע. מוסקונה-לרמן אף מצטטת אמירה מתלהמת שהופיעה, לדבריה, בדף הפייסבוק הפרטי של אחד הפעילים, כהוכחה לכך שהאבטחה היתה חיונית.

בואו נעמיד דברים על דיוקם. איני יודע מה באמת כתב או לא כתב אותו פעיל אלמוני שמוסקונה-לרמן מצטטת, אבל מי שרוצה לראות גם אמירות אנטי-גבריות קיצוניות של נשים לא צריך להיכנס לדף פייסבוק פרטי של אף אחת. הוא יכול להיכנס לפורום פמיניזם בפורטל האינטרנט הקרוב אליו, או סתם לקרוא טוקבקים למאמרים על חשודים בהטרדה מינית. אם לנשים מותר לדבר שטויות, גם לגברים מותר לדבר שטויות. מכל מקום, ברור שמארגני המחאה לא תכננו שום אלימות, ואכן לא היה שם שום דבר שאפילו מזכיר אלימות.

המחאה התמצתה בהענקת פרחים לעובדות סוציאליות, חלוקת סטיקרים בנוסח "אשה שווה לא פחות ולא יותר מגבר" ו"גבר שווה לא יותר ולא פחות מאשה", והנפה של כמה שלטים שבהם שונה הלוגו של בר אילן ל"בת אילן". היו גם כמה אבות ששמו איזולירבנד על הפה, כמחאה על השתקתם.

אין ארגוני אבות חזקים

היו שם פחות מ-30 אבות. הלוואי שהמחאה היתה גדולה יותר – אבל לצערי, בניגוד לדבריה של מוסקונה-לרמן, אין ארגוני אבות חזקים. יש עשרות אלפי אבות גרושים שהמדינה הזו מחקה אותם וחיסלה אותם באכזריות שלא תתואר, למרות שלא עשו שום דבר שמצדיק ענישה. מדובר בבני אדם רגילים לחלוטין, אזרחים טובים ואפילו טובים מאוד, שמצאו עצמם יום אחד נרדפים על ידי רשויות החוק בשל עבירות פליליות חמורות שלא ביצעו. במקביל ניטלה מהם הזכות לשהות במחיצת ילדיהם, בשל "מסוכנות" ערטילאית שלא צריך להוכיח ואי אפשר להפריך. הם הורחקו מבתיהם ורכושם נלקח מהם. הם הושמצו בקרב חבריהם ומכריהם. הם אולצו לשלם לנשותיהם-לשעבר סכומי עתק שלא היו ברשותם, ובצר להם עברו לגור אצל ההורים הזקנים, בקרוואנים או במחסנים. חלקם נעצרו לתקופות ארוכות בשל עלילות זדוניות או בשל חובות כספיים, והפכו לשכניהם של אנסים ורוצחים בתאי בתי סוהר צואים.

יש מאות אלפי גברים שמודעים למה שקרה לאותם עשרות אלפים וחיים בפחד שזה יקרה גם להם. יש כמה אלפי גרושים ש"מסתובבים" בכמה עמודי פייסבוק המוקדשים לנושא, ויש 150 או 200 פעילים, שמאוגדים ב-4 או 5 קבוצות עם דגשים רעיוניים שונים, וטרם נמצאה הנהגה שתצליח לגבש ולהוביל אותם במחאה אפקטיבית. מדובר בתנועה זעירה ללא שום תקציב, של אנשים שבורים, הורים שכולים לילדים חיים. זו התנועה שמוסקונה-לרמן רוצה שתפחדו ממנה.

כל רצח של אישה הוא סיבה להתגולל על כלל הגברים

בעת האחרונה הצליחה התנועה, בקטנה, לעקוף את מסך ההשתקה של מנגנון הדיכוי הפמיניסטי-מיליטנטי, שהשפעתו בעיתונות גדולה. כאבם של הקורבנות נחשף באחרונה מדי פעם בתוכנית "העולם הבוקר" בערוץ 2, ובתוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ. סיפורם של מרכזי הקשר האיומים אליהם נשלחים ילדים להיפגש עם אבותיהם לשעה בשבוע, תחת פיקוח משפיל של עובדת סוציאלית, סופר השנה בתוכנית הלילית של דנה ספקטור ורן שריג בערוץ 24, ובפוסט אחד בבלוג של מנחם בן, כאן ב"מעריב".

הפריצה הגדולה ביותר בשנה באחרונה באה בזכות ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שהרימה לפני כשנה את דגל המאבק נגד מה שהיא מכנה "הג'יהאד הפמיניסטי" באומץ רב ולא נרתעה, למרות קיתונות של בוז וארס ששפכו עליה הפמיניסטיות המיליטנטיות.

עדיין, מרבית הפוליטיקאים והעיתונאים חוששים למתוח ביקורת על ההתאכזרות הפמיניסטית-מיליטנטית לאבות ולילדים, שמא יבולע להם. מכונת התעמולה וההמרדה של ארגוני הנשים עובדת היטב. ציון "יום האשה הבינלאומי" (חג סובייטי, אגב) ו"יום המאבק באלימות נגד נשים" מדי שנה מבטיח שהתעמולה אף פעם לא תרד מסדר היום למשך זמן רב מדי. בין לבין, כל רצח של אשה הוא סיבה טובה להתגולל על כלל הגברים בישראל, ותמיד אפשר גם לדבר על הדרת נשים, פערי שכר, ושאר נושאים שמתאימים לאג'נדה האנטי-גברית. כל מחאה של אבות מוגדרת מראש כ"אלימוּת" והסיכוי שטענותיהם יקבלו סיקור הוגן ב"עושים צהריים", או תחקיר ב"עובדה" אפסי.

התרגיל האכזרי שהוציא אותנו למחות

מרבית התקוות של פעילי תנועת האבות הקטנה והמיוסרת התנקזו בשנים האחרונות לדיוניה של ועדה בראשות פרופ' דן שניט, אשר נועדה לתת אלטרנטיבה ל"חזקת הגיל הרך" המיושנת והפטריארכאלית, שמעניקה לנשים את הילדים באופן אוטומטי בגירושין. הוועדה ישבה שש וחצי שנים ארוכות, וכיום ברור שאם הדבר היה תלוי בנציגות הפמיניזם המיליטנטי בוועדה, היא היתה יושבת עוד 60 שנה בלי לפרסם מסקנות סופיות. ח"כ זהבה גלאון קראה בגלוי לקבור את מסקנות הוועדה "קבורת חמור". לחץ של פעילי אבות גרם לוועדה לפרסם בכל זאת את מסקנותיה, המבטלות את החזקה המפלה ומאמצות גישה יותר שוויונית לשאלת ההורות אחרי גירושין.

במקביל יושבת עוד ועדה – בראשות פרופ' פנחס שיפמן – שאמורה להמליץ לגבי נוסחה לחישוב תשלומי מזונות בגירושין. גם כאן צפויה הוועדה להמליץ על נוסחה שוויונית והגיונית, שתתחשב בהכנסות של שני בני הזוג ולא תאפשר, לדוגמה, לאשה שמרוויחה 12,000 ₪ לקחת 5,000 ₪ לחודש מגבר שמרוויח חצי ממנה, לטובת שני ילדים שהוא ממילא מכלכל במחצית מימות השבוע. עיוותים מעין זה נפוצים מאוד תחת השיטה הקיימת, וארגוני הנשים חושבים שזה בסדר גמור.

הכנס בבר-אילן עורר כעס ותסכול אצל האבות משום שהוא המחיש שגם סיום דיוני ועדת שניט לא יביא את הגאולה בעתיד הנראה לעין. הכנס נערך תחת הכותרת המעליבה והמזלזלת "הקימותי ועדה" ונוהל על ידי פמיניסטית לוחמנית במיוחד בשם ד"ר רות הלפרין-קדרי, ראש מכון רקמן לקידום מעמד האשה, בשיתוף עם ד"ר דפנה הקר מהחוג למגדר באוניברסיטת ת"א, מייסדת ומנהלת ארגון "איתך-מעכי" הקיצוני של הקרן החדשה לישראל. שניט ושיפמן השתתפו בכנס, אבל הלפרין-קדרי והקר בעצם עשו מהם צחוק: בחלקו הראשון והסגור של הכנס השתתפו מאות עובדות סוציאליות ששמעו הרצאות מפיהן של שלוש דוברות, שכולן מתנגדות לביטול חזקת הגיל הרך.

הרעיון של המארגנות ברור למדי, למי שמכירים את המניפולטיביות הפמיניסטית-מיליטנטית: תנו לשניט להרגיש חשוב ולשאת נאומים. אנחנו נדאג, באמצעות נציגותינו בכנסת, שהמלצותיו לא יגיעו לכדי חקיקה וייבלמו בוועדה לקידום מעמד האישה. במקביל, נתדרך את העובדות הסוציאליות להתעלם מהמלצות ועדת שניט וניתן להן כלים להילחם בכל אבא שיבקש מבית המשפט לפסוק לו משמורת שוויונית ברוח המלצות הוועדה.

התרגיל האכזרי הזה הוליד את המחאה. לא הופתענו מהפעלת המשטרה נגדנו. אנו, פעילי האבות, רגילים לכך שנוטלים את זכויות היסוד שלנו, משסים בנו את השוטרים ומציגים אותנו כאלימים. הטור של מוסקונה-לרמן לא מעלה ולא מוריד, והאמת תנצח.

לפניכם התיעוד המצולם המלא של כנס "שוויון בין המינים למען הילדים" שארגנה ויזמה חברת הכנסת האמיצה יוליה שמאלוב-ברקוביץ' ב15.2.2011:

חלק ראשון - דברי פתיחה מאת ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ'

להלן הפעילות של עמותת הפמיליסטים בתקשורת השבוע:

1. גיל רונן, יו"ר הפמיליסטים, התראיין וכתב באתר ערוץ 7 מאמר שמסביר איך השרה לימור ליבנת תומרנה ע"י ארגוני שמאל-פמיניזם קיצוני לצורך הדרישה לדחוף בכוח אישה (פמיניסטית) לועדת טירקל שבודקת את אירועי המשט לעזה:

"...העתירה מציינת כי בכוונת 'איתך-מעכי' להגיש לוועדת טירקל חוות דעת משפטית המפרטת את "זווית הראייה המגדרית" לגבי אירוע המשט. העתירה לא מוסרת פירוט לגבי תוכנה הצפוי של חוות הדעת, אך עו"ד ענת טהון-אשכנזי מאיתך-מעכי אמרה בראיון ל"עכבר העיר" (29 ביוני) כי היא נועדה "להביא את נקודת מבטן של נשים פעילות שלום המבקשות להביע את מחאתן באופן לא אלים וגם את המציאות של הנשים בעזה הנתונות במצור".

"

בסופו של דבר המטרה היא שתהיה בוועדה פמיניסטית-שמאלנית-קיצונית שתתן במה לדעות קיצוניות כמו של חברת הכנסת חנין זועבי שהשתתפה במשט הטרור לעזה, ותוכל לשפוך עוד רפש וארס על חיילי צה"ל.