זכויות הגבר בישראל

אחד משדה המוקשים או מסלול המכשולים שאנשים נכנסים אליו ברגע שאני מדבר ומתדיין איתם על נושא הפמיניזם ואנטי פמיניזם, זו נטייה אוטומטית לחשוב במובנים של אחד על אחד - "אתה מדבר על גברים שנפגעים... יש גם גברים חראות שפוגעים בנשים! יש גם נשים מסכנות שסובלות!" וזוהי מלכודת חשיבה שקצת קשה להוציא ממנה אנשים כי הם אינם מודעים עד כמה הם סוטים מהנושא העיקרי שנגדו אני מתקומם, שזה בעצם הפמיניזם הממוסד, המערכתי והממוסחר ולא מקרה פרטי של פלוני אלמוני כזה או אחר. האזרח הממוצע לא ממש מודע למימדים המפלצתיים של מנגנוני התעמולה, שטיפת מוח, יחסי ציבור, שיווק וים של כסף שמגלגלים הארגונים הפמיניסטיים. בראש ובראשונה זוהי תעשייה של כסף והרבה מאוד כסף שמגלגלות עסקניות המגדר סביב לשכנע כמה שיותר נשים שהן *כולן* קורבנות קולקטיביים של המין הגברי כולו והן זקוקות להגנתן.

מעולם לא הכחשתי ואינני מסוגל להכחיש את העובדה שיש גם גברים מרושעים ויש נשים מסכנות שנפגעות וסובלות כי מבחינתי זה מובן מאליו ומה שאני מדבר עליו ומתקומם נגדו הוא ברובד הרבה יותר עמוק, מורכב, סבוך ונוגע בפוליטיקה מאוד צינית, אופורטוניסטית ונצלנית שבה כל בעיה וכל פיפס של חיכוך שנוצר בין גברים ונשים מנוצל בראש חוצות כדי להעניק עוד כוח, פרסום וכסף לארגוני הנשים.

הדבר הראשון שחשוב להבין לגבי פמיניזם שזוהי קודם כל תנועה פוליטית ולא שום דבר אחר. לא זכויות אדם, לא הומניטאריות, לא "עזרה לחלשים", לא "חברתי" ולא שום דבר אחר - זו תנועה פוליטית על תשתית של כת שכל מטרתה לצבור כמה שיותר מאמינים, כוח, פרסום, כסף ושליטה מחשבתית - למנוע מאנשים לחשוב בצורה עצמאית ובוגרת. ממליץ לכם בחום להקשיב לפרופסור ג'אניס פיאמנגו שמסבירה זאת טוב ממני.

על מנת להבין לעומק את הפוליטיקה המגדרית, צריך להכיר מעט את השפה של הפמיניסטיות ובייחוד מושג שהמציאו בתחילת ההשתלטות שלהן - "האישי הוא הפוליטי". מה שהמושג הזה אומר שאם גבר מאוד מסויים פוגע באישה מסויימת - הוא בעצם מייצג את כל הגברים בעולם בלי יוצא מהכלל, כל הגברים שותפים לפשע של אותו אחד, ואשמים בעצם העובדה שנולדו זכרים. למה? כי גברים, לפי האידיאולוגיה הפמיניסטית הם כולם "קבוצה פריווילגית" בעלת כוח ושליטה קולקטיבית בעולם, מה שהן מכנות "הפטריארכיה". בין אם גבר הוא פוליטיקאי, מנקה רחוב או אפילו קבצן, כל הגברים שותפים לכוח ול"שליטה של הגברים בעולם".

מה שמעניין לגבי החוק הזה שאי אפשר להפעיל אותו הפוך. כלומר אם תביא בפני הפמיניסטיות אלף דוגמאות על נשים שפגעו בגברים, הן תמיד יענו לך אוטומטית שזה אף פעם לא מייצג, "אל תעשה הכללות!" ויסבירו לך אם תקשיב להן בסבלנות שזה שונה לגמרי במקרה שאפילו גבר אחד פוגע באישה אחת הוא כן מייצג את "הגברים" כי "לגברים יש שליטה, מעמד וכוח-על שאותו הם יכולים לנצל תמיד לטובתם". הן מגיעות מראש בהנחה שגברים תמיד יצדדו בגברים ויחפו אחד על השני - הנחה שהיא כמובן שקרית מהיסוד ואין לה שום אחיזה במציאות, אך כמיטב מסורת המדע הפתולוגי - שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים, כולם מתחילים להאמין בו. מסיבה זו הן תמיד מצפות/דורשות מכל גבר להביע כמה שיותר דברי גינוי, מחאה, התנצלות והסתייגות מכל מעשה של גבר שפגע באישה, בדומה ליחסים דיפלומטיים בין ארצות ועמים שונים.

כלומר, במילים אחרות אנחנו רואים שבעצם הפמיניזם יצר סוג של לאמנות ונאמנות מגדרית של נשים - סולידאריות נשית בינלאומית (ע"ע יום האישה הבינלאומי) ופלגנות שמצד אחד הנשים ה"מסכנות" וה"מדוכאות" ומהצד השני הגברים ה"פריוולגים", "השולטים", "המתעללים" וכו'.

במציאות פוליטית כזאת, לפי תבנית שידועה ומוכרת כ"פוליטיקה של זהויות", שבה מראש אתה אשם ואתה לא בסדר רק בגלל שנולדת גבר, פתאום מצדיקים נגדך ענישה קולקטיבית, יחס עוין, חשדנות והגבלות מרחיקות לכת ואז בעצם הפגיעה בגברים נעשית פגיעה גורפת, כוללנית, מערכתית וממוסדת וזה לא שאישה שונאת-גברים מתוסבכת ספציפית שמה עליך תוויות אלא כל מוסדות המדינה והגופים הרשמיים הכי חזקים של מדינת ישראל!!!

פעמים רבות כשאני מדבר עם נשים על איך גברים נפגעים בגלל הפמיניזם, הן מתחילות לספר לי סיפורים על נשים שנפגעו מגברים, לעיתים אף בטון מתלהם. השאלה למה הן עושות את זה? אני (ואני בטוח שלא רק אני) לא צריך שיתאמצו להסביר ולשכנע אותי שיש גברים רעים שפוגעים בנשים, זה הרי כל-כך מובן מאליו וברור - אנחנו לא הרי איזה עם או גזע נפרד - לכל אחד מאיתנו יש נשים במשפחה שהוא אוהב והן יקרות לליבו ולא היה רוצה שייפגעו!

ההסבר שלי לדפוס הזה הוא סוג של עמדת התגוננות שנשים נכנסות אליו לרוב באופן לא מודע וזה בדיוק ההרעלה הפמיניסטית שאני מדבר עליה, סוג של נאמנות מוגזמת - שוביניזם נשי, שנשים מסגלות לעצמן, בגלל שטיפת המוח ולרוב בגלל גישת "ראש קטן": אם הפמיניסטיות אומרות כך וכך אז זה חייב להיות נכון. אח"כ הן גם מתרצות שאין להן זמן וכוח ואנרגיות לקרוא חומרים ולהתעמק בנושא כדי להבין בכלל על מה הן מדברות ומה הן מצטטות...

מאז התמסדות והתמסחרות התנועה הפמיניסטית, יש להן נוסחה קבועה שעובדת בכל פעם מחדש ממש כמו קסם:

1. להמציא או לקחת תופעה חברתית שולית וזניחה - "גברים שעושים לנשים עין הרע"
2. לנפח את המספרים: "60 מיליון נשים מתות בישראל כל שנה כתוצאה משבירת רגל לאחר שגברים עשו להן עין הרע"
3. להוציא נשים להפגין ולמחות:"גברים מביאים לנו את הנאחס!!!"
4. לגייס ל"מאבק" פוליטיקאים, כוכבי תקשורת, בידור, טלוויזיה, מוזיקה (כל מי שמחפש יחסי ציבור וקידום מכירות) שיצטלמו וידרשו להגן על הנשים

מזל טוב!! הוקם עוד מנגנון בסיבסוד ממשלתי על חשבון משלם המיסים שיעניק לכל אישה קמעות, ברכות והגנות מעינם הרעה של גברים.

בסופו של דבר העיקרון המנחה הכי מרכזי הוא תורת המדע הפתולוגי: שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים - כולם מתחילים להאמין בו.
עוד על מושגים מעולם ה"מגדר":
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=649134&blogcode=14883583

בג'ונגל המלל הסבוך שיצרו הפמיניסטיות במשטר הדיקטטורה הפמיניסטית שמכתיב לכולנו איך לחשוב, מה מותר ומה אסור לחשוב, לומר או להרגיש - חשוב להכיר את המושגים הבסיסיים כדי להתמצא ולא ללכת לאיבוד כי פמיניסטיות יודעות היטב להציף בשטף מילים, ציטוטים, סיסמאות וקלישאות בלי סוף, בעיקר כדי לבלבל, להוליך שולל, להסיט את נושא הדיון כדי למנוע ממך לקבל תשובות לגופו של עניין. אי לכך ולצורך זה הכנתי רשימה מתומצתת של מושגים ומונחים בתחום מגדר, פמיניזם וכל מה שמסביב:

מגדר: להבדיל מ"מין" שזה מושג ביולוגי, מגדר מתאר כביכול חלוקת תפקידים מלאכותית שנוצרה ונוצרת ע"י חוקים, כללים ומוסכמויות חברתיות שמעצבות את ה"מגדר" של האדם מילדותו ועד בגרותו. בפועל זהו בעצם מונח פוסט-מרקסיסטי שהומצא ע"י חבר אסכולת פרנקפורט אריך פרום (Erich Fromm) כשחיפשו דרכים להמיר מונחים מנושא מאבקי מעמד כלכליים לעבר נושאי מאבק חברתיים (לדוגמא "חזיר קפיטליסט" הפך ל"חזיר שוביניסט").

סקסיזם: כל יחס מזלזל, פוגעני או מבזה כלפי אדם בגלל מינו. הפמיניסטיות מגדירות כל יחס כזה כלפי אישה כסקסיסטי תוך כדי שהן מבטלות ומכחישות כל קיום סקסיזם כלפי גברים, בדומה ל'החפצה'. כשמביאים בפניהן אינספור הוכחות לקיומן של תופעות סקסיזם כלפי גברים, הן לרוב מצחקקות וטוענות "מגיע לכם - זאת אפליה מתקנת" או "לא נורא. נשים נפגעות הרבה יותר".

החפצה: התייחסות לאדם כאל אובייקט מיני שערכו נמדד בשטחיות אך ורק לפי האטרקטיביות החיצונית. בדומה ל'סקסיזם' - לפי הפמיניסטיות ההגדרה תקפה ורלבנטית כל עוד היא נוגעת ליחס מבזה ומזלזל כלפי נשים אך לא כלפי גברים.

הסגברה: מושג פמיניסטי מגדרי שמשלב שני מילים "הסברה" ו"גבר" ונועד לבטא כביכול התנשאות של גבר כלפי אישה תוך כדי שהוא מסביר לה משהו שהיא כאילו בתור אישה לא מבינה או לא יודעת. בפועל, הביטו היטב על פעולות ה"הסברה" של הפמיניסטיות וראו בעצמכם איך כל הרטוריקה הפמיניסטית בנויה על התנשאות, פטרנליזם, הפחדה של נשים ופנייה אליהן כמו לילדות קטנות ומסכנות - אינפנטיליזציה מוחלטת של המין הנשי. מי שלא מסכימה אפילו במעט מוגדרת כ"בוגדת באחיותיה", מנודה ומושפלת על ידן, לעיתים אף באלימות. מבחינות רבות אפשר לומר ש"הסגברה" זוהי הקרנה פסיכולוגית של תכונותיהן של הפמיניסטיות עצמן על מי שהן כה שונאות ומשניאות (הגברים)

הטרדה מינית: מושג משפטי פלילי מאוד מעורפל, לא חד משמעי ולא מוגדר בתחום מספיק ברור שמאפשר לכל אישה להאשים כל גבר ב"הטרדה" בין אם בטענות על מגע גופני, מילים, יחס ויש כאלה אף שמדברות על מבטים ו"נעיצות מבט" (ואין צורך בשום הוכחה או עדים). "יצירת סביבה עויינת לנשים" היא עוד וריאנט של הטרדה מינית ויכולה לכלול למעשה כל דבר שולי וטריויאלי כמו למשל בדיחות "גסות" או "שוביניסטיות" שנזרקות בין עובדים גברים שבמקרה נפשה הרכה של העובדת נחשפה אליהן.

שוביניזם: ההגדרה הקלאסית מדברת על לאומנות, פטריוטיזם ותחושת גאווה של קבוצה מסויימת תוך כדי עויינות וחוסר סובלנות מוחלטת לשונה ממנה. הסופרת כריסטינה הוף סומרס מגדירה בפועל את הפמיניזם המגדרי מהגל השלישי כ"שוביניזם נשי" וזוהי למעשה ההגדרה הטובה ביותר של פמיניזם כיום.

מרחב מוגן: מושג מיליטנטי מעולם המלחמה שמתאר מצב או מקום השמור לנשים בעלות דעות פמיניסטיות מאוד מסויימות ומרחיק כל אדם - גבר או אישה, שעלולים לעורר דו-שיח או להציב אתגר כלשהו כלפי דפוס החשיבה הפמיניסטי. במילים אחרות - תחומי שליטה דיקטטורית שבהם אסור לשאול שאלות, לפקפק בתורתן אומנותן של המנהיגות הפמיניסטיות ובטח שלא לאתגר את תפיסת העולם הפמיניסטית. דרישות בסיסיות כמו לתהות:"מה מהימנות הנתונים והמחקרים הפמיניסטיים?" זוכות ליחס אוטומטי של "את/ה בדיוק כמו מכחישי השואה!" (כפי שמתארת בספריה כריסטינה הוף סומרס)

פמיניזם: קיים פער עצום בהבדלים של שמיים וארץ בין ההגדרה המילונית הרשמית לבין ההגדרה האמיתית בפועל. בזמן שבמילון מוגדר הפמיניזם כאידיאולוגיה של שאיפה לפעול לטובת שוויון מלא לנשים מבחינה חברתית, כלכלית, פוליטית, חוקית ועוד - בפועל התנועה הזאת פועלת אך ורק להעניק לנשים אינספור פריווילגיות, זכויות יתר, יחס מועדף, "העדפה מתקנת" והגנה מיוחדת לנשים בלבד תוך כדי הענשה קולקטיבית, דמוניזציה ושנאה תהומית כלפי גברים כולל כלפי נשים שאוהבות גברים. בפועל פמיניזם זוהי תנועת אחות סוציאליסטית שמטרתה להעביר סמכויות, שליטה וכוח יתר למדינה ולמוסדות המדינה כדי לחטט ולשלוט בחייהם הפרטיים של כל אזרח ואזרחית.

תקינות פוליטית: מושג פוסט מרקסיסטי שהומצא ע"י חברי אסכולת פרנקפורט הגרמניים (ע"ע 'מגדר'). מקור המושג היה במשטר הקומוניזם החשוך והאפל בו נאסרה חשיבה עצמאית וחופש הביטוי והאזרחים חוייבו מהילדות לחשוב, להתבטא ולדבר אך ורק בדרכים מאוד מסויימות - אחרת נענשו בחומרה. אדם שנחשד שהיו לו דעות "לא תקינות" מבחינת המשטר היה מוכרז כ"חולה נפש", נלקח ל"טיפול" ורבים הועלמו בדרך זו.

מיזוגיניה: שנאה כלפי נשים. כמו במושג 'שוביניזם', פמיניסטיות משתמשות בביטוי זה כלפי כל מי שמעז לחלוק על דעתן, כל מי שחושב שנשים הן לא מושלמות ו/או טובות יותר מגברים, וכלפי נשים שאוהבות גברים ומתנגדות לפמיניזם רדיקלי והן טוענות שהן "קיבלו עליהן והפנימו את שנאת הנשים".

תרבות האונס: מושג מעורפל, כוללני וקיצוני שמתאר את כל החברה ההטרוסקסואלית בתור "אונס" של האישה, כלומר כל מגע מיני או בעל אופי מיני בין גבר לאישה הוא בעצם אונס או סוג של אונס/ניצול/פגיעה מינית. התרגום האמיתי של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית הוא למעשה "מרכזי משבר האונס" שמתארים מצב מלחמה וקונפליקט נוראי שתחתיו נמצאות כל הנשים וכל גבר הוא למעשה אנס או מטריד מינית בפוטנציה.

מיזאנדריה: שנאת גברים. מוכחשת בכל פעם מחדש על-ידי הפמיניסטיות לא משנה כמה הוכחות יביאו בפניהן. יש פמיניסטיות כמו רובין מורגן שאף מודות שלא רק שהן שונאות גברים אלא שרואות בכך זכות בסיסית ביותר של הנשים "לשנוא את מי ששולט בהן ומדכא אותן".

בולשביזם: הרעיון והזרם הפוליטי האלים ביותר בהיסטוריה של הקומוניזם לפיו כל מי שלא מסכים איתך - מות יומת. משטר בולשביקי, בדיוק כמו הפמיניזם, דורש נאמנות מוחלטת, עיוורת, חסרת כל ביקורת עצמית, קומון סנס בסיסי או יכולת שיפוט עצמאית.

הקוזאק הנגזל: הקוזאקים היו עם אכזר שנהג לשדוד ולהכות יהודים ואז להמציא סיפורים כאילו היהודים גנבו מהם, פגעו בהם, התעללו, שדדו וכו'. זו השיטה הקלאסית להאשים את הקורבן ולהפיל עליו את כל האשמה (מי שזוכר את סדרת הטלוויזיה המצויירת פינוקיו: באחד הפרקים שמשון ויובב בוכים בפני אדם מהם גנבו שעון זהב ומספרים לו שפינוקיו מכריח אותם לגנוב ולא נותן להם לנוח או לאכול).

התקרבנות: תהליך תודעתי אישי וקולקטיבי בו-זמנית בו נשים לומדות או נחשפות לדרכים שבהן החברה ה"פטריארכלית" מנצלת אותן, משתמשת בהן, מתמרנת אותן לחשוב, להתנהג, להתלבש ולהרגיש בדרכים מאוד מסויימות שע"פ הדוגמה ("האמת") הפמיניסטית היא נוחה לצרכיהם של הגברים בלבד. המושג "האישי הוא הפוליטי" מבטא רעיון והשקפת עולם לפיה אם גבר ספציפי פוגע באישה ספציפית, "הוא בעצם פגע בכל הנשים בעולם"! כלומר, במילים אחרות - נשים בתור מעמד וקבוצה פוליטית נפרדת הן קורבנות קולקטיביות של שלטון ה"פטריארכיה" בעולם.

פטריארכיה: בדומה לרעיון "זקני ציון" - האגדה כאילו ליהודים היה מועדון אקסקלוסיבי שבו הם התאספו וחיפשו דרכים להשתלט על העולם, ה"פטריארכיה" זהו מושג פמיניסטי שמתאר שלטון קולקטיבי של כל הגברים בעולם בלי כל יוצא מהכלל. אתה יכול להיות מנקה רחוב ועד ראש ממשלה - כל גבר הוא שותף לקנוניה הזאת שנובעת מ"יצר השליטה הטבוע עמוק בכל גבר" או כפי שהפמיניסט ד"ר חן נרדי מתאר:"בכל גבר יש טרזן קטן שרוצה לשלוט בנשים".

גינוצנטריזם: מסורת ארוכת שנים של צורת חשיבה, חינוך, קודים ודפוסים של התנהגות, ריטואלים ומעשים שנעשים כדי לרצות את הנשים, להגן עליהן, לשמור עליהן ולהעניק להן כמה שיותר זכויות יתר, יחס מועדף, הגנה ותנאים טובים יותר על חשבון הגברים. (מתארת זאת היטב פעילת זכויות הגבר הקנדית קרן שטרוהן).

תורת המדע הפתולוגי: הטקטיקה לפיה ברגע שמפיצים שקר וחוזרים עליו מיליוני פעמים, כולם מתחילים להאמין שזו אמת לא משנה כמה הוכחות יובאו להפריך אותו, זה כבר בלתי אפשרי לגרום לאנשים להקשיב כי עברו שטיפת מוח כ"כ חזקה וארוכת שנים שהרעיון הפך לאמונה ונורמה מקובלת.

אידיאל היופי: הפמיניסטית נעמי וולף כתבה בשנת 1990 ספר שהפך לתנ"ך פמיניסטי ומתאר כיצד העולם הגברי ה"פטריארכלי" מרעיב נשים וכופה עליהן מודל יופי מזיק, בלתי מציאותי, לא בריא, לא הוגן ומשפיל שנכפה עליהן משחר ילדותן וגורם לטענתה ל150,000 נשים בארה"ב למות בגלל אנורקסיה והרעבה עצמית, בזמן שהמספר האמיתי היה 100 בלבד. עד היום ממחזרות פמיניסטיות בכל הזדמנות את אותן טענות של נעמי וולף (ע"ע 'תורת המדע הפתולוגי'), למרות שהופרכו מזמן, ומאשימות את כל הגברים ההטרוסקסואלים ב"הרעבת הנשים" (תוך כדי שהן מתעלמות למשל מהעובדה שרבים ממעצבי האופנה המובילים הן נשים והומוסקסואלים).

פוליטיקה של זהויות: הפמיניזם המגדרי מתבסס בכולו על השקפת עולם זו לפיה יש לשפוט אנשים על-פי השיוך האתני או המגדרי שלהם ולפיכך להחליט למי לעזור וממי להתעלם (ולהשאיר מתבוסס בדמו). כך למשל יכול להיווצר מצב אבסורדי שגבר שמגיע ממשפחה ענייה לא יקבל שום עזרה וסיוע בלימודים מהמדינה (כי הוא גבר אז "שילך לעשות עבודת כפיים כמו סבלות") לעומת אישה ממשפחה עשירה ומבוססת שתקבל הכל על צלחת של כסף בתור מדיניות אפליה/העדפה מתקנת לנשים. לכן סטטיסטית בפריפריה ובאוכלוסיות "מוחלשות" הנשים מובילות בכל הקשור להישגים בלימודים, תעודות בגרות והשכלה אקדמאית. כוכבת הפריים טיים של ערוץ 2 אילנה דיין מתגאה בגלוי בסגידתה לפוליטיקה של זהויות וציינה בפירוש שהיא מתעלמת ממצוקות של גברים כי "הנשים זה הצד החלש".

לפני מס' שנים התארחה מגישת "עובדה" וכוכבת ערוץ 2 אילנה דיין בפורום בYNET וענתה לשאלות גולשים. לשאלתו של גולש מדוע היא לא מביאה למסך את מצוקת הגברים הגרושים, היא הסבירה חד וחלק שבעצם אתם הגברים חזקים מדיי ולכן לא נתייחס אליכם: 

"אני מאמינה לך. יש גברים במצוקה, יש בעלים גרושים שרע להם. אבל נדמה לי שמעבר לסיפור כזה או אחר, התפקיד שלנו הוא לתת קול למי שהושתקו, הוחלשו והודחקו לשוליים במשך השנים. 

זה ההסבר להתמקדות במצוקה הנשית (כמו למצוקתם של שחורים, של ערבים, של עובדים זרים, של הומוסקסואלים). חברה בריאה מנסה בכל כוחה לשבור את החומות שמפרידות בין המעמדות. ואתה,  מה לעשות, שייך לצד החזק, המואר של הירח. זה אולי לא נכון אישית, אבל זה נכון חברתית. מעבר לזה, כל סיפור אמין חשוב, חדש ומעניין נשמח לטפל."

יעקב קנדלקר, מפעיל בלוג "זכויות הגבר בישראל":

אני אדם נכה במחלת ניוון שרירים קשה ונדירה בשם SMA ומנהל מאבק משפטי מאוד קשה כבר 20 שנה. עברתי בילדותי 10 שנות התעללות והתאכזרות מאוד קשה במערכת החינוך שכללה כל סוג התעללות כולל אלימות פיזית קשה, השפלות, הזנחה, תקיפה מינית במסגרת כותלי ביה"ס ואף כליאת שווא ועינויים במשך תקופה ארוכה.

מתוך חוות דעתו של מומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר אנדריי לוסטיג:

צוות עובדה היו היחידים בתקשורת שעמדו לעשות עליי כתבה בסוף 1996. לאחר חודשיים של תחקיר מעמיק, התקשרה אליי התחקירנית אפרת מיכאלי ואמרה לי: "תשמע יקירי, החלטנו שאנחנו לא יכולים לעזור לך". הייתי בשוק ושאלתי מדוע. היא אמרה: "המקרה שלך הוא מאוד גבולי, אנחנו בתקשורת מחפשים רק מקרים שהם שחור ולבן, לכאן או לכאן". היא גם הסבירה לי שפנה אליהם מומחה בכיר ממשרד החינוך:"הוא אמר שהם מכירים היטב את המקרה שלך, שהמערכת עשתה מעל ומעבר לעזור לך אבל לצערם הם לא הצליחו להציל אותך בזמן מהמשפחה שלך".

בדיעבד התשובה של אפרת שפכה המון אור על ההתנהלות הרשלנית של המערכת כולל גורמי הרווחה שעוד בילדותי ניסו לנתק אותי מהוריי היקרים ללא שום סיבה, עם עלילות וסיפורים שקריים על "פגיעה מינית" שכאילו עברתי בילדות! בפועל בגלל ההתעלמות והאדישות של התקשורת במשך 20 שנה, הצליחו גורמי המדינה שאני תובע לשקר נגדי ונגד הוריי בלי שום גבול בביהמ"ש ולהוציא נגדי פסק דין שכולו שקרים, סילוף, טעויות, הכפשות ונזיפות קשות בי מצב השופטת ג'ני טנוס "על עצם הגשת התביעה"!!!

זה המקום להסביר מעט על כללי המשחק במדינה דמוקרטית אפילו חצי דמוקרטית:

כשהאזרח הקטן תובע את המדינה, הוא מראש בעמדת נחיתות כמו נמלה מול הר געש. הגורם היחיד שאמור מעט לשפר את מאזן הכוחות טיפה ולהעניק מעט סיוע לצד החלש זה התקשורת... אבל בישראל, מתברר שהתקשורת היא כלי שרת בידי הצד החזק, המושחת, הרשע והאכזר ביותר.

אני מאוד אוהב את שיריו של פיל קולינס. יש לו קול נעים ומיוחד, אני אוהב את המנגינות והעיבודים בבלדות שלו שתמיד מצליחות לרגש ולגעת בלב. עם זאת, יש לו שיר אחד שמשהו בו תמיד הפריע לי - השיר "עוד יום בגן עדן".

בשיר זה קולינס מתאר את המצוקה והאדישות למצוקתם של ההומלסים תוך כדי שהוא מספר במילות השיר את סיפורה של אישה הומלסית, למרות העובדה שבין 85 ל90 אחוז מההומלסים במדינות המערב הם גברים ולא נשים. זה משקף גישה ומסורת גינוצנטרית ארוכת שנים ונטייה של התעלמות שיטתית ממצוקותיהם של גברים (אפשר למצוא גם במחקריו של פרופ' מרטין ואן-קרפלד). גם בישראל מאוד קל לזרוק גבר מביתו ולהפוך אותו בין לילה להומלס שמשוטט ברחוב כמו כלב נטוש, בלי אף אחד במערכת שיעזור לו ויסייע, ברגע שגרושתו מגישה תלונות כזב ומוציאה נגדו צו הרחקה אוטומטי.

דוגמא נוספת אפשר למצוא במקרה של האיש העשיר ביותר בעולם - ביל גייטס, שהחליט לתרום ולהתגייס למלחמה באיידס כשהוא מתמקד אך ורק במחצית קורבנות המחלה שהן הנשים. כולנו הרי יודעים שמאחורי תדמית הנדבן האדיב וטוב הלב מסתתר דיקטאטור מגלומן ורודף בצע שהרי אין כמעט מחשב בכל פינה בעולם שלא מופעל ע"י מערכת ההפעלה שלו!!!

אני לצערי חוויתי באופן אישי את האטימות, האכזריות, האדישות וההתעלמות מצד גופים שהיו אמורים לעזור כולל המועצה הלאומית לשלום הילד וכל עיתונאי וגוף תקשורת שפניתי אליו במשך מאבק משפטי של לא פחות מ20 שנה.

עברתי התעללות והתאכזרות מאוד קשה בילדות בגילאים 6 עד 16 שכללו גם בין היתר אלימות פיזית קשה מצד מורה במשך שנתיים (כיתות ב' וג'). היא שיקרה בלי בושה בביהמ"ש כאילו "מעולם לא הרימה יד על תלמיד". פסק הדין של השופטת ג'ני טנוס בביהמ"ש השלום בעכו הוא מחריד ומלא סילוף, שקרים, רצח אופי ושפיכת דמי כשהיא מקבלת כמו תורה מסיני כל שקר שנכתב נגדי.

אותי לצערי ובכאב רב האדישות הזאת לא מפתיעה כי אני בטוח שאם הייתי אישה, היחס כלפיי, במיוחד בתקשורת ובמערכת המשפט, מזמן היה שונה. פרופסור אדם ג'ונס מקנדה ביצע מחקר יוצא דופן, פורץ דרך ואמיץ במיוחד שחושף את האדישות, ההתעלמות והעלמת העין המכוונת מפגיעה בגברים ובעיקר פשעי מלחמה שכוללים רצח המוני של גברים ונערים, בגלל השליטה המוחלט של הפמיניסטיות בתקשורת המערבית ובגופים כמו האו"ם שאמורים לדאוג ולהגן על זכויות אדם!!

יעקב

אם יש תכונה או נטייה שאני ממש לא סובל אצל נשים מורעלות פמיניזם, זה חוסר הסובלנות שלהן לדעה אחרת השונה משלהן. עצם המחשבה שגבר הוא יצור עצמאי וחושב עם דעה משלו שעשוי להביא בפניהן דעה נוספת ולהאיר צדדים אחרים בדיון, זה משהו שהוא בלתי נסבל ובלתי נתפש מבחינתן, ממש כמו חילול קודש אצל הדתיים.

כך היה לי לאחרונה ויכוח עם גב' בשם רות שהיינו בקשר טוב וידידותי דרך הפייסבוק. היא פשוט החליטה "להיכנס" בידידי גיל רונן - יו"ר תנועת המשפחה, אינני יודע אם במקרה או צעד טקטי מחושב, מה שבטוח, בלט המון אגו בכתיבתה, כל הזמן נוסח כמו "אני אלופה בקרטה שמסוגלת לכסח כל גבר במכות", "אתה היית רק כתב בגלי צהל, אני הייתי מדריכת קרב מגע" וכו'.

לאחר תכתובת שהייתה לנו, די הסכמתי איתה על חלק מהדברים, בעיקר שאינני חושב שנשים באמת חלשות פיזית באופן כה-משמעותי מגברים אבל נעשה ניצול לרעה על-ידי הנשים עצמן ב"אני חזקה/חלשה" לפי מה שמשרת את האינטרסים שלהן ועל זה דווקא הסכמנו.

בשלב הבא היא כתבה לי בהתלהבות (עם סמלים של חיוך) על גברת פמיניסטית שהיא מעריצה - יד ימינו של מארק צוקרברג, גב' שריל סנדברג. קראתי, בדקתי ולא הסכמתי לטענתה שהיא אינה פמיניסטית שונאת גברים. הוכחתי והראיתי לה שחור על גבי לבן שסנדברג היא פמיניסטית צינית-אופורטוניסטית מהסוג הגרוע ביותר בעצם טענתה שעשתה שינוי פנימי בעסק ו"ניקתה" ממנו את כל הגברים המטרידים, עם תיאורים על סביבה גברית עויינת כלפי נשים, ציטוט: "אחוות קולג' של בנים חרמנים ומשפילי-נשים"

הוספתי שדעתי על פייסבוק, בדומה לדעתי על מיקרוסופט, היא שאלה ארגונים מרושעים עם כוונות שליטה זדוניות לעתיד האנושות. היא לעגה לי ואמרה שאיננה מאמינה בתיאוריות קונספירציה אבל ראו בעצמכם את הידיעה מהחודש שעבר שבמקרה וקלינטון תיבחר - שריל סנדברג תמונה לשרת האוצר של ארצות הברית!!! (בפועל קיימת ברית חמה ולבבית בין השתיים)

רות התחכמה ואמרה כאילו גב' סנדברג טיפלה רק במקרי ההטרדה המינית ה"אמיתיים", וכששאלתי איך בדיוק היא ידעה להבדיל מה אמת ומה שקר, התחילה להתחמק, כינתה אותי "שונא נשים" ולבקש להפסיק את הדיון. היום הופתעתי לגלות שרות בחרה להשמיץ את ידידי גיל רונן ורמזה גם לגביי בקבוצת פייסבוק אחרת:

"בדיוק ראיתי לפני כמה ימים פוסט אצל גיל רונן בו שנאת נשים קולקטיבית שוברת את כל השיאים, והבנתי למה מאבק האבות הגרושים נכשל במשך כל כך הרבה שנים. הגישה אכן חייבת להיות שונה - תקיפה ובלתי מתפשרת, אבל עניינית ובלי כל דברי ההבל שמסביב."

כתבתי לה:

אינני יכול לדבר בשם האחרים אבל אני חושב שהטיעונים שאני הבאתי בפנייך היו טובים, זו לא אשמתי שבחרת להפסיק את הדיון בנקודה הכי קריטית, מה שהיה נראה כאילו הרמת ידיים מסיבה כזאת או אחרת, אשמח מאוד לשמוע מה היה בטיעוניי שכל-כך נראה לך הזוי ומגוכך? לא הפסקת לשבח ולהלל את יד ימינו של מארק צוקרברג, אישה פמיניסטית בשם שריל סנדברג ש"נלחמה באומץ בהטרדות המיניות בחברה" ואני כתבתי ואמשיך לטעון שפייסבוק זו ממלכת הרשע - אני אינני היחיד שחושב כך - קחי למשל את היד החופשית שהם נותנים להסתה לפעולות טירור

בתגובתה לעגה לי רות ותקפה אותי אישית:"...גם את הדיון הזה אני עכשיו מפסיקה, לא בגלל טיעוניך המדהימים אלא פשוט בגלל שבניגוד אליך יש לי חיים - בית וילדים לטפל בהם, וגם קריירה למרות שאני אישה ואתה "גבר". אני יודעת שאתה מצידך יכול להמשיך את הויכוח מעכשיו ועד לפנות בוקר כי אין לך משהו אחר לעשות חוץ מלכתוב בפייסבוק, אבל לי יש. סורי. בהצלחה."

גם בהתכתבות אישית קצרה שהייתה לנו כינתה אותי "שונא נשים" וחשוב לציין שלאורך כל הדרך, אפילו לא פעם אחת לא תקפתי אותה באופן אישי, כתבתי בצורה הכי רהוטה ומכובדת שאפשר ואך ורק לגופו של עניין ורק היא זאת שירדה לפסים אישיים. אם מישהו צריך עוד דוגמא לשיכרון כוח נשי מהו.

מסקנתי המצערת והעצובה (והייתי מאוד מאוד שמח אם אפילו פעם אחת בחיי הייתי מגלה שטעיתי!) שנשים בעידן הפמיניסטי לא רק שלא מסוגלות לנהל איתך כגבר דיון הוגן והגיוני לגופו של עניין, הכל בסופו של דבר חייב לאשר את השליטה המחשבתית שלהן - דפוס שראיתי הרבה מאוד פעמים אצל נשים שונות שהכרתי. הן גם מאוד חוששות מהמושג "תיאוריות קונספירציה" ונלחמות בכל כוחן נגד מי שמעז להאמין בהן (ואולי אפילו זו קונספירציה בפני עצמה?) אבל זה קורה כי נוח לנשים מהמצב הקיים, שהמערכת, שהממסד, שהמדינה תמיד מגינה עליהן, מגבה אותן ומהווה למעשה תחליף הכי חזק ורב-עוצמתי שיכול להיות לבעל, שתמיד ידפוק מכות רצח לכל גבר עלוב שרק יעז לא לצייט לאישה. מצידן אתה יכול להיות מיליארדר - מילה לא במקום לאישה ובשניות הפכת להומלס שנזרק לרחוב או גוויה בבית קברות.

ג'ק

מי כאן הגבר?

משנתו של ההיסטוריון מרטין ון- קרפלד על נשים: הן לא סובלות מדיכוי, אין להן צורך במימוש עצמי

ורד קלנר, 'סופשבוע' (מתוך אתר 'מעריב' הישן, 2001)

פרופ' מרטין ון-קרפלד היה יכול לפרסם עוד ספר על היסטוריה צבאית, התחום שבזכותו קנה לו שם עולמי. הוא היה יכול לבלות את ימיו ברגיעה אקדמית, בין הספרייה לשבתון. הוא גם היה יכול לארגן לעצמו איזו פנסיה מוקדמת, לנוח על הזרים שהשיג בעמל, אולי אפילו לטייל קצת בעולם עם אשתו. אבל ון-קרפלד,  מבכירי החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, לא רוצה. ון-קרפלד מבעבע כעסים וטרוניות, מעדיף לריב עם כל העולם, וגם להתעקש שהוא לא מבין על מה הרעש.

בחודש שעבר התפרסם בגרמניה ספרו החדש "המין המיוחס" (הוצאת גרלינג), שבו הוא שוטח על פני אות עמודים את תפישותיו הפרובוקטיביות על מקומן של הנשים בעולם.

כצפוי, הספר עורר עניין רב בגרמניה, וון- קרפלד זכה לכתבת שער בשבועון הפופולרי "פוקוס". הוא מודה שהיה שמח לו ראה הספר אור באנגלית ובעברית, אלא שהמו"לים לא קופצים על המציאה. זהו אמנם ספר מרתק, לעתים מצחיק, אבל אף אחד לא רוצה להסתבך עם מסמך כל כך ראקציונרי. גם האמן פרננדו בוטרו, שנודע בזכות פסלי הנשים המדושנות שלו, התלבט זמן רב לפני שנתן לוון- קרפלד אישור להשתמש באחד מציוריו לכריכת הספר.

"אני מקבל הרבה מכתבי סירוב מהוצאות", מאשר ון- קרפלד. "רובם אומרים אותו דבר: 'יופי של ספר, אבל לא בשבילנו'. בכתבה ב'פוקוס' הוזכר מישהו שכתב ספר דומה, שלא הכרתי, שעבר דרך 80 הוצאות לאור עד שמצא מישהו שהסכים לפרסם את ספרו. אז אני לא מתייאש".

בעיניו, הדחיות הרבות הן אישור נוסף לחדגוניות שהשתלטה על השיח המגדרי.  "הפמיניסטיות צריכות להגיד לי תודה", הוא אומר שוב ושוב. "אני הגבר היחיד שקרא את כל הספרים שלהן ושמתעניין בנושא".

תולדות הפרובוקטור

מוקף בתפאורה מהוגנת למשעי - ספרייה משמאל, קול המוזיקה ברקע ואוויר הרים ירושלמי מתגנב מהחלון - לוון- קרפלד יש כל הנתונים להפוך להיסטוריון שופע מכובדות. אבל משהו בתוכו מתעקש לבעוט, לשפוך את התה הרותח בפרצופם של קוראיו ושומעיו. שיחת נימוסים אדיבה נקטעת באבחה מפתיעה של כעס, שאחריה מגיע מפל של מחאות. "אני רוצה שנשים יפסיקו לקטר ולשפוך עלי ביוב, ושיפסיקו לראות בי פושע רק כי יש לי איבר מין זכרי", הוא יורה, ורגע אחר כך הוא חוזר לחייך כאילו כלום.

מצד אחד הוא היסטוריון צבאי מהחשובים והמחוזרים בעולם (חוץ מבעיני הממסד הצבאי הישראלי, שמחרים אותו בכעס ובעלבון), ומצד שני, הוא לא מהסס לכתוב על קשיי האורגזמה הנשית וחרדת הביצוע הגברית. מאמריו בנושא היסטוריה צבאית מתפרסמים בכתבי עת יוקרתיים, אבל כשהוא כותב על נשים הוא נדחה בקרירות. "מה אכפת לי", הוא מסנן, "אני במצב שאני יכול להרשות לעצמי שספר שלי לא ייצא לאור".

בשביל מה אתה צריך את זה? על פי קוד ההתנהגות האקדמי לא מקובל לדלג בין תחומים.

"קולגות שלי אמרו לי שזו התאבדות מקצועית, ואולי הם צדקו. אבל במובן מסוים לא אכפת לי. לא נעשיתי פרופסור בן 57 עם קביעות, ומהידועים בעולם, כדי לתת לאנשים להגיד לי על מה לחשוב. ואם יש לזה מחיר, אז יש לזה מחיר. התפקיד של האקדמאי זה לחפש את האמת, גם אם האמת לא מוצאת חן בעיני כמה אנשים. אני מכיר עוד כמה אנשים שהאמת שלהם לא מצאה חן בעיני אחרים, מגלילאו ומטה".

האם חיפוש האמת הוא ההסבר הבלעדי להתנהגותו של ון- קרפלד? מעיון במעטפת הארכיון הנושאת את שמו עולה תשובה אחרת. ממחצית שנות השבעים והלאה הקפיד ון- קרפלד לספק לציבור הישראלי מנה גדושה וקבועה של פרובוקציות נשכניות. ב- 76', בעצרת יום הזיכרון שנערכה בבית הלל בלונדון, נאם ון- קרפלד על "פולחן הצבא והפלאפלים" ששטף את ישראל. בראשית שנות השמונים הוא הקפיץ את שומעיו כשקבע שמלחמת לבנון דרדרה את כוחו של צה"ל. ב- 83' הוא דרש 10,000 שקל תמורת ראיון ל"מעריב", וב- 90' כינה את הרמטכ"ל דן שומרון "דרעק" שמפקיר את חייליו. הספק לא רע.

בשנות התשעים הוא החליף זירה. למה? אולי מפני שהתברר לו שאת מקומן של מורשות הקרב תפס נושא בוער יותר: מעמד האישה. ון- קרפלד החליט שהוא לא ישאיר את המטמון הסקסי הזה בידי כמה נשים פמיניסטיות. הוא לא יוותר על החתיכה שלו בעוגת המגדר עתירת הרייטינג. והוא הבין דבר נוסף: הצטרפות למהפכה הפמיניסטית תיתן לו כמה שורות בעיתון. כתישת המהפכה תביא לו כותרות. ון- קרפלד אוהב כותרות.

הוא לא מתלהב מהתזה שלי. "אני לא מכיר מישהו שלא רוצה תשומת לב. אני זוכה לתשומת לב כי אנשים רבים בעולם חושבים שמה שיש לי לומר הוא חשוב ומעניין וראוי להתייחסות".

כן, אבל אתה חייב להודות שאתה נהנה מפרובוקציות.

"הפרובוקציות לא באות לי בכוונה, עד כמה שזה יישמע מוזר. האמת היא שהפרובוקציות רוב הזמן נורא מפתיעות אותי. אני אומר משהו שנשמע לי לעניין, וכל העולם קופץ. הפרובוקציות רודפות אחרי, ופעמים רבות זה לא נוח לי. זה לא נעים כשכל הזמן צועקים עליך.

"בשנים 89'- 91' עבדתי על ספר, שהתפרסם מאז, בשם 'עתיד המלחמה', שבו ניסיתי לפתח תאוריה חדשה של מה זה מלחמה. לצורך כך קראתי שוב את כל התאורטיקנים הישנים, ושמתי לב שהם פשוט מתעלמים מנשים. חשבתי שזו עובדה משונה שכל האנשים החכמים האלה כותבים על מלחמה כאילו אין נשים בעולם. רציתי להחזיר את הנשים לתאוריה המלחמתית. ואני מתכוון לנשים כנשים, ולא נשים כגברים.

"יש היום ספרות אדירה על נשים במלחמה, אבל היא תמיד מתייחסת לנשים כגברים סוג ב'. היא מתארת מה נשים יכולות לעשות כמו גברים. מה שעניין אותי הוא מה נשים יכולות לעשות במלחמה בתור נשים. עסקתי בנשים כגורמות מלחמה, כקורבנות של מלחמה, כבני אדם שהמלחמה נועדה להגן עליהם. עסקתי במה שגורם לנשים לרצות גברים לוחמים. אני זוכר עוד מנעורי בישראל, שמי שבא למסיבה במדים היה סגן של אלוהים, וקצין היה אלוהים ממש. נשים תמיד נמשכו ללוחמים.

"אבל מעל לכל עניינה אותי שאלה אחת: איך ייתכן שאחרי אלפי שנים שבהן נשים לא השתתפו במלחמה, ב- 30 השנה האחרונות נשים החלו להיכנס לצבאות ולתבוע שוויון? רציתי להבין מה השתנה, ומה אומר הדבר הן לגבי המלחמה והן לגבי יחסי גברים ונשים. כשעבדתי על זה גיליתי שההיסטוריה של הנשים והפמיניזם היא תחום מרתק, והחלטתי לכתוב עוד ספר".

בהקדמה של "המין המיוחס" מתאר ון- קרפלד את הטלטלה הנפשית שליוותה את כתיבת הספר. לדבריו, כל מה שרצה זה לנסות למצוא תשובה לשאלתה של סימון דה בבואר, שהודתה שהעולם שייך לגברים אבל טענה שאף אחד לא יודע מדוע. ון- קרפלד החליט לפצח את החידה. אחרי מספר חודשים שבהם היה שקוע עד צווארבספרות פמיניסטית, הרגיש שהוא מאבד את שפיותו.

"הרגשתי שמשהו לא בסדר. משהו לא התיישב טוב. הסתובבתי כמו פורפרה, עד שיום אחד דבורה, אשתי, סילקה אותי מהבית, כי היא לא יכלה יותר. ירדתי למטה ופתאום באה לי הארה".

אשליית השוויון

ון- קרפלד הגיע למסקנה שהנחת היסוד שלו מוטעית. "נולדתי בשנת 46' ומסוף שנות השישים אני לא זוכר חמש דקות שבהן לא שמעתי עד כמה נשים הן מסכנות. אתה לא יכול לפתוח עיתון, ספר, רדיו או טלוויזיה מבלי לראות עד כמה נשים סובלות, עד כמה גברים מתעללים בהן ועד כמה שצריך לעזור להן.

הנה, לפני מספר שנים ראיתי מודעה במקומון ירושלמי עם תינוק בחיתולים שמתחתיו נכתב: 'אף פעם לא מוקדם להתחיל ללמד אותו שלא להכות נשים'.  חשבתי שזה דבר שפל ואכזרי. הגברים מסומנים אוטומטית כפושעים".

שטיפת המוח הזו, טוען ון- קרפלד, סנוורה אותו. "התזה המרכזית של הספר היא שבניגוד לטיעונים הפמיניסטיים שאנו שומעים קרוב ל- 40 שנה, נשים הן לא המין המדוכא, המקופח והמופלה לרעה. האמת היא שעל כל חיסרון שיש בלהיות אישה, ויש כאלה, יש לפחות גם יתרון אחד. ואם מסתכלים על המאזן, זה די ברור שנשים הן לא מקופחות. או בלשון קצת יותר בוטה, הן פשוט מיוחסות".

הפריבילגיות המרכזיות, לדבריו, הן הפטור של נשים מעבודה פיזית קשה ומהשתתפות במלחמות. אבל הייחוס לא נגמר בזה. לטענתו, נשים נהנות ממערכת משפטית סלחנית, ממענקים כספיים מיוחדים, מרמת ציפיות נמוכה, מתוחלת חיים ארוכה, משעות פנאי רבות יותר, וכמובן, מהחיזור הגברי. הוא ממהר לסייג ולהודות שהריון, לידה והנקה הם מטלות כבדות משקל, אבל מדבריו עולה הרושם שכבר נמאס לו לשמוע על זה. ון- קרפלד חושב שהגיע הזמן שיטו אוזן לדברים שמכבידים עליו.

ון- קרפלד יודע את העבודה. ספרו כתוב לפי כל הכללים האקדמיים. את עמודיו האחרונים מאכלסים מאות עמודי הערות והפניות ביבליוגרפיות. הוא מודה שהפעם נהג הקפדה יתרה כי ידע שיחפשו אותו. התוצאה, כאמור, היא מניפסט קונטרה רבולוציוני, שבא להחזיר את הסדר הישן על כנו. אם הפמיניסטיות גנבו לו את ההיסטוריה, ון- קרפלד טוען שהגונב מגנב פטור.

כבר בהקדמה לספר הוא מעלה כמה טענות מרעישות. לדבריו, ההתנערות של נשים רבות מהדגל הפמיניסטי מעידה בהכרח על כשלון המהפכה. "היחסים המהותיים בין גברים ובין נשים לא השתנו כלל, ובמובן זה המהפכה הפמיניסטית נכשלה".

בני ישראל נאלצו להסתובב במדבר 40 שנה כדי להיפטר ממנטליות העבדים שלהם. אם דור הנשים הנוכחי הוא דור המדבר של הפמיניזם, יכול להיות שאימוץ הפמיניזם הוא עניין של זמן?

"אני חושב שאלה דברים ביולוגיים שלא השתנו בעבר ולא ישתנו בעתיד. נראה לי שהעיסוק בתחום עשה אותי יותר שמרני. כהיסטוריון אתה חושב שהחברה מעצבת את האדם, ואילו העיסוק בנושא הזה הביא אותי למסקנה שהגזמתי בהערכת כוחה של החברה בעיצוב האדם, ושיש גורמים הנעוצים עמוק יותר בביולוגיה ובהורמונים והם אינם משתנים.

"הפמיניזם לא שינה את העובדה שנשים נכנסות להריון, יולדות ומניקות. הוא לא שינה את העובדה שבגלל זה הרוב המכריע של הנשים נתמכות על ידי גברים. היום, כמו לפני מאה שנה, ככל שאדם עולה למעלה בסולם הכוח, הכסף והפרסום, הוא ימצא שם פחות נשים. אז נכון שנשים נכנסו למקצועות גבריים,  אבל עצם חלוקת התפקידים בין נשים וגברים לא השתנתה. למעלה משני שלישים מהנשים שעובדות מחוץ לבית נמצאות בגטאות של נשים. לשון אחר,  יש מקצועות גבריים שהפכו נשיים, אבל אם המטרה היתה שוויון, היא לא הושגה.

"ככל שהעבודה כרוכה בפחות מאמץ פיזי, או שהיא כרוכה בטיפול באחרים, ככה תמצאי שם יותר נשים. וככל שהעבודה כרוכה ביותר סכנה, לכלוך ומאמץ פיזי,  ככה תמצאי יותר גברים".

אבל אנחנו חיים בעידן שבו רוב האנשים כבר לא עוסקים בעבודה פיזית קשה. אתה לא חושב שבתנאים החדשים גם יחסי הכוחות אמורים להשתנות?

"אני מודע לכך שהרוב הגדול של האנושות לא עוסק בעבודה פיזית, אבל אני גם מודע לכך שגם היום אין כמעט עבודה, בין יצירתית בין ניהולית, שאינה דורשת אנרגיה גופנית. זה נכון לקריירה ניהולית ופוליטית, ולדעתי זה נכון אפילו לעבודה כמו שלי. אין זה מקרה שאקדמאיות מפרסמות פחות מאקדמאים. הדבר אינו קשור לעבודה בבית, כי הסטטיסטיקה מראה שאקדמאיות רווקות מפרסמות פחות מכולם. אחת הסיבות שנשים אינן מגיעות לעמדות בכירות היא הפסקת המחזור, שאליה מתלווה נפילה גדולה באנרגיה הגופנית של נשים. אצל גברים מתרחשת נפילה כזו עשר שנים מאוחר יותר. והרי רוב האנשים מגיעים לעמדות בכירות בשנות החמישים לחייהם".

יותר מאוחר הודה ון- קרפלד שבעשור שבין גיל 50 ל- 60 אנשים בעיקר קוצרים את פירות ההשקעה של שני העשורים הקודמים (30- 50). אלו העשורים שרוב הנשים עסוקות בהם בתמרון זהיר בין קריירה ומשפחה. אבל לוון- קרפלד נמאס לשמוע על קשיי האישה המודרנית. קריירה ומשפחה? ביג דיל. הרי הוא עושה ספונג'ה כל יום שישי, וחוץ מזה הוא זוכר בגעגועים איך כתב את הדוקטורט כשבנו התינוק התרוצץ סביבו. אלו, הואאומר, היו השנים היפות בחייו.

תגידו תודה, בנות

ון- קרפלד ממליץ לנשים לחזור הביתה, אל החיק החמים של המשפחה. בשביל מה להן לסבול כל יום בעבודה, להיתקע בפקקים, להתווכח עם הבוס ולחזור תשושות הביתה, הוא שואל. במקום זה הן יכולות לעבוד בגינה (דוגמה שוון- קרפלד משום מה חוזר עליה שוב ושוב), להחליף חיתולים ולהכין קציצות. ומה עם המימוש העצמי? האם חדוות היצירה, שהוא עצמו מתקשה להסתיר אותה, היא זכות השמורה לגברים בלבד?

"כליברל ודמוקרט אני בעד שוויון זכויות מלא לנשים, אבל אני לא חושב שלנשים יש את אותו הצורך למימוש כמו לגברים. אני מכיר אישה בגילי, בלי שמות, שהולכת לקבוצת התעמלות שכל המשתתפות בה עובדות חוץ ממנה. את לא תאמיני מה עשו לה. אפשר לחשוב שהיא פושעת. כשאישה מטפלת בילדיה,  הפמיניסטיות רואות בה פרה, בעל חיים. המחקר הביא אותי למסקנה שייתכן שפרויד צדק, וקנאת פין אכן קיימת. אחרת איך תסבירי מדוע כל דבר שגברים עושים, גם אם זה לקפוץ מהגג, גם נשים רוצות לעשות?".

אולי זה מפני שנשים הבינו שהדרך היחידה לצבור כוח היא לשחק במגרש הגברי. הן יודעות שרק אם יהיו עשרות טייסות קרב הן יוכלו לצעוק מחלון המכונית: "אני אולי לא יודעת לנהוג במכונית, אבל תן לי אף- 16 ואני אראה לך מה זה".

"לי ברור שבכל חברה מה שגברים עושים זה מה שחשוב, ואם נשים יטוסו באף- 16 זה רק אומר שלטוס באף- 16 זה כבר לא חשוב. הדור הבא של המטוסים, אף- 22 ואף- 35, הם המטוסים הראשונים שתוכננו מראש כדי שיתאימו גם לגברים וגם לנשים, ולדעתי, שלא במקרה הם יהיו מטוסי הקרב המאוישים האחרונים בהיסטוריה, וספק אם גם הם ייכנסו לשירות מקצועי".

בפרק השני של "המין המיוחס" מתחיל ון- קרפלד את מסכת הקיטורים היסודית שלו. הוא מודה שעד היום גברים התוו את הסטנדרט האנושי המקובל, ולפיהם עוצבה ההתנהגות הנורמטיבית, אבל לדבריו, זה מה שמעניק לנשים נישה מיוחדת ומעוררת קנאה. הנה, תראו כמה ספרים יש על הפסיכולוגיה של האישה, תראו כמה ספרים מוקדשים לבריאות האישה. ון- קרפלד נעלב. גנבו לו את הצעצוע. פתאום נשים הן לא רק הטפט האפרפר שמודבק כרקע לגבריותו המתפרצת.

"באוניברסיטה שאני עובד בה יש תחנה לבדיקת סרטן השד, אבל על תחנה לבדיקת סרטן הערמונית לא שמעתי, למרות שבערך 80 אחוז מהסגל הבכיר הם גברים. לפני כמה ימים קראתי באינטרנט בז'ורנל לבריאות נשים ש- 25 אחוז מהנשים בהריון סובלות מדיכאון. גלשתי לספריית הקונגרס כדי לחפש ז'ורנל לבריאות גברים ולא מצאתי".

כי הז'ורנל הכללי לבריאות עוסק בגברים.

"זה לא נכון. בספרייה יש מדור חינוך ומדור חינוך נשים, אבל לא מדור חינוך גברים".

קוראים לזה העדפה מתקנת.

"אין מה לתקן. כבר במצרים העתיקה היו ספרים על בריאות נשים, כך גם ביוון ובימי הביניים ובסין. ולא רק בתחום הבריאות. תסתכלי היום בטלוויזיה, על כל תוכנית שיש על גברים, אם יש בכלל, יש עשר תוכניות על נשים".

ון- קרפלד חוזר עד לרחם כדי למנות את יתרונות האישה. כבר שם הזרע עומד לשירותה של הביצית, שלא לדבר על זה שהרבה יותר קשה להפיק זכר. העובדה שכל בני האדם יוצאים מרחם אישה, ממשיך ון- קרפלד, גורמת לכך שלבנות יותר קל, כי כל מה שהן צריכות זה פשוט ללכת בעקבות האמהות שלהן. זכרים, לעומתן, חייבים לבעוט בהזדהות הראשונית עם האם, לטפח תסביך אדיפוס ולנטוש את הקן. גרוע מזה, גברים הם למעשה מיותרים. כל מה שצריך מהם זה זרע.

על פי ון- קרפלד, הגברים חיים תחת צל כבד של חרדת ביצוע, חשש מפליטה מוקדמת וחובת החיזור אחרי האישה. "כמעט בכל התרבויות, כדי למשוך ולשמור אישה הגבר חייב להשקיע בה", כותב ון- קרפלד, "כדי למשוך ולשמור גבר, אישה חייבת להשקיע בעצמה". הגבר נבחן לפי כיסו. האישה מחפשת מי שישלם עבורה. התוצאה? "הגברים הם בהמות המשא של האנושות".

אבל ון- קרפלד מודה, שלמרות כל הקשיים, הגברים לא רוצים לשנות את המצב הקיים. הם מוכנים לעבוד קשה, לקרוס תחת המשא, לפרנס, להילחם ולמות צעירים, העיקר להגן על הנשים. "אם נפסיק לתמוך בנשים", הוא כותב, "אנו נאבד לא רק את הקיום שלנו, אלא גם את כבודנו העצמי". אז מה בכל זאת ון- קרפלד רוצה? בשורה האחרונה של הספר הוא מגלה: "זה יהיה נחמד אם מדי פעם מתוך מפלי השנאה שנשפכים עלינו, היינו שומעים קול נעים של אישה אומרת לנו: תודה, חבר".

לא חששת להישמע בכייני, שלא לומר נשי, עם כל הקיטורים האלו?

"בהחלט הייתי מודע לכך, ויכול להיות שהטון של הספר מסביר את קשיי הפרסום שלו. הייתי מודע לכך שלגברים יהיה קשה להזדהות עם הספר, ולכן לא יקנו אותו. אנחנו חיים בחברה שבה לנשים מותר לעשות דברים שלגברים אסור".

למה לגברים אסור?

"כי הטבע עשה אותנו בהמות משא, וגם כי אף אישה לא רוצה בעל מתבכיין. היה לי תלמיד שאמר פעם: נשים יהיו שוות ביום שהןיתחילו להתחתן עם פאשלונרים".

או שלגברים אסור להתלונן ולבכות כי הם לא מאפשרים לעצמם. אם אנחנו חיים תחת הגמוניה גברית, אז שהגברים ישנו את הכללים. רוצה לבכות?  קדימה.

"אני לא יכול להרשות לעצמי. כמו שאני לא יכול להרשות לעצמי להישאר בבית ולגדל ילדים. כי אני מכיר נשים מעטות מאוד שתסכמנה לצאת החוצה ולפרנס את בני ביתן בשעה שהבעלים שלהן יישבו בבית ויגדלו את הילדים".

הרייך השלישי ואני

גם אם ון- קרפלד אינו בא כוחם של כל הגברים עלי אדמות, הרי שספרו מספק הצצה חשובה אל פוטנציאל התסכול הגברי. ובמשא ומתן לשלום בין המינים,  כמו במשא ומתן לשלום, חשוב להבין מה מניע את הצד השני ומה כואב לו.

אם זה כל כך קשה להיות גבר, אתה צריך לברך על התנועה הפמיניסטית,  שהעבירה חלק מעול החיזור והפרנסה אל כתפי הנשים.

"תראי, בסופו של דבר לא באתי לא לברך ולא לקלל. באתי לברר את האמת. ואם תשאלי את דעתי, הפמיניזם הוא קטסטרופה לנשים. אם הפמיניזם היה מביא לכך שאוכל לבלות יותר עם ילדי או שתוחלת החיים שלי תשתווה לזו של אשתי, אז הייתי שמח. אבל זה לא קורה. הפמיניזם מביא למפל אדיר של ביוב שנשפך על ראשי 24 שעות ביממה".

אולי היה רצוי שבמקום לעבוד 15 שעות ביום, גברים ילמדו מנשים כיצד לנווט טוב יותר בין משפחה וקריירה?

"שני המינים נמצאים במלכוד של ביולוגיה וכללים חברתיים. ואני מאמין שהכללים נקבעים באותה מידה על ידי גברים ונשים. הטיעון הפמיניסטי כאילו לגברים יש מונופול על הכללים לא מקובל עלי. אני לא מקבל את זה שנשים חלשות והכל מוכתב להן".

או שגברים לא ששים להחליף תפקידים, כי הם יודעים שבשעה שהם גמרו את הארוחה העסקית האישה שלהם הספיקה לסיים יום עבודה, לאסוף את הילדים,  לשחק, להאכיל, לרחוץ, להשכיב, לכבס, לקפל ולסדר את הבית.

"אותו דבר אני יכול לטעון לגבי נשים. רובן לא רוצות להתחלף עם גברים שמשרתים במילואים, קורעים את התחת ומתמודדים בתחרות קשה בעבודה.  במקרה של גירושים הם אלה שלא יקבלו את הילדים אבל ימשיכו לשלם מזונות.  לרוב הגדול של הנשים נוח להיות נשים, וזו אחת הסיבות שהפמיניזם לא מוביל לשום מקום. מי רוצה להיות בהמת משא?".

ברשימת הפריבילגיות שנשים נהנות מהן, לשיטתך, אתה מונה את הפטור משירות בחבר מושבעים. אני הייתי מוסיפה את הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן. אלא שמה שאתה רואה כהקלה הוא בסך הכל אמצעי להרחיק נשים מעמדות השפעה.

"אני לא בטוח שזה כך. אני חושב שהמטרה הראשונה היא להגן על הנשים, כי נשים לא מוגנות פשוט ימותו. הן לא יעמדו בזה. המטרה הראשונה היא להגן על נשים כדי שיוכלו למלא את תפקידן הביולוגי".

בפרק המרתק ביותר בספר מתייחס ון- קרפלד למיתוסים היסטוריים שנוצרו על ידי המחקר הפמיניסטי. אחד מהם הוא היחס הבעייתי לנשים בזמן הרייך השלישי. המפלגה הנאצית ראתה את ייעודה העיקרי, שלא לומר הבלעדי, של האישה הארית בלידה ובטיפוח דור נוסף של טהורי גזע. ון- קרפלד לא מבין מה כל כך מקומם בזה.

המדיניות הנאצית ביחס לנשים, טוען ון- קרפלד, לוותה ברשימה ארוכה של הטבות מיוחדות: מענק חתונה, קצבאות ילדים, תמיכה בנשות לוחמים, הרחקת נשים מעבודה במפעלים כבדים. בעמוד 29 הוא מפרט את השקפתו האישית של אדולף היטלר בנושא: "היטלר ראה נשים כיצורים עדינים שאינם מתאימים לחספוס ולקשיים שבפוליטיקה". מסקנתו של היטלר היתה שיש להגן על נשים, בין השאר על ידי סגירת דלתות הכניסה לפוליטיקה, לאקדמיה או לעריכת דין.

סליחה, אבל הדמיון בין תפישתו של היטלר ובין תפישתך לא מדליק אצלך כמה נורות אדומות?

"ללא התייחסות להיטלר, כן, אני חושב שנשים זקוקות להגנה מיוחדת על מנת שיוכלו לחיות ולמלא את תפקידן הביולוגי".

ועם התייחסות להיטלר?

"בעניין הרייך השלישי יש להפריד בין אגדה למציאות. אני נותן השנה קורס עם ד"ר עודד היילברונר על 'הרייך השלישי בין שפיות לטירוף'. ברייך השלישי היו אספקטים שפויים לגמרי והיו אספקטים מטורפים. היחס לנשים הוא בין האספקטים היותר שפויים".

זה לא מוזר בעיניך שאדם משכיל ותרבותי מוצא את עצמו מסכים עם היטלר ביחס למעמד האישה?

"אני בן אדם כמו כל אחד אחר. הייתי רוצה הסכמה ופרסום, אבל כאקדמאי אני חושב כמו ניטשה: העובדה שרוב האנשים חושבים משהו, אינה אומרת דבר לגבי אמיתותו".

בסיכום הספר אתה לועג לפמיניזם וטוען שזו תורה של נשים שלא הצליחו למצוא חתן. לך יש חך שסוע. יכול להיות שגם תפישת עולמך קשורה לאיך שאתה נראה?

"השאלה היא לא מיהו פרופסור ון- קרפלד, אלא אם מה שאני כותב הוא נכון או לא. נניח שמחר נגלה שאיינשטיין כתב את תורת היחסות כי היה מטורף. זה לא אומר דבר על אמיתות התורה. לכל אחד מאיתנו יש יתרונות וקשיים, אבל צריך לשפוט אותנו לפי התוצר".

קיימת שאיפה להשמיד את המין הגברי כולו. לא, זאת לא בדיחה וזה כלל לא מצחיק. זו שאיפה אמיתית אך לפני שארחיב ואביא דוגמאות, ברצוני לבקר דווקא גברים כי לגברים יש 3 תכונות דפוקות שאינני אוהב והרבה פעמים בגללן הם מכניסים לעצמם "גול עצמי" ומכשילים את כל הגברים בעולם (כולל את עבדכם הנאמן):

1.  גברים צוחקים וממציאים בדיחות בעיתוי הכי לא מתאים ודווקא במצבים שגברים נפגעים הכי הרבה: אתה יכול לדבר עם גבר על נושא הכי כאוב בעולם והוא כבר ימציא בדיחה קורעת (כלומר יעשה צחוק בעיתוי לא מתאים). יש לנטייה הזאת מספר סיבות והסברים, כפי שגברים אומרים בגלוי - לפעמים עדיף לצחוק על משהו מאשר לבכות בגללו, וברמה העקרונית הם צודקים. הבעיה שכיום במיוחד בעידן טכנולוגיית המידע, קל לפתוח מסעות לינץ' ושיימינג דרך הפייסבוק, עוד יותר קל במיוחד לנשים פמיניסטיות מניפולטיביות, להוציא דברים מהקשרם, ולנצל לרעה כל שטות שתכתוב אם בסערת רגשות, תיסכול או שיעמום.

כפי שמסביר ד"ר וורן פארל בספרו THE MYTH OF MALE POWER, זו מסורת שהתפתחה במשך מאות שנות מלחמה שגברים ששרדו זוועות מחרידות בשדה הקרב, היו מתאספים, משתכרים ומספרים בדיחות. גברים מעדיפים לצחוק כפי שנשים מעדיפות לבכות אבל זה לא אומר שהם חסרי רגישות, אטומים או בלתי פגיעים - זו פשוט דרך ההתמודדות שלהם ולמעשה היחידה בה החברה שלנו מרשה ומאפשרת לגברים להתבטא. בעיית הבעיות כפי שציינתי, שפמיניסטיות יודעות נהדר לנצל באופן הכי ציני והכי בוטה את הנטייה הזאת של גברים כדי לטעון פעמים רבות כאילו "לא מפריע לגברים שנשים מעליבות ופוגעות בהם, להיפך, זה מצחיק ומשעשע אותם", "את עושה להן טובה, זה דווקא מדליק אותם" וכו'. אני מנסה להסביר לגברים (ולא בהצלחה, אם להודות באמת) שיש הבדל עצום בהומור הגברי לעומת הנשי - גברים משתמשים בהומור מתוך מצוקה ועמדת נחיתות, נשים משתמשות בהומור כדי לעקוץ, להעליב, לפגוע ולהכאיב מתוך גאוותנות.

2. גברים הם אובייקטיבים, פאסיבים ו"ניטראליים" מתי שלא צריך. יש להם קושי בסיסי מובנה להתווכח עם אישה, לא משנה עד כמה היא שונאת אותם וכמה טיעוניה הזויים ובלתי מבוססים ושקריים - ככל שהיא תוקפנית וצועקת חזק יותר - כך הגבר נסוג לאחור מהר יותר. לעומת זאת לגבר אין שום בעיה להתווכח בקולי קולות על סף אלימות מילולית בוטה עם גבר שדווקא מסכים לדעתו ב100 אחוז!!!! במילים אחרות אין בכלל דבר כזה סולידאריות-גברית כפי שהיא קיימת אוטומטית אצל נשים (לכן הביטוי השקרי "שוביניזם" הוא כלל לא רלבנטי ולא קיים במציאות!!!!).

3. גברים ובייחוד הישראלים, הם פחדנים, מוגי לב וחסרי עמוד שידרה. הרבה גברים אמרו ואומרים לי ב4 עיניים: "אתה צודק לגמרי אבל עזוב, אל תגלה לאף אחד שדיברנו על זה". גברים מפחדים פחד מוות מהכוח החברתי הבלתי מעורער ובלתי מוגבל שיש לנשים - הם חוששים מחרם, כפי שהם אומרים לי בגלוי:"אני לא רוצה שמישהי שקרובה אליי תתפוס אותי מתעסק עם זה". גילוי נאות: גם אליי פנו ופונות עד היום נשים ומבקשות בנימוס (כאילו שהן פונות לילד) :"עזוב יעקב, אל תתעסק בנושא". מיותר לציין שבמקרה שלי זה משפיע הפוך כי חוקר אמיתי בנשמתו לא מפחד להיכנס ל"אזורי הסכנה".

ובחזרה לנושא השמדת הגברי (ולא במרכאות):

השאיפה של "עולם ללא גברים" או כפי שפמיניסטיות כמו פרופסור מארי דלי מארה"ב אמרו ואומרות בגלוי "נפעל שיהיו רק 10 אחוז גברים בעולם" זו לא בדיחה, פליטת פה או אמירה קיצונית ספונטאנית של מטורפת כזאת או אחרת אלא מדיניות ממוסדת היטב - תהליך שלם בתחום שנקרא הנדסה חברתית, שנועד להבטיח שאפילו לא יהיה צורך להרוג או להשמיד את הגברים - הם כבר יעשו זאת בעצמם.

דן מרגלית הוא דוגמא אחת לחזיר פמיניסט שסוגד למין הנשי. פעמים רבות כשהנחה את תוכניתו "פוליטיקה" ו"פופוליטיקה" הוא העלה את הדיון בשאלה "האם עולם ללא גברים אפשרי?" תמיד בחיוך רחב, ממחזר את אותן טענות שוב ושוב:"עולם ללא גברים יהיה עולם ללא אלימות, ללא שנאה, ללא מלחמות, ללא תחרות, ללא שחיתות וללא פערי שכר" וכו', מביא תמיד פמיניסטיות וחוקרים שונים שמאשרים את תיאורית "העולם האידיאלי ללא גברים". בתו שירה היא כיום אחת הפמיניסטיות הכי חזקות ומשפיעות בתקשורת ובאינטרנט בישראל (ניהלה את ערוץ 2 וכיום מנהלת את אתר האינטרנט הפמיניסטי סלונה). עודד שוחר אומנם היה מאוזן יותר יחסית ממנו אך עדיין, עצם העלאת השאלה היא בלתי לגיטימית לחלוטין - החליפו את המילה 'גברים' ב'כושים', 'יהודים', 'ערבים', 'צוענים', 'הומוסקסואלים', 'אינדיאנים' או כל קבוצה אתנית אחרת ותבינו.

טענתי פשוטה: מדובר כאן בתעמולה ושטיפת מוח, מלחמה פסיכולוגית (שאגב עובדת פרפקט על ילדים בגיל הרך) לא "איך טכנית נשמיד את הגברים" אלא יותר איך לגרום לגברים להרגיש כמו אפסים והנה עובדה שזה בדיוק מה שקורה - רק במדינת ישראל הקטנטונת מתוך 400 מתאבדים בשנה, 200 אלה גברים בהליכי גירושין וזה כמובן לא מזיז לאף אחד. גם שהמספר יעלה ל4,000 או 40,000 גברים, אני מתערב אתכם על מה שתרצו - זה לא יזיז לאף אחד במדינה המסריחה שלנו !!! איך אני יודע? זה משהו שקורה בכל העולם - בכל המדינות שבהן השתלטו הפמיניסטיות, אחוז הגברים המתאבדים הולך וגדל במהירות שיא ולא רק שזה לא מזיז לפמיניסטיות - הן אף דורשות לצנזר ולהשתיק לגמרי את הנושא כפי שמסבירה האישה המקסימה הזאת מקנדה!!

לא. זה לא מצחיק.

הרבה פעמים אנשים, כולל חברים טובים וקרובים אומרים לי:"אתה צודק אבל אתה מאוד מגזים ונסחף", "אתה קיצוני". זה לא מזיז לי כי אני יודע שככל שההתנגדות גדולה ושורשית יותר, במיוחד כשהיא מגיעה מגברים, כך זה מוכיח שקשר השתיקה סביב הנושא גדול יותר, אז תמשיכו להגיד שאני היסטרי, שאני פרנואיד או משוגע. זכותכם. רק תעברו על הקישורים שאני מביא כי זאת חוכמה מאוד קטנה לבטל את דבריי מבלי לקרוא, ללמוד לעומק ולהיחשף לממצאים שאני מביא!!! יש כמובן את הבדיחה שאני שומע המון מגברים (ראו בתחילת דבריי על 3 נקודות התורפה של הגבר):"עולם בלי גברים? הלוואי! אני בתור גבר בודד איחשב נסיך ויהיו לי אלף נשים!", אז אבקש שתחסכו אותה ממני!!

מתוך אתר YNET ידיעות אחרונות: 

"מי בכלל צריך גברים?

כמעט בכל קטגוריה נמצא שנשים מוצלחות יותר מגברים. ובכל זאת, בעולם גברי כשלנו, זה לא מספיק להן כדי להשיג ג'ובים טובים יותר, ושכר גבוה או לפחות זהה לשכר הגברים בתפקידים זהים. האם יש סיכוי שאפליית הנשים תיעלם? אולי בעתיד הרחוק כשאפשר יהיה לשבט ילודים ואז יתברר שהגברים הם בכלל גזע מיותר"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2898553,00.html

מניפסט החלאה - חומר לימוד חובה בחוג לימודי המגדר באוניברסיטאות:

"בינו לבין עצמו יודע כל גבר שהוא חתיכת חרא חסרת ערך. תחושת החייתיות גוברת עליו וגורמת לו בושה עמוקה. כיוון שאינו רוצה דווקא לבטא את עצמו, אלא להסתיר מהזולת את גופניותו המוחלטת, את האגוצנטריות המוחלטת שלו, את השנאה והבוז שהוא חש כלפי גברים אחרים, כמו גם להסתיר מפני עצמו את השנאה והבוז שהוא חושד שגברים אחרים חשים כלפיו, וכיוון שמערכת העצבים שלו אינה משוכללת, והיא מתערערת בקלות עקב כל הפגנה פעוטה של רגש או של תחושה – הגבר מנסה לאכוף קוד "חברתי" המבטיח תפלות מושלמת, שאין בה אף שמץ של רגש או של דעה מקוממת. הוא משתמש במונחים דוגמת "להזדווג", "מגע מיני", "לקיים יחסים עם" (בשביל גברים קיימת יתירות במונח "יחסי מין"), אשר מצופים שכבה עבה של נימוסים פלצניים – חליפה לשימפנזה."

סטודנטית לגנטיקה בשם מיכל דקל שנשלחה לייצג את ישראל בתחרות מדעית בינלאומית כשהיא טוענת שההישג המדעי החשוב ביותר הוא להוכיח שניתן להביא לעולם תינוקות ללא צורך בגברים (ולא חס חלילה אולי להציל אנשים ממחלות סופניות??)

https://www.youtube.com/watch?v=I4Op5ddCNRo

דיון שלם שפמיניסטיות טוענות ש"זהו, הגברים הם גמורים": (שולח חיבוק ע-נ-ק לכריסטינה הוף סומרס שיוצאת להגן על הגברים באומץ יוצא מהכלל!!)

https://www.youtube.com/watch?v=QNINB0tyGI0

http://bananot.co.il/articles/334

"ולסיום, תפילה קצרה

כגבר, בן אחד הדורות האחרונים של מיני, אינני כועס או מצר על הכחדתי, נהפוך הוא, אני מברך על התהליך האבולוציוני שעתיד להתרחש. אני מקבל בהכנעה את היעלמותי הקרבה ומשתדל למלא את זמני בסגידה מתמדת לאדון המתחזק והגודל. אני זועק ,בצורה אווילית משהו, על היותי רלוונטי, על היותי מין אך בשום פנים אינני נאבק. המאבק בנשיות הוא המאבק באנושיות כפי שהיא אמורה להראות וכפי שהיא אכן תראה. הנשיות היא הצורה הראויה היחידה לחיים אנושיים על פני כדור הארץ ומחוצה לו. ועל כן לא נותר לי אלא ללחוש תפילה קצרה: "מי ייתן ותבוא גם נשיות עלי."

"

משהו שכותב רב בישראל בשם מניס פרידמן:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3800419,00.html

"אם תפשיט מהגבר את כל הגינונים החיצוניים, אם תיקח ממנו את המכונית, את הכסף, את הנעליים האופנתיות – אז הוא חש שאין כלום, רק עפר. כל גבר נבהל מכך שבסוף הוא יסתכם בכלום "

מתוך אתר וואלה:

"כל הגברים אותו הדבר

מחקר חדש מוכיח שנשים מסובכות יותר גנטית מגברים. הן לא רק שונות יותר מגברים מכפי ששיערו, הן גם שונות יותר זו מזו"

http://news.walla.co.il/item/706732

עיתונאית פמיניסטית מאנגליה:"כל הגברים הם אנסים, להכניס את כולם לכלא ולירות בכולם"

http://www.dailywire.com/news/8386/feminist-journalist-all-men-are-rapists-and-should-amanda-prestigiacomo

בלוגרית פמיניסטית מארה"ב אומרת שיש להשמיד את כל הגברים בעולם ומציגה תוכנית פעולה הדרגתית:

https://www.youtube.com/watch?v=uSCPPkI-Ywo

עוד דוגמאות ופירוט נוסף בפוסט שכתבתי בנושא בבלוג:

http://cafe.themarker.com/post/1182285/

פעמים רבות אני מוצא עצמי נשאל על ידי אנשים, גם כאלה שאני מכיר, חברים, קרובי משפחה ואנשים שאני פוגש בכל מיני אתרים (גם הרבה לפני הפייסבוק) את אותן שאלות שכבר התעייפתי מלחזור על עצמי ולענות עליהן שוב ושוב, לכן ריכזתי לפניכם 10 תשובות ל10 שאלות שאני שומע הכי הרבה:

1. מה זה "זכויות הגבר"?

אני לומד את הנושא למעלה מ20 שנה. פעם הנושא היה מוכר כ"זכויות הגבר" אבל הבנתי עם השנים, ככל שהתעמקתי, שזה הרבה מאוד מעבר לנושא זכויות גברים ואפילו זכויות נשים - הפמיניזם זו תנועה פוליטית כוחנית ומפלצתית ופשיסטית שמטרתה לפגוע כמה שיותר בגברים מתוך נקמה ו/או סגירת חשבונות היסטורית - מה שבסופו של דבר פוגע לטווח הארוך בחברה כולה, בילדים ואפילו בנשים עצמן. הפמיניזם זה בפירוש אויב האנושות ואחד המשטרים האפלים ביותר שקמו בהיסטוריה.

2. איך אתה מגדיר את עצמך? שוביניסט?

אנטי-פמיניסט שמאמין בשוויון אמיתי בין גברים ונשים ואינני מתכוון לשוויון במובן החברתי-כלכלי-פוליטי-מלאכותי-מזוייף. אני מאמין שלכל אדם מגיע יחס ניטרלי, הוגן ושווה לטוב ולרע, לא משנה מה מינו, צבע עורו, גזעו, מוצאו, דתו וכו'. פמיניסטיות משמיטות במכוון את שוויון החובות שחייב להגיע במקביל לשוויון זכויות והזדמנויות לנשים. לביטוי המעוות "שוביניסט" אין מקום לא במקרה שלי ולא במקרה של איש בעולם כי זה מושג מאוד כללי וגורף שמתייחס לגזענות, נאמנות מופרזת וגאוותנות (פטריוטיזם) של קבוצה מסויימת, לאו דווקא גברים!!

3. יש גם נשים שנפגעות על ידי גברים

נכון, יש, אבל מה שאין - אין אלפי ארגונים וגופים שונים עם תקציבי עתק שמוקדשים אך ורק להגן על זכויותיהם של גברים כמו שיש לנשים, ואני מדבר רק על מדינת ישראל הקטנה! גברים לא רק נפגעים על ידי נשים אלא נפגעים על-ידי כל רשויות המדינה - מערכת המשפט, המשטרה, הרווחה, ארגוני נשים במימון המדינה, הפרקליטות, התקשורת, האקדמיה וכו', כולם מגוייסים מראש להילחם בגברים לטובת הנשים, מלחמה חד-צדדית לא הוגנת ורחוקה מלהיות שקולה או מאוזנת!

4. מה צריכות להיות המטרות?

אחת המטרות המרכזיות היא לבטל לחלוטין כל אפלייה או העדפה מתקנת לנשים. בעולם שבו גברים ונשים שווים במובן של הזדמנויות ואפשרויות השכלה, תעסוקה, הכשרה, עבודה וקידום - אין שום סיבה שבעולם שלנשים יישאר יחס מועדף בכל תחום שהוא!!

מטרה נוספת וחשובה ביותר היא הפסקה של מלחמת המינים - כל תורת המגדר היא תורה מיליטנטית, גזענית ומיותרת שאך ורק גורמת לפילוג בחברה, מסכסכת, מציתה אש ושנאה עד כדי אלימות של ממש.

5. לא נמאס לך ממלחמות?

זה נחשב מלחמה כשיש שני צדדים עם כוחות שקולים שמצליחים פחות או יותר להילחם ולהתגבר על האיומים והפגיעות שהצד השני מסב להם. במקרה של גברים ונשים, אין מלחמה יותר לא צודקת, לא הוגנת, לא שקולה ו"מתחת לחגורה" כמו המלחמה של הפמיניסטיות נגד גברים. 40 שנה הן רגילות רק לדבר ולקשקש בלי סוף ולשטוף את מוחותיהם של אנשים באין מפריע כי הן מראש מגיעות בטרמינולוגיה בולשביקית שאם אינך פמיניסט אז אתה בוודאי "שוביניסט" שזו מילה נרדפת לגזען וחשוך ואין לך שום זכות קיום. לאחרונה תנועות הגברים זה נושא שמאוד התקדם והתפתח בעולם - מה שמכונה MRA ורק בארץ מתעקשים להשתיק בכל דרך שפלה אפשרית (בראש ובראשונה בגלל שארגוני הנשים מגלגלים מיליונים סביב תעשיית השנאה הזאת). אני למזלי מכיר את כל השיטות והטקטיקות, כולל הטחת איומים ועלבונות אישיים כמו "הומו", "קוקסינל", "דפוק", "חולה נפש" ועוד ולכן לא מתרגש כלל. במילים אחרות, זאת עדיין לא באמת מלחמה, הגברים רק מתחילים ללמוד להגן על עצמם וטוב שכך. גם מסע מאוד ארוך מתחיל בצעד בודד.

6. מה זה פמיניזם?

ההגדרה של פמיניזם מאוד בעייתית, מבלבלת ומטעה כי מצד אחד קיימת הטענה שזו אידיאולוגיה שפועלת למען שוויון זכויות מלא לנשים, אבל בפועל, כשרואים ומנתחים איך התנועה התנהלה, מתנהלת וקרוב לוודאי תמשיך להתנהל בעתיד (כפי שאני חוקר למעלה מ20 שנה), רואים בפירוש שאין שום קשר בין שוויון לגברים ונשים כי אם רק מלחמה חד סיטרית נגד המין הגברי כולו. לא רק שהפמיניזם לא פועל להשיג שוויון בין גברים ונשים - הוא עושה את ההיפך המוחלט - דואג לשמר ולהנציח מצב בלתי פוסק של מלחמה ותחושת קיפוח וקורבנות היסטרית של הנשים, שגורם להן מגיל צעיר לחשוב שהכל מגיע להן, שהגברים כולם רעים ומרושעים ואלימים והנשים כולן טובות, תמימות וטהורות. הפמיניזם אפילו לא בעד נשים באותה עוצמה שהוא נגד גברים ויעידו על כך נשים גיבורות ואמיצות שקמו ויצאו נגדו.

7. מה זה מגדר?

מושג שהומצא על-ידי פוסט מרקסיסטיים גרמניים מאסכולת פרנקפורט. על אותו בסיס של הסוציאליזם (האידיאולוגיה הרצחנית ביותר בהיסטוריה האנושית), מתבצעת חלוקה דיכוטומית שחור-לבן של שני מעמדות - אחד שולט בעולם והשני מדוכא ומסכן. בקומוניזם היו אלה הפועלים מול בעלי ההון, בפמיניזם אלה הנשים המסכנות מול הגברים החזקים ש"שולטים בעולם" באמצעות מה שהן מכנות "הפטריארכיה" - מושג שהוא לא שונה מהפרוטוקולים של זקני ציון, כאילו כל גבר מקבצן, מנקה רחוב, פועל ועד ראש ממשלה - כולם שותפים לקנוניה לשלוט בנשים ולדכא אותן. הפמיניסטיות לא טיפשות או תמימות, הן אלופות ומקצועניות בתעמולה ושטיפת מוח ולכן דוחפות את התורה המיגדרית בגילאים מאוד צעירים ורכים בבתי הספר ולאחרונה אפילו בגני חובה.

8. מה יוצא לך? מה האינטרס שלך?

אין לי למעשה שום אינטרס חוץ מחשיפת האמת. אני לומד את הנושא מגיל 14, כלומר מאז היותי ילד. אין לי שום כוונה נסתרת או משהו שאני רוצה להשיג או להרוויח עבור עצמי. למזלי אני שולט היטב בחומר, יש לי המון ידע שצברתי עם השנים ויכולת לשלוף מידע ממאגר מידע שאני בונה, זה משהו שאני עושה לא כי כיף או משעמם לי אלא כי אני מרגיש שחובתי האנושית לחשוף את מה שגיליתי.

9. מה, גברים טובים יותר? נשים נחותות מגברים?

אני מאוד לא אוהב את הגישה הילדותית והפרימיטיבית של "מי טוב יותר". תפישות לגבי נחיתות או עליונות של קבוצה כלשהי תמיד היו שורש הגזענות בעולם. אני בעד להתייחס בכבוד ובהגינות לכל אדם ולכל בעל חיים אחר. אני גם מאוד נגד הדת ולא אוהב גישות כמו "היהודים טובים יותר מהגויים", "הנשים רגישות ואנושיות יותר", "הנשים במעמד רוחני גבוה יותר" וכו'. זה מגעיל ומעצבן אותי.

גם הדתות וגם האנטי-דתות כמו הסוציאליזם פעלו בסופו של דבר על פי אותן שיטות אכזריות וגרמו אך ורק למלחמות, שנאה ושפיכות דמים. הפמיניזם לא שונה כלל ובכל הזדמנות אנחנו שומעים על כאילו מחקרים ש"מוכיחים" עליונות ביולוגית/גנטית/שכלית/אבולוציונית/רגשית והשד-יודע-מה - שיש לנשים על פני הגברים. בני אדם תמיד חיפשו סיבות ותירוצים לריב, להתקוטט ולרצוח, תמיד מתוך תחושת עליונות ורצון לשלוט, אז היום עושים לגברים את מה שעשו בעבר ליהודים, לעבדים ה"כושים", לצוענים, לאינדיאנים וכו'.

10. אתה באמת חושב שיש לך סיכוי נגד כל הממסד? אתה נלחם בתחנות רוח

אני בפירוש כן מרגיש בשינוי הדרגתי לטובה. נכון שזו טיפה בים ורק התחלה אבל זה תהליך מאוד חשוב, חיוני ובלתי-נמנע שאני מרגיש כבוד ענק שאני מצליח להניע ואנשי מקצוע אובייקטיבים, חשובים וחכמים ממני אישרו זאת בפניי. במהלך השנים פנו אליי אלפי אנשים, גברים ונשים, נערים ונערות, חיילים, סטודנטים וגם מרצים וחוקרים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל ורבים מהם הודו לי מקרב לב וסיפרו עד כמה הצלחתי לפקוח ולהאיר את עיניהם.

ולסיכום, אנקדוטה נחמדה מלפני 16 שנה, לאיך קיבלתי דברי חיזוק ותמיכה מכיוון לא צפוי: כשעברנו לדירה בקומה ראשונה בגלל הנכות הפיזית שלי, ישבנו פעם במשרדו של מנהל במשרד עמיגור. דמיינו לעצמכם אדם גבוה, קשוח ומרוחק. אחד שמדבר מעט ואם הוא רואה שעובד לא ממלא את הוראותיו, הוא נוזף בו בקול מאוד רועם שאני מודה שאפילו אני שרגיל לאנשים קשוחים, אפילו אותי זה הרתיע.

הוא הביט על המסמכים, הסתכל עליי בחצי חיוך ואמר לי:"אז אתה יעקב קנדלקר?", אמרתי "כן" בחשש, הוא אמר:"אני רואה שאתה מפרסם המון מכתבים בעיתון חדשות הקריות. בדרך-כלל אנשים כותבים שם סתם שטויות אבל אתה כותב בצורה מאוד מעניינת ומקורית, כל הכבוד!" הוא סימן לי עם האצבע "מצויין".

לפניכם תיאור כללי ומתומצת של השינויים בדרישותיהן של הפמיניסטיות עם השנים. מבחינה היסטורית, הפמיניזם התפתח ולמעשה נסוג לאחור בשלושה גלים עיקריים

(ליחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא)

הגל הראשון:

לפני למעלה מ100 שנה - דרישה לשוויון זכויות בפני החוק, זכות הצבעה והזכות שיתייחסו לנשים כאל בני אדם שווים לכל דבר

הגל השני:

שנות ה60 עד סוף שנות ה80 של המאה הקודמת - גברים ונשים הם שווים, אין שום סיבה למנוע מאישה או מגבר למלא תפקיד שנחשב גברי או נשי מדי. ניתן לכנות זאת גם מלכודת הדבש כי גברים פותו באשלייה ובאחיזת העיניים כאילו בעידן של שוויון בין המינים, גם גברים כמו הנשים יהיו משוחררים וחופשיים מהגבלות ומגבלות חברתיות נוקשות. לא היה להם מושג מה הגיע בשלב הבא...

הגל השלישי:

תחילת שנות ה90 ועד היום - גברים ונשים הם שני מגדרים שנמצאים במאבק כוחות היסטורי נצחי. הגברים תמיד נמצאים בעמדת עליונות מול הנשים (מה שמכונה Male Privilege) ולכן כדי להגיע לשוויון אמיתי יש להעצים ולחזק את הנשים תוך כדי אפלייה מתקנת ורמיסה טוטאלית של הגברים, כל סמלי השלטון הגברי "הפטריארכיה", החלפת גברים בנשים בכל מוקדי הכוח וההשפעה בכל תחומי החברה: תרבות, אקדמיה, אמנות, קולנוע, תקשורת, משפטים, פילוסופיה, ממשל ופוליטיקה, חיי המשפחה ואפילו במדע!!!

כפי שהסברתי בפוסט נפרד, הפמיניזם כפי שאנחנו רואים אותו היום הוא בעצם מרקסיזם (ידוע גם כסוציאליזם וקומוניזם):

בשבוע שעבר ראיינו אותי לתוכנית הרדיו של דנה ספקטור ביחד עם רון קופמן שהחליף את רן שריג. למעשה זה הראיון הראשון שלי בתקשורת וממה שחברים וקרובי משפחה התרשמו - אמרו לי שהראיון היה מוצלח למדי (אני מודה שמאוד התרגשתי). הופתעתי שהראיון הגיע כמעט ל10 דקות, כי ידעתי שיגבילו אותי בזמן (חשבתי 5 דקות) וכפי שניתן לשמוע, כמה פעמים נאבקתי להשלים את המשפט במיוחד מול רון קופמן שכל שנייה התפרץ עליי. דנה ספקטור, לעומתו, הייתה הוגנת ופתוחה איתי.

כפי שציינתי בראיון, אני לומד וחוקר את נושא השתלטות הפמיניזם יותר מ20 שנה, אפילו עוד מהיותי נער בן 14 (כתבתי על כך בהרחבה בפוסט ישן יותר שלי) לגבי השאלה מדוע אני רווק מבחירה, כפי שציינתי אני עוסק באמנות, לכך אני מקדיש את חיי ואני מודה כל בוקר לבורא עולם שנתן לי את המתנה הזאת ואני לא מתכוון רק לתחום המוזיקה אלא גם לנושא של גרפיקה ואנימציה תלת מימדית (החלום שלי תמיד היה לעשות סרטים). אתם מוזמנים לבקר בבלוג האמנות שלי ולגלות בין היתר שאני דווקא מאוד אוהב לצייר נשים. אני אף פעם לא טורק את הדלת ואם יהיה לי המזל להכיר אישה טובה שהיא גם כמוני אובססיבית וחולת אמנות ויצירה (ותדבר איתי באותה שפה), אני מאוד אשמח אבל אני באמת משאיר זאת בידי האל.

לא ציינתי את העובדה שאני סובל מנכות פיזית קשה (מחלת ניוון שרירים נדירה וחסוכת מרפא) כי היה לי חשוב יותר לשים דגש על עובדות כמו האופן בו אני נלחם שנים רבות להביא מידע לציבור, תוך כדי התמודדות עם בריונות אינסופית, איומים, סתימת פיות, צנזורה, מחיקת חומרים וסגירת הבלוג המצליח שלי.

רון קופמן שאל אותי בפליאה "מה בארץ אין אנשים רציניים?" ומאחר ולא הספקתי להשלים את תשובתי, ארחיב מעט:

יש 3 סיבות עיקריות לשליטה הכל-כך מוחלטת של הפמיניסטיות במדינת ישראל:

1. ריבוי ארגוני נשים, אלפי ארגוני נשים שחולשים על המדינה בכל תחומי החיים ומגיעים לכל קבוצת נשים ללא הבדל גיל, לאום, עדה, שפה או מעמד סוציו-אקונומי וכו', תחת כינויים כמו "העצמת נשים" או "מעגל נשים", כאשר המכנה המשותף תמיד לגייס נשים למלחמת השנאה הקולקטיבית נגד הגברים וה"פטריארכיה" הדמיונית (תמיד עם תקציב בלתי מוגבל מהמדינה, משלם המיסים, תרומות ותזרים מזומנים מארגוני שמאל קיצוניים בעולם כמו הקרן החדשה לישראל)

2. התמכרות של הציבור לאמצעי התקשורת - כנראה משום שישראל נמצאת בסכנה ביטחונית מאז הקמתה, כולם כאן דבוקים לתקשורת באובססיביות חולנית כמעט. אנשים כל הזמן מקשיבים לחדשות ו"בולעים" כל פיפס שמגיע לכותרות הראשיות והופך בשניות לשיחת היום בכל פינה בכל בית (רוב הציבור לא מבין שהם רואים בתקשורת אולי רק אחוז אחד מהמציאות במקרה הטוב. לדוגמא לפני שבועיים היה פיגוע פלילי ו100 מטר מהבית שלי עבריינים פוצצו משאית אבל שום אמצעי תקשורת לא דיווח על כך!!!)

3. האופי של הישראלי וה"ראש הקטן", כלומר במילים אחרות "אם אני לא מרוויח מזה, למה שזה יעסיק אותי?", כפי שתיאר היטב חבר שלי שגדל ברוסיה - הישראלי הממוצע יודע לשחק עצמו תמים ו"לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי" אבל כשהוא רוצה להשיג משהו פתאום הוא הופך לפרופסור לפילוסופיה ולוגיקה!!

שילוב שלושת גורמים אלה ביחד עם העובדה שישראל יחסית מדינה קטנה שקל לשלוט באנשים ולמנוע ולהסתיר מידע מקבוצה גדולה מאוד של אנשים, רוב הציבור למעשה, הפכה את ישראל לגן עדן של פמיניסטיות פנאטיות ומלכודת מוות לגברים (תרתי משמע).

הרבה פעמים שאלו ושואלים אותי:"למה אתה בכלל עוסק בנושא? מה יוצא לך מזה? מה אתה מרוויח? אתה הרי רווק וחופשי!" אז התשובה נורא פשוטה - עניין של יושר אינטלקטואלי ויכולת לראות ולהראות את מה שרוב האנשים במדינה מעדיפים לא לראות או להתעלם לגמרי. במשך שנים קראתי ולמדתי את הנושא לעומק מאתרים ופורומים מחו"ל מאנשים כמוני שאיכפת להם, הם מבינים את החשיבות האסטרטגית של הנושאים עליהם אני מדבר וברגע שיש להם מידע, הם לא שומרים אותו לעצמם אלא מעבירים אותו הלאה. (ייתכן שאני מושפע מגיבור ילדותי טינטין שהוא גיבור סופר חסר-אגו שמניח תמיד את טובת הכלל לפניו)

זה משהו שלצערי אין במנטליות הישראלית בנוסף לעובדה שהגבר הישראלי, בניגוד לתעמולת השקר הפמיניסטית, הוא דווקא הכי חלש, כנוע, צייטן, נרמס, מפוחד ופאסיבי יותר מכל גבר אחר בעולם.

הרבה מאוד פעמים גברים אמרו ואומרים לי עד היום:"אין מה לעשות, הן יותר חזקות מאיתנו", משהו שמעולם לא שמעתי מגברים מחו"ל. הם גם מבקשים ומתחננים בפניי ב4 עיניים "אל תגלה לאף אחד שדיברתי איתך על זה!".

יעקב

ב1989 הצליחו הפמיניסטיות בבריטניה להביא לסגירת תוכניתו של הקומיקאי המצליח בני היל בטענה שהוא "מחפיץ" נשים. בני לקח זאת מאוד קשה, לאחר קרוב ל30 שנות הצלחה בהן היה מלך הרייטינג. 3 שנים לאחר מכן נמצא מת בדירתו, בודד וגלמוד.

מהלך זהה עשו הפמיניסטיות כאן בישראל כשחיסלו את מלך הרייטינג הישראלי דודו טופז. הוא והשחקנית הארגנטינאית נטליה אוריירו תיכננו מראש להתפרע בשידור חי. הכל היה משחק, הצגה למצלמות אבל זה לא מנע מארגוני הנשים לפתוח נגדו בקמפיין כאילו "הטריד מינית" את נטליה, והביאו לסגירת תוכניתו לאחר למעלה מ20 שנים שהיה "מלך הרייטינג". זה היה קמפיין מתוכנן ומאורגן היטב על ידי ארגוני הנשים. אני זוכר איך נכנסתי לכתבה באתר וואללה ותוך מספר דקות קיבלה יותר מ2000 תגובות נאצה, כולל "מוות לדודו" ו"צריך לסרס את דודו". היה לפמיניסטיות אפילו אתר מיוחד שפתחו כדי להפנות אנשים להתלונן עם טופס תלונה נגד דודו טופז לנציב תלונות הציבור!

כך זה התחיל, הרבה לפני שירד מהפסים ומישהו כנראה ניצל את מצוקתו הנפשית, המקצועית והאישית כדי לסבך אותו עוד יותר. כולנו יודעים מה קרה בהמשך.

אצל הפמיניסטיות כלום לא מקרי או ספונטני - הכל מתוכנן מראש: כפי שמספרת כריסטינה הוף סומרס בספרה 'מי גנב את הפמיניזם' ב1994, הפמיניסטיות בחוגי המגדר באקדמיה מצהירות בגלוי "כל מה שהגברים אי פעם עשו זה לא טוב. צריך לשנות, לשכתב, להרוס, למחוק ולהתחיל מחדש", במילים אחרות, להחליף גברים בנשים בכל מוקדי הכוח וההשפעה באקדמיה, אמנות, תרבות, קולנוע, תקשורת, פוליטיקה, פילוסופיה, ספרות וכו'.

עוד בנושא:

הפמיניזם רצח את דודו טופז

אם צריך דוגמא טובה לאיך נשים פמיניסטיות שולטות במדינה באופן סמוי, חתרני ומתוחכם, הנה לפניכם הדוגמא הטובה ביותר:

בתקופת כהונתו של שמעון פרס כנשיא המדינה ("חתרן בלי נלאה", כפי שכינה אותו יצחק רבין ז"ל) בוצעה הפיכה של ממש במוסד בית הנשיא עליו השתלטה קבוצת נשים פמיניסטיות מהשמאל הקיצוני והן אלה שלמעשה מכתיבות את כל מה שנשיא המדינה אומר, מצהיר או נואם. בפועל הן אלה שקובעות את הטון, הכללים, את סדר היום וכל הודעה רשמית שיוצאת מבית הנשיא. מאחורי הקלעים - נשיא המדינה הוא לא יותר מסבא חביב ורגשן עם דמעות בעיניו שעושה כל מה שהן אומרות לו.

דוברת בית הנשיא, אמילי מואטי היא אשת שמאל קיצוני. רוני אלון האחראית על כתיבת התוכן - אשת שמאל קיצוני. היועצת של הנשיא רובי ריבלין, רבקה רביץ - פמיניסטית דתייה ואם צריך הוכחה לקשר ההדוק שבין פמיניזם ושמאל מרקסיסטי שרואה בנשים קבוצה בינלאומית נפרדת מעבר לכל הבדל גזע, דת, מין או לאום, היא אמרה בראיון עם לוסי אהריש: "אני מעריצה כל אישה באשר היא". כלומר במילים אחרות, כל הנשים בעולם הן אחיות.

עוד עובדה מעניינת וחשובה לציון היא שבתקופת כהונתו של שמעון פרס הגיע תקציב בית הנשיא ל62 מיליון שקל בשנה. על מה אתם חושבים ההוצאות? בולים? מעטפות? מהדקי נייר...?

ג'ק

מיתוס "תיקרת הזכוכית" הוא בלוף פמיניסטי מתוחכם שמתעלם במכוון מהעובדה הפשוטה שלמרות שבראש פירמידת הארגון עומד גבר אחד שהוא המנכ"ל, עדיין מספרית וסטטיסטית אפשר למצוא הרבה יותר נשים בדרגה אחת או שניים שמתחתיו (בעבודות משרד, מזכירות ואדמיניסטרציה) או במילים אחרות, שחלוקת הכוח אצל נשים היא שונה לעומת אצל גברים שם יש לך מנכ"ל גבר אחד לעומת רוב מוחץ של גברים פועלים וטכנאים ועובדים זוטרים שעושים את כל העבודה השחורה הכי קשה, שוחקת ולעיתים אף מסכנת בריאות. למעשה, ככל שיורדים נמוך בפירמידה הזאת - מגלים שיש שם הרבה יותר גברים מנשים !!!

למעשה נשים מראש בוחרות עבודות שנמצאות בהיררכיה במקום שני או שלישי לא כי הן טיפשות או נאיביות (או "מוחלשות") אלא יודעות (מלמדים אותן) שגם לפקידה זוטרית או לעוזרת פרלמנטרית של שר יש כוח השפעה אסטרונומי.

לדוגמא מפיקות בטלוויזיה: צילמו אותי פעם לתוכנית טלוויזיה בערוץ 2 והיה שם קטע כמה פעמים שהבמאי שאל אותי שאלות וביקש ממני לדבר על משהו והמפיקה ממש קטעה אותו והתחילה להתווכח איתו "מה זה קשור???". חוכמולוגיה נשית בפעולה.

ג'ק

עוד בנושא:

כל השקרים של הפמיניסטיות

החלק הכי מתסכל, מעצבן ודוחה במלחמה על זכויות הגבר לה אני שותף כבר יותר מ20 שנה בתור חוקר עצמאי ובלתי תלוי, זוהי התנפלות שמגיעה כלפיי מדי פעם דווקא מגברים, כולל כאלה שנפגעו ע"י המערכת ויוצאים נגד הקיפוח של זכויות הגבר בגירושין, למרות שלדעתי גירושין זה רק תחום בודד אחד מבין תחומים רבים ורחבים מאוד שבהם הגבר מקופח ונמצא מראש בעמדת נחיתות ענקית (בלשון המעטה).

לפני שאפרט את המקרה האחרון שקרה לי בפייסבוק, אדגיש שזה לא המקרה הראשון, לא השני וגם לא המאה שדווקא גברים מתנפלים עליי בפורום/דיון/קבוצה (או אף שיחה פנים מול פנים), שאמורה לעסוק בזכויות הגבר. פעמים רבות אני מודה שכמעט נשברתי ואמרתי: "חלאס! מה אני צריך את החרא הזה, אני הרי לא מעורב אישית, למזלי אני רווק, אני חופשי ומאושר תודה לאל - שהגברים יאכלו את החרא שהן מרשים לנשים להאכיל אותם יומם וליל!". אבל בסופו של דבר אני תמיד מגיע לאותה מסקנה שאני במאבק הזה באמת לא כי אני בעד גברים או כי אני נגד נשים אלא כי אותי מעניין רק דבר אחד וזה לחשוף את המציאות והאמת כפי שהיא באמת אחד לאחד, בלי פילטרים, בלי פוזות, בלי משחקים ובלי שום מניפולציות ואינטרסים פוליטיים. יש מישהו (הממסד כולו בעצם) שדואג להסתיר את האמת וזה האתגר האמיתי שתמיד הנחה, הניע והוביל אותי למה שאני.

ההבדל העיקרי בין נשים וגברים הוא שנשים מתואמות, מתוזמנות ומאוחדות ביניהן בסולידאריות נשית קולקטיבית אוניברסאלית, משהו שהוא כנראה עמוק בטבע הנשי, בזמן שאצל הגברים ההיפך המוחלט הוא נכון: גבר יתווכח בקולי קולות בלי שום פשרות שעות על גבי שעות אפילו עם גבר שהוא 100 אחוז מסכים לדעתו העקרונית ויש לו את אותו אינטרס משותף!! עבור גבר להיאבק באישה זה משהו בלתי אפשרי ובלתי נתפש ולא משנה כמה אישה יכולה לתקוף גברים מילולית ולהביע טענות גזעניות גורפות כלפי כל הגברים (כולל "מוות לכל הגברים") - הגבר הממוצע יעדיף להתייחס אליה בכפפות משי ולנסות לפייס אותה (כי "זה לא מנומס להתווכח עם אישה", "מסכנה, בטח נפגעה" וכו'). כמו השמאלן המצוי שמנסה להבין את מצוקת המחבל ובייחוד המחבלת הרצחנית שמתנפלת על חפים מפשע עם סכין - פתאום הוא הופך ל"שווייץ" (ניטראלי).

עוד נקודת חולשה מעניינת שתמיד שמתי אליה לב היא שגברים נוטים להתעלם מפרטים קטנים כמו מילה פה מילה שם, פה עקיצה, שם הערה ופה רמיזה, שנשים כ"כ אוהבות לזרוע בשטף המלל המטורף שהן יודעות להפגיז אינסטינקטיבית. אני למזלי קולט את הניואנסים הקטנים האלה ואוי כמה שזה מעצבן אותן...

מקרה שהיה כך היה ...

גבר גרוש פרסם מאמר בו שיתף באופן די נדיר וחשוב מה קורה עם הצד השני של גברים שמסרבים לחתום על הגט - נושא, שחשוב לציין, הוא מאוד סבוך וטעון, והקדשתי לו פוסט מאוד מעמיק שמנתח את הנושא לעומקו ולרוחבו.

בתגובה לפוסט, הגיבה גב' כלשהי, נקרא לה X:

"איך נשמע למישהו הגיוני לקחת חירות של מישהו אחר כדי להלחם? תלחמו- בבית המשפט, בבית הדין, תעשו מה שאתם רוצים. אבל לנצל את הכוח ההלכתי שלכם בשביל לגזול חירות של מישהי? איך זה בסדר?"

אני הגבתי לה:

"וזה שנשים גוזלות מגברים את כל הרכוש, הכסף, האבהות שלהם, שמם הטוב וביתם עד כדי שהם נזרקים לרחוב חסרי כל - זה לא נקרא בעינייך לקחת חירות של מישהו אחר ????????????"

בתגובה אליי, כתבה גב' אחרת, אותה נכנה Y:

"בד"כ המקרה הפוך. אתה יכול להיות דמגוגי אבל זה לא ישנה את המציאות. ברוב המקרים (תמיד יש מיעוט חריג) הסרבן הוא זה שסוחט.

משא ומתן על פתרון ופשרה הוא לגיטימי. לא לגיטימי כשרק לצד אחד יש את הכוח להטיל וטו"

שימו לב שהיא מצטטת מילה במילה את התעמולה הפמיניסטית השקרית שאנחנו שומעים כל הזמן בתקשורת המיין סטרים ולכן שאלתי אותה ישירות: "כלומר במילים אחרות את אומרת שהגבר הוא תמיד הרע והאישה היא תמיד התמימה והטובה"

ואז... שימו לב! כותב המאמר בכבודו ובעצמו התנפל עליי !!!!!!!!!

"לא יעקב, Y לא אמרה את זה ואינה חושבת כך."

(הוא גם בוחן כליות ולב - הבנתם?????)

ניסחתי תגובה מאוד רהוטה ומנומקת היטב:

"בוא נראה:

Y כותבת:"בד"כ המקרה הפוך. אתה יכול להיות דמגוגי אבל זה לא ישנה את המציאות" כלומר את זה היא כותבת אחרי ששאלתיה מה לגבי גברים שנסחטים וכל זכויות האדם הכי בסיסיות שלהם וכל מה שהיה להם - הכל נלקח מהם!! היא מכנה אותי דמגוג כלומר קשקשן ותעמולן ואני מאמין שהפוסל במומו פוסל. אני שומע ה-מ-ו-ן שנים את אותן טענות מנשים שוב ושוב ושוב:"נכון, יש גם גברים שנפגעים אבל לרוב אלה הגברים שפוגעים בנשים והנשים שנפגעות" (ויש גם כאלה שמוסיפות "בגלל זה החוק לטובת האישה - כי כמעט תמיד האישה היא זאת שנפגעת"). זו מלכתחילה הייתה ההודעה שלה הגברת לה הגבתי (והיא בפירוש השתמשה בלשון זכר תוקף - קורבן נקבה - תקרא שוב):

"אבל לנצל את הכוח ההלכתי שלכם בשביל לגזול חירות של מישהי?"

עכשיו אדוני היקר, תעשה 1 + 1 ותבין אולי למה אנחנו הגברים בנקודת נחיתות כ"כ אסטרונומית מול הנשים.GOOD DAY!!!"

ואיך הגיב האדון? בבריונות לשמה!!!!

"אנחנו לא נמשיך להתווכח על הנושא ואני מבקש ממך להפסיק."

אני כתבתי לו:

"100 אחוז, אני רק מבקש ממך לחשוב טוב טוב על מה שהסברתי לך."

כלומר הסכמתי להפסיק את הדיון אבל... תנחשו איך הגיבה גב' Y...

"חחחחחחחחחחח"

"אגב שים לב שערבבת את ההודעות שלי ושל X אבל שיהיה, העובדות לא באמת מעניינות אותך. חוסר הבנת הנקרא אצלך זה אנדרסטייטמנט"

כלומר שתי הגבירות הנכבדות נקטו במספר טכסיסים נשיים:

1. לצטט תעמולה פמיניסטית שקרית לחלוטין כאילו רק נשים נפגעות בכל הקשור לסרבנות גט

2. כששואלים אותן להבהרות, הן מעמידות פני תמימות ומשחקות את הקורבן - מה שגורר תגובה בריונית של גבר ("אביר לבן") שיוצא להגנת ה"מסכנות" ומשתיק את הדיון (שמהצד שלי היה לחשוף את פניהן האמיתיות של שונאות הגברים)

3. למרות שהגבר בעמדת כוח, במקרה הזה כותב הפוסט - הגיע איתי להסכמה להפסיק את הדיון - הגברת Y נוקטת בטקטיקת השיימינג הנשית הכי עתיקה: צחקוק נשי. ואח"כ היא גם מוצאת טעות טכנית שולית שכנראה עשיתי בלהט הכתיבה ומכנה אותי בעוד כינויים מעליבים ומשפילים.

"תהיה גבר, תשפיל את עצמך"

עוד נושא שמצאתי פעמים רבות בויכוח ראש בראש גם עם גברים שהם באמת חברים טובים ואני אוהב כאחיי, אבל חושפים דעות קדומות ופרימיטיביות להחריד לגבי "חובתו הטבעית" של הגבר להגן על האישה בכל מחיר ולרצותה, לכרוע לה ברך, לשלם עליה במסעדות, לפתוח לה את הדלת, לתת לה זכות קדימה בנוסח "ליידיס פירסט", תמיד לוותר לה, לסלוח לה וכו'. אלה מנהגים ברבריים. אומנם מקורם באירופה אך הובילו במקרים רבים לעימותים, לאלימות ולשפיכות דמים נוראית (כדוגמת דו-קרבות) וזוהי בעצם ההגדרה האמיתית של ג'נטלמן, כפי שמסביר ד"ר וורן פארל: שומר ראש אישי של האישה שמוכן ודרוך תמיד לשלוף את חרבו ולערוף ראשו של כל גבר שיעז להעליבה.

אין לי ספק לרגע שזה בדיוק מקור הכוח והדלק המרכזי של הפמיניזם המודרני המיגדרי שכל הזמן רק מלמד נשים איך להיכנס בגברים כמה שיותר חזק, ומחפש עוד ועוד דרכים להחליש ולסרס את הגברים מגיל 0.

אני מודה לאל ואני מודה למשפחתי ההודית שלא מאמינה במנהג הברברי הזה של התבוסתנות, הגינוצנטריות וההתרפסות של הגבר בפני האישה. אותי חינכו שכל אדם ולא משנה אם זה גבר או אישה, קודם כל הוא נשמה בפני עצמה, הגוף זה רק בגד, קליפה וכיסוי חיצוני. אם אתה מכבד, סוגד ומתחשב בבן אדם רק בגלל איך הוא לבוש חיצונית (ולא משנה אם זה בגלל מוסכמות חברתית, משהו שאתה רוצה להשיג או מישהי שאתה מנסה להרשים) - סלח לי אך אתה אינך בן אדם ומבחינתי גם אתה מייצג את אויבי האנושות בדיוק הפמיניסטיות!!!!

להבדיל מהתרבות ההודית שאני גאה שהייתי מספיק חכם ללמוד ולקחת ממנה את מה שבאמת חשוב - התרבות המערבית שכוללת את מדינת ישראל היא תרבות מטריארכאלית שבה גברים הם אך ורק חפץ, עבדים, בשר תותחים זול וכלי שנועד לשרת את האישה. תמיד.

אם יש משהו שאני מסכים איתו לגבי פמיניזם, זו העובדה שהפמיניסטיות הוכיחו שלגברים יש נקודת תורפה וחולשה מאוד רגישה, ממש דפיקות, פגם גנטי ו/או נחיתות של ממש והיא לגבי היכולת של גבר להתגונן מפני התקפות קולקטיביות של נשים פמיניסטיות שונאות גברים עם רצח בעיניים שרואות בכל גבר אויב היסטורי שיש לנקום בו בכל הזדמנות ולסגור חשבון בכל צורה אפשרית, כי זה מה שדוחפים להן מגיל 0!!!

אם גברים לא ילמדו לעקוף את החולשה הנוראית הזאת, עתיד האנושות יהיה בסכנה נוראית, כמו שאומרת בדיחה ישנה: רימו אותך פעם? שיתביישו! רימו אותך בפעם השנייה? שיתביישו שוב!! אבל רימו אותך בפעם השלישית? תתבייש אתה בעצמך!!!!!!!

ג'ק

הממצא הכי מזעזע למי שחוקר באמת לעומק את הפמיניזם ומנתח את המסרים שהאידיאולוגיה הזאת מעבירה באופן אגרסיבי, בשטיפת מוח בלתי פוסקת בכל אמצעי אפשרי, זאת העובדה שכל מה שהפמיניסטיות אומרות הוא בעצם שקר וכזב. אציג לפניכם 15 שקרים מרכזיים עליהם מתבססות הפמיניסטיות ואלפי ארגוני הנשים ישראל, כלפי ציבור שמכור לאמצעי התקשורת ומחובר אליהם כמו אינפוזיה לאדם חולה:

שקר: "יותר נשים נרצחות ע"י גברים מאשר ההיפך"

אמת: כשאישה רוצחת גבר, המעשה מראש לא נחשב רצח אלא 'הריגה' ומטה בסעיף ההרשעה, מה שאומר מספר שנים בודדות בכלא בלבד במקום 20-30 כפי שגבר יקבל על אותה עבירה באותן נסיבות. תמיד קיים גם סיכוי שאישה כלל לא תועמד לדין, כל שעליה לטעון ש"הגנה על עצמה" או הגיבה לאחר התעללות ממושכת, היא לא צריכה להביא שום הוכחות או חיזוקים לטענותיה, הנרצח הרי לא יכול להביא את גרסתו, מה שמאפשר לביהמ"ש לקבל את גרסתה של הרוצחת במלואה, תלוי בכישורי המשחק והבכי שלה המנופחים ע"י סיקור תקשורתי חד-סיטרי שמצדד בה ובגרסתה, כשעיתונאיות פמיניסטיות מנוסות ומקצועיות מוסיפות המון "תבלינים" לסיפור, לא משנה מה באמת התרחש.

לפיכך נשים שרצחו גברים כלל לא נחשבות רוצחות. חוקרים כמו ד"ר דברה שרמן קופלן מסבירים שנשים נוטות להשתמש בשיטות מגוונות יותר כדי להמית גבר כמו שימוש ברעל או הפעלת רוצח שכיר (לדוגמא המאהב שלה). לאחרונה התגלה שהאחוז הכי גבוה של מתאבדים הוא בקרב גברים בהליכי גירושין, בגלל התעללות קשה של המערכת שמגויסת כולה רק לטובת האישה. גם זה למעשה רצח שיטתי של גברים!

שקר: "נשים הן הקורבנות העיקריים של אלימות במשפחה"

אמת: כל המחקרים של מיטב המומחים המובילים בעולם בנושא מראים שנשים אלימות כלפי בני זוגן לא פחות מאשר ההיפך. מעבר לכך, נתון ידוע גם בארץ וגם בחו"ל הוא שנשים מובילות בלמעלה משני שליש בהתעללות בילדים. ככל שסוג ההתעללות קשה יותר, כך גדול יותר חלקן של נשים. הפמיניסטיות נוהגות לטשטש עובדה זו כשהן מרכזות תעמולה מאוד מאסיבית ואגרסיבית בנוגע להתעללות מינית בילדים שהיא למעשה רק 10 אחוז משאר סוגי ההתעללות, תוך הטענה שרוב המתעללים מינית הם גברים (טענה מניפולטיבית בפני עצמה).

שקר: "אנסים, פדופילים ועברייני מין הם תמיד גברים"

אמת: כמו בנוגע לאלימות, החוק בישראל לא מכיר כלל בעבירת אינוס שבוצעה ע"י אישה. במשך עשור היה ניסיון להעביר תיקון לחוק שיאפשר העמדה לדין של נשים שביצעו עבירות מין בקטינים (כפי שמקובל ברוב המדינות המתוקנות) אבל הוא טורפד סופית ע"י ארגוני הנשים ובמיוחד "מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית" בטיעון הזוי ובלתי מבוסס כאילו "התיקון יאפשר לאנסים להאשים את קורבן האונס שגרמה להם לחדור לגופה".

שקר: "אחת משלוש נשים עוברת תקיפה מינית" ו"אין אישה שלא עוברת הטרדה מינית"

אמת: כיום, רוב התלונות לגבי אונס, הטרדות מיניות ושאר "עבירות מין" למיניהן מתבררות בסופו של דבר כתלונות כזב. אחראים למגיפה הזאת ארגוני נשים שבאופן שיטתי מקדמים ומעודדים נשים להתלונן על כל שטות, כל מילה, מבט או הודעה באינטרנט, תוך כדי שהן מחפות עליהן ומבטיחות להן בכוח החוק להעניק להן פטור מהעמדה לדין במקרה שיוכח שהן שיקרו.

החקיקה בישראל בנוגע לעבירות מין היא מהקיצוניות ביותר בעולם בעיקר בגלל מי שניסחה את החוקים, משפטנית פמיניסטית קיצונית בשם אורית קמיר, תלמידתה וממשיכת דרכה של פרופ' קתרין מקינון מארה"ב שטוענת שכל יחסי מין הטרוסקסואליים, כולל בין גבר ואישה נשואים, הם בעצם "אונס של האישה".

שקר: "רוב האסירים בבתי הכלא הם גברים ולכן גברים אלימים ומסוכנים יותר"

אמת: בכל תחומי העבירות, מגניבות, עבירות תנועה, מעילות בכספים ועד רצח, נשים זוכות ליחס סלחני, וותרני ומקל במיוחד בגלל לחץ בלתי פוסק של ארגוני הנשים ופמיניסטיות שהחדירו למערכת המשפט, המשטרה והפרקליטות דוקטרינה מאוד שרירותית שקובעת שכל פשע שאישה מבצעת מעיד על היותה "קורבן התעללות ממושכת" ו/או "ילדות קשה", בדומה לסינדרום "האישה המוכה" הגורס שגם אם אישה תכננה מראש את רצח בן זוגה, רצחה אותו בשנתו או רצחה בן זוג נכה כשהיא בריאה וחזקה, עדיין היא שנחשבת מראש "הצד החלש וחסר הישע" שפעל מתוך "הגנה עצמית".

במילים אחרות, אישה לעולם לא יכולה להיות אשמה בפשע ותמיד יש גבר שאליו אפשר להעביר את האחריות. במציאות כזו, כשבתי משפט כלל לא מעמידים לדין נשים עברייניות גם במקרי אלימות קשים, הפמיניסטיות הן אלה שדואגות שנשים לא יגיעו לכלא ואם כן, במקרים קיצונים, סעיפי ההרשעה תמיד מופחתים ותקופת העונש נמוכה בהרבה מאוד - מכאן הפער העצום בכמות האסירות לעומת אסירים.

שקר: "נשים חיות יותר שנים כי הן זהירות יותר ומנהלות אורח חיים חכם ובריא יותר"

אמת: לפני 80 שנה הפער בתוחלת החיים היה שנה אחת בלבד לטובת הנשים בעולם המערבי ומאז הוא גדל ל7 שנים בגלל ההתקדמות של מדע רפואי שמצד אחד פתר את רוב גורמי התמותה המובילים של נשים כמו בעיקר סיבוכי לידה. מאז השתלטות הפמיניזם מדע הרפואה משקיע את רוב תקציבי מחקר הבריאות לנשים בלבד כשיתר התקציב הוא "שוויוני" כלפי שני המינים, מה שלא משאיר תקציב למחקר בנוגע לבעיות בריאות הפוגעות בעיקר בגברים, בעיקר סרטן הערמונית.

מעבר לכך, עד היום, למרות כל התעמולה והדיבורים האינסופיים על "שוויון" וטענות ש"נשים מסוגלות לעשות כל מה שגברים יכולים", עדיין גברים מובילים ב99 אחוז מהתפקידים והעבודות המסוכנות והמזיקות ביותר אם זה בצבא, עבודה עם חומרים מסוכנים, בניה, שיפוצים, תיקונים, סבלות, הובלת משאות כבדים, משימות חילוץ והצלה ועוד. ככל שהמקצוע מסוכן יותר ודורש יותר מאמץ פיזי וסיכון בריאותי פיזי ונפשי, כך חלקן של הנשים שואף לאפס.

שקר: "נשים מופלות בשכר ומרוויחות על אותה עבודה הרבה פחות מגברים"

אמת: גברים מבצעים את כל העבודות הכי קשות, מסוכנות, שוחקות ולא-נעימות שדורשות מאמץ והתמדה לאורך שנים רבות בזמן שנשים דורשות הקלות, זכויות יתר, חופשות ארוכות במיוחד ויצירת תנאי סביבת עבודה "נוחה לנשים" שלעיתים מפריעה לתפקוד של מקום עבודה.

ידוע היטב שגברים מבצעים באותם תפקידים הרבה יותר עבודה ומאמץ גם מבחינת שעות נוספות, משמרות לילה חובה ותפקידים "לגברים" כמו לסחוב ארגזים כבדים בסוף יום העבודה. למעשה הדרישה של הפמיניסטיות היא לא באמת לשכר שווה לעבודה שווה אלא שכר מלא ויותר לעבודה ששווה פחות מחצי מעבודתו של גבר, מה שבא לידי ביטוי בנקודות זיכוי והטבות כספיות שנשים מקבלות אוטומטית רק על היותן נשים.

שקר: "נשים מעורבות פחות בתאונות דרכים מה שמוכיח שהן נוהגות טוב יותר מגברים"

אמת: ידוע שנשים נוהגות למרחקים קצרים יותר, רוב (99%) הנהגים של רכבים כבדים כמו אוטובוסים, משאיות ורכבי הסעה הם גברים (נוהגים בתנאי לחץ זמן) ובכלל יש יותר נהגים גברים על הכביש מאשר נהגות נשים, לכך הגיוני שגברים יהיו יותר מעורבים מספרית בתאונות.

ועדיין - גם במקרים של עבירות תנועה קשות, אפילו כאלה הגורמות או עלולות לגרום לתאונות ונפגעים, מערכת החוק נוהגת בנשים בכפפות משי ומלכתחילה לא מענישה אותן. לדוגמא: שופטת נזפה בשוטר שעצר נהגת על שדיברה בטלפון נייד תוך כדי נהיגה והיא זיכתה את הנהגת בטענה שהשוטר לא הקשיב לטענותיה ונימוקיה של הנהגת. עד היום לא שמעתי אפילו נהג מנוסה אחד שאמר לי:"איזה יופי הנשים נוהגות" - בדיוק ההיפך.

שקר: "למרות הישגי הפמיניזם, עדיין יש תקרת זכוכית שמונעת מנשים להגיע לעמדות בכירות בחברות גדולות, בפוליטיקה, באקדמיה, בצבא וכו'"

אמת: תקרת הזכוכית זוהי מניפולציה פמיניסטית מתוחכמת שמתעלמת במכוון מההבדלים בחלוקת הכוח בין עובדות נשים לעומת עובדים גברים. כך למשל, בדיקה מעמיקה של ארגון מודרני תעלה שלמרות שבראש פירמידת הארגון, בתפקיד המנכ"ל עומד גבר, עדיין בדרגה אחת או שתיים מתחתיו יש הרבה יותר נשים מאשר גברים (עבודות משרד למיניהן).

ככל שיורדים בדרגות ומגיעים לתפקידים כמו פועלים, טכנאים ואנשי תחזוקה שמבצעים את כל העבודה השחורה, הקשה והשוחקת ביותר, מגלים שאחוז הגברים הוא מוחץ - 90 אחוז ומעלה. האם בגלל גבר מנכ"ל אחד לעומת 1000 גברים פועלים פשוטים אפשר לומר ש"הגברים שולטים בארגון"???

שקר: "פרסומאים עושים שימוש בגוף האישה ומציגים נשים כאובייקט מיני כדי למכור מוצר"

אמת: מאז שנות ה90 המלחמה הבלתי פוסקת של ארגונים פמיניסטיים שהמציאו מונחים גורפים כמו "החפצה", ההופכים כל דוגמנית ושחקנית ללא פחות מ"קורבן ניצול מיני", למרות ההצלחה והרווחים העצומים שהן משיגות בארץ ובחו"ל, דווקא גברים הם אלה שהפכו לאובייקט מובהק של לעג, השפלה ואלימות קשה. פרסומות שמשפילות גברים ומציגות את דמות הגבר באופן נלעג ונחות הפכו לכ"כ מובנות מאליהם שיש פרסומאים ובעיקר פרסומאיות נשים ביותר מ80 אחוז, שמתגאות במעשיהן ורואות בכך גבורה ו"הישג פמיניסטי ראוי".

שקר: "נשים מגיעות להישגים לימודיים טובים יותר בבתי הספר, במכללות ובאוניברסיטאות מה שמוכיח שהן חכמות יותר"

אמת: בתחילת שנות ה90 פתחו הפמיניסטיות (ובמיוחד קרול גיליגאן) בקמפיין מאוד אגרסיבי וסוחף שטוען שבנות הן מקופחות, מופלות ומוחלשות בסביבת בתי הספר, תוך כדי שהן מתבססות על נתונים שקריים כשדווקא ההישג של הבנות בלימודים היה טוב יותר מאי פעם.

התוצאה והתגובה ל"משבר" הדמיוני הזה שהוצף בכל אמצעי התקשורת ובכנסים לאנשי הוראה היה אינספור תוכניות בתקציבים בלתי מוגבלים כדי לקדם אך ורק בנות בלימודים ולהעניק להן יחס מועדף, מה שבא לידי ביטוי בין היתר במלגות לנשים בלבד ובשינוי תכני הלימוד שיהיו נוחים יותר עבור בנות ויקשו על הבנים.

כיום המציאות היא שמצב הבנים בחינוך הוא בשפל כמותו לא היה מעולם והסופרת האמיצה כריסטינה הוף סאמרס מכנה זאת 'מלחמה נגד הבנים' בספרה המהפכני שחושף את כל הדרכים והשיטות המכוערות בה דואגות פמיניסטיות לקדם אך ורק את הבנות בלימודים.

שקר: "צה"ל הוא ארגון גברי שוביניסטי המונע מנשים להתקדם וחוסם אותן בתפקידי קצונה ופיקוד בכירים"

אמת: אין עוד צבא בעולם שמקדם נשים, נותן להן יחס מועדף ואינספור קיצורי דרך לתפקידי קצונה ופיקוד בכירים כמו צבא ההגנה לישראל. למרות שיחסית לגברים פחות נשים מתגייסות לצה"ל עדיין האחוז שלהן בתפקידי קצונה ופיקוד הוא גבוה ביותר.

בפועל בזמן שאת הגברים מכריחים לבצע את כל התפקידים הכי קשים, מסוכנים, שוחקים ומכריחים אותם ע"פ חוק להקריב את חייהם ובריאותם, צה"ל הפך למכללה היוקרתית ביותר לקידום נשים כשהוא מכשיר ומקדם אותן במגוון אינסופי של תפקידים ומקצועות בהם הן יכולות להשתמש גם בחיים האזרחיים.

גם הסיפור על ה"חיילות הלוחמות" הוא חלול כי דואגים מראש לא לשלוח את ה"לוחמות" למקומות ומצבים בהם נשקפת סכנת חיים של ממש וכל תקרית יוצאת דופן שבה חיילת נפצעת או נשרטת נחשבת 'מחדל חמור' שמוביל להעביר את החיילות למקום בטוח יותר. בפועל להבדיל מהחיילים שנחשבים כבשר תותחים זול, לכל חיילת "לוחמת" שמורות אינספור זכויות ופריוולגיות כמו לעזוב את התפקיד מתי שמתחשק להן.

עוד בנושא: 'השוביניזם הנשי בצה"ל'

שקר: "בגלל האגו הגברי, גבר לא מוכן שאישה תפרנס אותו, תשלם עליו בדייטים וכו'"

אמת: כל אישה, לא משנה עד כמה היא "פמיניסטית" ומטיפה ל"שוויון", תחפש גבר חזק ומצליח כלכלית ותבחן אותו לפי כמה הוא מוכן להשקיע בה, בעיקר מבחינת הוצאות כספיות (שלא ייחשב חלילה "קמצן"). היום יותר מאי פעם אין דבר יותר "מוריד מהכבוד" עבור אישה לנהל מערכת יחסים עם גבר שלא עובד או מרוויח פחות ממנה, מה שמסמן מראש את הגבר כפרזיט, אוכל חינם, נצלן וכו', אבל יותר מכל כ"לא מספיק טוב בשבילה".

המון זוגות צעירים נפרדים והקשר נקטע ביוזמת האישה כי הגבר לא מצא עבודה, לא התקדם מספיק בעבודתו או לא יכל מסיבה בריאותית לצאת לעבוד, לא משנה עד כמה טוב הוא מילא את עבודות הבית (בישול, ניקוי, טיפול בילדים וכו'), הנשים הן אלה ששומרות בקנאות נוקשה על התפקיד שלהן כ"מפורנסות" והגבר בתור הצד שמחוייב גם ע"פ החוק וגם לפי מוסכמות חברתית לספק את כל צרכי האישה. נשים רבות מאוד עושות תואר, שניים ואפילו דוקטורט לא כדי שתוכלנה לצאת לעבוד אלא רק כדי למצוא בן זוג ברמה ובמעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר.

במילים אחרות, הבעיה היא לא האגו הגברי כי אם האגו הנשי הדורסני בזמן שלא קיים גבר שבפנטזיה החבויה שלו לא היה רוצה שאישה תפרנס אותו, תפנק אותו, תקנה לו מתנות ותדאג לכל צרכיו.

שקר: "אם נשים היו מנהלות את העולם, לא היו יותר מלחמות"

אמת: ההיסטוריה דווקא מוכיחה שלמרות שהיו יחסית פחות נשים מנהיגות, הן הובילו ברובן הגדול להכי הרבה שפיכות דמים, מלחמות, עימותים וזוועות. הטענה כאילו "נשים יביאו שלום עולמי" גם מתבססת על הטענה הבלתי מציאותית כאילו נשים לא מסוגלות להיות אלימות, בזמן שבאופן מלאכותי דואגות פמיניסטיות להעניק הקלות ופטורים על נשים שביצעו עבירות אלימות קשות ויוצאות בגלוי להגנתה של כל אישה, גם היא רצחה באכזריות את בנה הפעוט בן ה4, או במקרה הזה מארה"ב שהארגון הלאומי לנשים בארה"ב NOW נלחם במשך שנים כדי לבטל את סעיף הרצח בה הורשעה רוצחת 5 ילדיה!

שקר: "הדת היהודית מקפחת, משפילה ומפלה לרעה את האישה"

אמת: לפי ההלכה היהודית הגבר ורק הוא מחוייב ונדרש להתחתן, להקים משפחה ולפרנס בזמן שכל מה שאישה תבחר לעשות או לא לעשות  - הכל מרצונה החופשי. למעשה לפי תיאורי הרבנים האישה ביהדות נחשבת כ"מושלמת" ו"במעמד רוחני גבוה יותר" משל הגבר, לכן נטל החובות והדרישות ממנה הרבה יותר קטן, היא לא צריכה להוכיח כלום, לא לעמוד בשום מבחנים ובטח לא להיות משועבדת למסגרת נוקשה של כללים, הגבלות ועונשים כבדים על אי-מילוי מצוות כאלה או אחרות.

גם הקמפיינים הבלתי פוסקים של ארגונים רפורמים, אנטי דתיים ושמאלניים-קיצוניים בנוגע לקיפוח נשים ברבנות, ההפרדה בקווי המהדרין, מסורבות הגט וכו', הכל תערובת של שקרים וחצאי אמיתות. נשים רבות מאוד היום יותר מאי פעם ביניהן נשים קרייריסטיות, אינטליגנטיות, משכילות מאוד, מצליחות ומבוססות כלכלית, בוחרות לחזור בתשובה, לא כי הן מרגישות "מושפלות" או שמטיפי הדת למיניהם מתנשאים כלפיהן אלא בדיוק ההיפך המוחלט. מדוע לדעתכם כוכבת הפופ המפורסמת ביותר בעולם, מדונה, החליטה ללמוד קבלה?? (עוד בנושא תוכלו לקרוא במאמרי "אף אחד לא מקפח את הנשים")

למי מועיל יום האישה? - תמר הר-פז, פורסם באתר NRG מעריב, 9.3.2011

ארגוני הנשים הפסיקו כבר מזמן לחתור לשוויוניות. הן פועלות כמו ראשי ועדי עובדים, ששאיפתם למקסם את טובת הציבור שלהם

גם השנה בשמונה במרץ חל יום חגם של הארגונים הפמיניסטיים, הוא יום האישה. אירוע שצויין בשלל מקומות עבודה, רשויות מקומיות ומתנ"סים. כשהייתי קטנה לא חגגו את יום האישה וגם לא היו אז פסטיבלי נשים, מעגלי נשים, סרטי נשים וכו'. ילדות קטנות לא גדלו כשהן חושבות שהן זן נכחד שצריך לעשות עליו סרטי תעודה, או אילנות שצריך לעשות להם חג.

מאז זרמו הרבה מים בנחלים וכמה עסקניות מגדר גילו את הפוטנציאל הגלום ביום האישה. אם ניתן לסחוט עוד קצת את האווזה שמטילה להם ביצי זהב אז למה לא? וכך נהיו לנו אינספור ארועים המציינים את יום האישה. מסיילים עצבניים לגרביונים ועד הקרנת סרטים עם שמות הזויים כגון: "זונות פמיניסטיות בעולם מופעי הסקס הקווירים".

בכנסת הח"כים מתחרים בינהם לקראת היום הזה בהצעות חוק פופוליסטיות שמתחנפות לארגוני הנשים. ח"כ מוחמד ברכה הציע לחוקק חוק שמקנה לכל נשות המדינה חופש מהעבודה ב"יום האישה". לדבריו, "צעד כזה יעמיק בתודעת הציבור הישראלי את הצורך בהגברת הפעילות להשוואת מעמדה של האישה למעמדו של הגבר בכל התחומים". כן ללא ספק, גבר יקום בבוקר יראה את אשתו ממשיכה לנמנם במיטה והדבר הראשון שיעבור לו בראש זה "אני חייב לשכנע אותה לפתוח משרד".

הגברים מושתקים

ח"כ רונית תירוש יזמה הצעת חוק שקוראת לקבוע שיעור ייצוג הולם של לפחות 50 אחוז נשים בגוף ציבורי. הבנתם את זה? לפחות 50 אחוז. לשיטתה של ח"כ תירוש קודם נגיע לשוויון ומשם השמיים הם הגבול. איך מסתדרים חוקים כאלה עם השוויון בין המינים? אז זהו שהם לא מסתדרים. ארגוני הנשים הפסיקו כבר מזמן לחתור לשוויוניות. הן פועלות כמו ראשי ועדי עובדים, ששאיפתם היחידה למקסם את טובת הציבור שלהם.

למעשה, זה אפילו עוד יותר גרוע. ראשי ועדי עובדים לפחות פועלים בעולם שיש בו ועדי עובדים אחרים, שנלחמים מולם על הטבות ועל תקציבים וכמו שאמר לי פעם מישהו חכם, כשכולם אוחזים בשמיכה אחת וכל אחד מושך לכיוון שלו השמיכה נשארת באמצע. לארגוני הנשים אין אף אחד שימשוך את השמיכה מולם וכך נוצר מצב שהאיזון מופר. סיקורי התקשורת בסוגית ההטרדה המינית מוטים כמעט תמיד לטובת המתלוננת. גברים שרק הועלו נגדם חשדות מהסוג הזה נאלצו לפרוש מתפקידיהם, וזה בשעה שמרב מיכאלי יכלה לפשוט חולצתה בשידור חי ויסמין ווגנר התפשטה מול פלוגת חיילים בישוב עתניאל ושתיהן יצאו מזה בשלום. גם המלצות ועדת שניט, להשוות בין אבות לבין אמהות ולבטל את חזקת הגיל הרך המקנה אוטומטית משמורת לאם לא בוצעו עד היום עקב התנגדות ארגוני נשים רדיקליים.

גברים שמנסים למחות על המגמה המתמשכת לרעתם מושתקים מייד שהרי הם המעמד העליון, הפטריאכלי והמדכא. גם נשים כמו ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ' שקוראות להנמיך את להבות הזעם הפמיניסטיות זוכות לקיתונות של רותחין מצד ארגוני הנשים ויש להן סיבות טובות. לפי נתונים של רשם העמותות, משכורת של יו"ר ארגון נשים חזק עשויה להגיע למאה-מאתיים אלף לשנה, וזה עוד בלי לקחת בחשבון הזמנות לכנסים, להרצאות בחו"ל וגישה נוחה למינויים פוליטיים, שזו הסיבה האמיתית לאנרגייה הגדולה שמושקעת בקמפיינים שלהם לשריון הייצוג הנשי.

במילים אחרות, מדובר במנגנון שיש מי שמתפרנס ממנו ואפילו מתפרנס טוב ויש לו אינטרס לשכנע שעדיין קיים העדר השוויון ולהמשיך לחגוג את יום האישה. גם אם זה אומר שצריך לשם כך להעלות הצעות חוק מופרכות, או להציג סרטים אוויליים שרק מוכיחים עד כמה שהיום הזה כבר לא רלוונטי. ואולי בכלל הפתרון הוא שגם הגברים יכריזו על "יום הגבר". במצב הדברים הנוכחי, זה עוד עשוי להיות תשעה באב. 

פעמים רבות מדי שואלים אותי מדוע אינני אוהב סרטים חדשים ואני נמנע מלצפות בטלוויזיה, כולל ערוצי מוזיקה. תשובתי היא שמפריע לי מאוד שכל תעשיית התקשורת והבידור כיום נגועה במחלה קשה ונוראית, אפשר לומר סופנית, המכונה "פוליטיקלי קורקט" - תקינות פוליטית.

בעצם מדובר באידיאולוגיה שהיא פיתוח ישיר של המרקסיסטים - אותם פסיכופטים שהביאו משטרי קומוניזם בהם נרצחו בעולם למעלה מ100 מיליון בני אדם באופן שיטתי ומרוכז. אני ממליץ לכם בחום לצפות בסרט הזה שמספר על איך הצליחה קבוצת אנשי אקדמיה גרמניים המכונים "אסכולת פרנקפורט" להחיות ולהחדיר באופן סמוי, מתוחכם וזדוני את המרקסיזם עמוק בתוך האידיאלים של החברה המערבית החופשית כביכול. זהו בעצם סוס טרויאני מודרני.

הפוליטיקלי קורקט זוהי דיקטטורה, משטרת מחשבות וכפייה של דעות מאוד מסויימות שכל מי שסוטה מהן אפילו במילימטר, מוכרז כאויב, מסית, מסוכן, חולה נפש וגזען כלפי הקבוצות שיוצרות את הברית של תנועת הפוליטיקלי קורקט. הקבוצות הבולטות במיוחד הן נשים, שחורים והומוסקסואלים (בישראל אלה במיוחד נשים והומוסקסואלים תחת המושג המיליטנטי "מגדר"). קבוצות אלה מכונות "מיעוטים", למרות האבסורד כשיש בעולם המערבי יותר נשים מגברים, ועדיין מי שמשתייך לאחת הקבוצות האלה הוא כמו צמח בר מוגן שאסור לגעת בו, יש רק להלל ולשבח, להתייחס אליו בשיא הרגישות והכבוד, רק על עצם העובדה שנולד אישה/הומוסקסואל/שחור וכו'. המושג המרקסיסטי "שוויון" שהוא קודש קודשי הקודשים של הפוליטיקלי קורקט הוא לא יותר מאחיזת עיניים כשחסידיו השוטים מצדיקים אפליה גורפת לטובת קבוצות מסויימות כאילו במטרה "לתקן את המצב". זוהי פשוט רמאות!

האויב ה"משותף" של קבוצות הפוליטיקלי קורקט הוא "הגבר ההטרוסקסואל הלבן", זה ש"אשם ואחראי לכל תחלואי העולם", זה שמקפח, פוגע, מדכא, עושק ומנצל "קבוצות מיעוט" - תיאור סטריאוטיפי גורף שנועד לסכסך, להסית לאלימות, גזענות ושנאה של ממש. לדוגמא, זכור לי שב1992 היו בארה"ב אירועי מתיחות בין-גזעית וקבוצות שחורים אפרו-אמריקאים חסמו כבישים והוציאו מרכבים נהגים גברים לבנים והכו אותם מכות רצח. לדעתי אירוע זה מסמל את תחילתו של עידן הפוליטיקלי קורקט בו קבוצות מסויימות לא רק קיבלו הגנות מיוחדות, זכויות יתר ופריוולגיות  - אלא גם את הזכות האוטומטית לפגוע ולהזיק, אפילו לרצוח את אלא שנחשבים ה"מדכאים" (בישראל המודל של המדכא הוא הגבר היהודי, הלוחם, ההטרוסקסואל, לאו דווקא אשכנזי).

מדיונים שהיו לי עם נשים אפרו-אמריקניות, חלקן פמיניסטיות בעצמן, הן הסבירו שהתנועה הפמיניסטית באמריקה (חוד החנית של תנועת הפוליטיקלי קורקט) היא בעצם תנועה גזענית שמציבה את האישה הלבנה בקצה פירמידת עליונות הגזע, כמו לומר "היא צריכה לשלוט בעולם". במילים אחרות, אם נניח לצורך הדיון שאכן ישנה דמות של גבר לבן ששולט בעולם המערבי - לפי הפוליטיקלי קורקט "הגיע הזמן" להחליפו באישה לבנה - להחליף דיקטטור בדיקטטורית. במילים אחרות, "לתקן" עוול ביצירת עוול גדול יותר!

אינני אומר שאין גזענות בעולם אלא שעצם העובדה שתנועה פוליטית כ"כ חזקה ודומיננטית ששולטת במוקדי הכוח וההשפעה, בעיקר אקדמיה, תקשורת ומערכת המשפט, מעניקה באופן גורף וכוללני כוח, זכויות ואינספור פריווילגיות לקבוצה מסויימת, תחת התירוץ של אפליה/העדפה מתקנת, זוהי למעשה גזענות בפני עצמה ולא סתם גזענות של פשוטי העם אלא גזענות ממוסדת, מערכתית ושיטתית המעוגנת בכוח החוק. אם חושבים לעומק, להסתכל על מוצאו וצבע עורו של אדם שנמצא בעמדת כוח ושליטה (לדוגמא מנכ"ל של חברה ענקית) ולפיכך להגיע למסקנה שכל מי שדומה לו "שולט בעולם" זוהי בפירוש גזענות ורמייה כי הרי על כל גבר אחד כזה שנמצא בתפקיד בכיר יש מיליוני גברים בעמדות נחותות!

במשטר הפוליטיקלי קורקט (PC) ישנן אפילו הוצאות להורג בפומבי, אולי לא פיזיות כמו בעבר, אלא בדרכים יותר מתוחכמות כמו רצח אופי דרך אמצעי התקשורת. אנשים כמו הבדרן הישראלי דודו טופז ז"ל והבדרן האנגלי המנוח בני היל - שניהם בעצם רוסקו טוטאלית לאחר עשרות שנים שנחשבו פופולאריים ומצליחים ביותר, רק בגלל פליטות פה ואמירות שנחשבות "לא תקינות פוליטית", ולבסוף מתו בנסיבות טראגיות. בני היל אומנם לא התאבד כמו דודו טופז אך הוא מת מדום לאחר 3 שנות בדידות ושיברון לב אחרי ההשפלה שספג מרשת הטלוויזיה לה הביא כ"כ הרבה שיאי רייטינג והכנסות, בדומה מאוד לדודו טופז.

סם להמונים

יש סיבה טובה בגללה בריוני תנועת הפוליטיקלי קורקט סימנו במיוחד את עולם הבידור - טלוויזיה וקולנוע, משום שמדובר במדיה שמגיעה להכי הרבה אנשים בעולם, ולכן משמשת פלטפורמה מושלמת לשטיפות מוח, חינוך מחדש ואינדוקטרינאציה מרקסיסטית וכך בעצם בסוף שנות ה80 ותחילת שנות ה90 הפכו תוכניות הטלוויזיה וסרטי הקולנוע לאמצעי תעמולה המעבירים דפוס מסרים מאוד אחיד ומרוכז. כל מי שסוטה אפילו במעט זוכה לגינויים עד כדי חרם ונידוי. התוצאה היא שכיום בסדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע אלה הם בעיקר דמויות של שחורים, נשים והומוסקסואלים שמוצגים באור חיובי ומכובד ואילו לרוב גברים לבנים מוצגים כאידיוטים, טיפשים, שחצנים וכאלה שתמיד נענשים או מפסידים בסוף (דפוס שבולט במיוחד בסדרות הטלוויזיה האמריקניות - הסיטקומים למיניהם).

תסריטאי אוסטרלי בכיר בשם דייוויד וויליאמסון סיפר איך בשנות ה80 השתתף בכנס תסריטאים בו הוצגו תקנות חדשות לגבי איך אסור להציג נשים על המסך. התקנות אסרו על הצגת כל תכונה נשית קלאסית-מסורתית שמציגה אהבה, רגישות, אימהות, שבריריות, רגשנות, בכי ועדינות, כלומר, במילים אחרות, יש להציג נשים כמו גברים ולא סתם גברים אלא גיבורי-על: חזקות, קשוחות, בלתי מנוצחות, תמיד צודקות, ציניות וקרות. שימו לב - זאת בדיוק הדמות הנשית שאנחנו רואים לרוב בקולנוע ובטלוויזיה כיום!

בתור נער כשצפיתי בסדרת הדרמה הקומית "חשיפה לצפון" (1992) ראיתי דמות של טייסת פמיניסטית קשוחה שבמספר פרקים היא הייתה מאוד נשית ורגישה לעומת פרקים מוזרים בהם הפכה למאוד אגרסיבית ותקפה את כל הגברים בעולם בצורה בוטה וגועלית בנוסח כמו "גברים מתקשרים רק עם הפין שלהם!", מה שהראה על מאבקי כוחות בין תסריטאים ו/או מפיקים שדורשים להכתיב בכוח את האג'נדה הפמיניסטית וכך החל עידן שתסריטאי לא יכול להעביר רעיון או תסריט אם הוא לא עומד בדרישות התקנות המחמירות של הפוליטיקלי קורקט.

גם אם תסריטאי מגיש תסריט טוב אך "לא מספיק פמיניסטי", בסופו של דבר מישהו ידאג לשכתב ו"לתקן" אותו. מסיבה זו בדיוק סרטים ישנים רבים זוכים לאחרונה לגרסאות מחודשות עם שכתוב כמעט מלא, החלפת דמויות גבריות מובילות בנשים, הוספת דמויות אפרו-אמריקאיות ושימוש בשפה "תקינה פוליטית" כמו פסילת המילה "כושים" למשל. כשהייתי ילד בתחילת שנות ה80 ושודרה סידרת הטלוויזיה "על טעם ועל ריח", ההורים שלי אמרו "הנה מתחילה התוכנית עם הכושים!", והייתי מתיישב לצפות בטלוויזיה בשמחה ובהנאה גדולה, כשאני רואה ב"כושים" מגניבים, נחמדים, מקסימים וראויים להערצה, מבחינתי בתור ילד ומבחינת הוריי לא היה שום דבר שלילי או מבזה במילה הזו (גילוי נאות: אני בעצמי לא בהיר עור).

כמובן שהיום כל פעוט יודע שאסור להשתמש במילה הזאת שנחשבת כינוי גנאי מעליב ומשפיל, בין אם בצדק או לא, זה לא העיקר. החלק שחשוב להתייחס אליו הוא שמישהו או קבוצה מאוד קטנה יחסית של אנשים דואגת באופן מאוד מתנשא להכתיב מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע, וזוהי דיקטטורה וגזענות בפני עצמה. קראתי למשל שבאנגליה פסלו את המילה "אבא" מספרי הדרכה להורים חדשים מחשש לפגיעה בזוגות חד-מיניים כך שאין גבול ל"יצירתיות" של הפוליטיקלי קורקט!

אותי מאוד מקומם ומעצבן ש"מחדשים" סרט ישן שאהבתי כי מבחינתי סרט זוהי יצירת אמנות שיש לה את הערך הייחודי שקיבלה בתקופה ובזמן שבה נוצרה ולכל פריים יש משמעות שנשמרה אצלי והפכה לחלק ממני. ברגע שלוקחים סרט קלאסי, משנים אותו, משכתבים ומנסים "להתאימו לתקופתנו", זה פוגע והורס לחלוטין את מה שסימל הסרט במיוחד עבור אנשים שראו אותו בעבר וזכרו אותו לטובה כפי שהיה.

שימו לב שבישראל התחום הכי מפותח, אהוב ופופולארי בשוק הבידור הוא תחום ההומור והסטנד אפ - תחום שהוא הכי לא פוליטיקלי קורקט ומתבסס כולו על בדיחות בכיוון שנחשב "שוביניסטי", "גזעני", "סקסיסטי", "הומופובי" וכו'. מדוע? כי הציבור צמא, רעב ומורעב ממש לבידור מגוון, חופשי ולא מוגבל בפטרנליזם בדמות תקנות של מוסר מלאכותי, קר, מזוייף ולא-אנושי. מוזר אם כי לא מפתיע שבקהלים הענקיים שצופים במופעי סטנד אפ ניתן לראות נשים "נקרעות" מצחוק מבדיחות "שוביניסטיות", אנשים ממוצע אתיופי שצוחקים למשמע בדיחות על אתיופים ואפילו בדרנים הומוסקסואלים שבעצמם מספרים בדיחות על הומואים.

מישהו שאל אותי איך זה שיש כ"כ הרבה אמנים כישרוניים שהם הומוסקסואלים, אולי ייתכן שיש משהו שיש להם שלנו ההטרוסקסואלים אין? לדעתי התשובה היא הפוכה: ייתכן מאוד שמדובר בעצם בסוג של גאוות יחידה. בדומה לתיאוריה שטוענת כאילו "הגבר ההטרוסקסואל הלבן יעדיף תמיד לקדם את אלה שדומים לו", ייתכן שמרוב אמונה עיוורת בתיאוריה הזאת, אותם אנשים שמשתייכים לקבוצות "מיעוט" ומראש חשים "מקופחים" (כי זה מה שדחפו להם לראש מגיל צעיר) למעשה הם "מקדימים תרופה למכה" ומעדיפים להפלות לטובה את אלה שדומים להם.

בררנות תציל ממוות

הפתרון האישי שלי הוא פשוט לא לצפות בזבל שמייצרים כיום, ותודות למהפכת האינטרנט וYOUTUBE אני יכול למצוא לעצמי סרטים ישנים וסדרות טלוויזיה ישנות וליהנות באמת מיצירות מגוונות, חופשיות, מלאות בתוכן ומסרים חיוביים וחינוכיים על אהבה, ידידות, פטריוטיזם ודאגה לזולת. היוצר של "טינטין" בשנות ה30 לא היה צריך את הפוליטיקלי קורקט שילמד אותו איך להפוך בחור בלונדיני אירופאי לחבר טוב ונאמן של אנשים מתרבויות שונות ברחבי העולם, בלי הבדל של דת, גזע או צבע עור.

כמו כן, במאים בתקופת הזהב של הקולנוע האמריקני, שנות ה40 וה50, לא היו צריכים את הפמיניזם שילמד אותם איך לשלב נשים בתפקידים רציניים, מכובדים, מובילים וחשובים. בסרט המדע הבדיוני "מכדור הארץ לירח" משנת 1958 המבוסס על ספרו של ז'ול וורן, יש סצנה לקראת הסוף שהקפטן אומר לווירג'יניה, אישה שטסה איתם בחללית:"...אם יהיו מסעות עתידיים להמשיך את המסע הנוכחי, אני תמיד אתעקש שתהיה לפחות אישה אחת בקרב נוסעיי. אישה אחת - בשביל האומץ!".

כמובן שלא הכל היום שחור ולבן ויש גם סרטים ותוכניות טלוויזיה איכותיות, אך מעט מדי למרבה הצער. יש לי הרגשה שגם במאים ויוצרי סרטים מודעים למצב הבעייתי שהביאו חוקי הפוליטיקלי קורקט שמגבילים, חוסמים ומונעים מיוצרים להביא למסך רעיונות חדשים ומרעננים נטולי סטריאוטיפים וחשיבה מיגדרית ופוסט-מרקסיסטית. אני רק יכול לקוות שהם "ייצאו מהארון" ותתפתח מגמה של סרטים שהם לא פוליטיקלי קורקט ולא עושים הנחות ולא מתחנפים כלפי אף אחד אבל עד שזה יקרה - אני אמשיך ליהנות לי מסרטים ישנים וסדרות טלוויזיה ישנות שאני מודה שאני בעצמי מופתע לגלות איזה עושר ומגוון של תכנים אפשר למצוא מהעבר.

יעקב

קישורים בנושא:

חוק "האישה תמיד תנצח"

אנימציה אנטי פמיניסטית

גברים הפכו ל"כושים" של עולם הפרסום

השנאה לגברים מתחיל בביה"ס

השפלת גברים בפרסומות

ממש שונאים גברים בטלוויזיה!

פמיניזם, קולנוע ורצח גברים

ספרי הסתה פמיניסטיים

גם שנאת גברים היא גזענות מסוכנת

סרטון שהכנתי ל"ערב מלחמת המינים"

פורסם ב: 02/02/13, 19:52, גיל רונן, אתר ערוץ7

נשים בקורס טיס – בכל פעם שיש קורס חדש, העיתונות מפמפמת את המרכיב הנשי. מדוע, ומה בעצם תרומתן של הטייסות?

מזה 18 שנה, מאז בג"צ אליס מילר, הנושא של נשים ביחידות קרביות, ובמיוחד במטוסי חיל האוויר, אינו יורד מהכותרות בישראל.

הקורס האחרון אינו יוצא דופן מהבחינה הזו: שוב העיתונים מלאים בסיפורים על הבנות הלוחמות המהוללות, שלפי הנפח העיתונאי המוקדש להן, אפשר לחשוב שהן לוחמות העילית שבלעדיהן צה"ל לא יוכל לתפקד.

האמת לגבי הטייסות היא שתרומתן לחיל מזערית. ככל הידוע לנו, רק אישה אחת – רוני המפורסמת – משרתת כטייסת קרב במטוס, ואישה אחת משרתת כטייסת מסוק קרב. כל האחרות הן על תקן של טייסות תובלה, נווטות או מכוננות.

תשאלו – נו, אז מה? האם עינך צרה בכך שנשים משרתות כטייסות? האם הגבריות שלך מאוימת? האם אתה שונא נשים ולא מוכן לפרגן להן את יכולותיהן?

ובכן, לא! אף אחת מהתשובות האלה אינה נכונה.

האמת הפשוטה היא שקורס טיס אמור להיות אחד הקורסים הקשים ביותר בצבא, אם לא הקשה שבהם. אחד המרכיבים שלו, שכל מתנדב לטיס מודע לו היטב, הוא סדרת השבי האימתנית. מרכיב אחר הוא אימון מיוחד המכשיר את הלוחם לשרוד בשטח אוייב עויין, הכולל יכולת לחימה פנים-אל-פנים.

באופן ממוצע, בנות חלשות יותר פיזית מבנים באופן משמעותי ביותר. ההבדלים ניכרים במיוחד בכוח בפלג הגוף העליון, וגם בחוסנן של העצמות וביכולת של הגוף לפתח מאסת שריר כתוצאה מאימונים. ההבדלים אינם הבדלים קטנים אלא הבדלים גדולים ומכריעים. לא חסרים מחקרים שמפרטים את שיעורי ההבדלים בכוח הפיזי של המינים, אבל האמת היא שלא צריך מחקרים בשביל זה: אלה דברים שכל ילד יודע.

יוצא איפוא שבשביל להכניס בנות ליחידות קרביות, ובמיוחד ליחידות מובחרות, יש צורך בהורדת סרגל המאמצים עבורן. הן נושאות פחות ציוד. פחות מחסניות בחגור, למשל. כאשר צריך לקפוץ מעל קיר באימון, שמים להם דרגש ליד הקיר בכדי שיוכלו לעבור אותו (זה לא צחוק, זה נכון וזה בדוק ואפילו הראו את זה פעם בכתבה בטלוויזיה). בכדי שלא ישימו לב, בזמן האימונים, שהבנות רצות לאט יותר מהבנים, פיתחו בצה"ל "אימון מטשטש הבדלים". כלומר, במקום לרוץ בקו ישר, החיילים והחיילות רצים במסלול מעגלי. ככה אי אפשר לדעת מי נמצא בהקפה השלישית, ומי עדיין לא סיים את הראשונה.

הגששים קראו לזה ישראבלוף.

טייסת שתיפול חלילה בשבי האוייב תיאנס – אין בכך ספק בכלל. שום תרגולת בסדרת השבי לא תמנע את זה ולא תעזור לה לשרוד את זה. לא רק שהיא תיאנס, השובים ידאגו ליידע אותנו בכך. המדינה לא תעמוד בזה, והעיתונות התבוסתנית תייצר כזו פאניקה, שהממשלה תסכים למסור עבור הטייסת השבויה גם את הכותל המערבי.

טייסת שלא מסוגלת לעבור את קורס הטייס בלי הנחות גם לא תוכל להתמודד בקרב פנים אל פנים עם אזרחים או חיילים עוינים בשטח אוייב. לחיילים הקשוחים ביותר זה קשה – קל וחומר שזה יהיה קשה עבור מי שעברה את קורס הטייס רק בכדי למלא מיכסה של ארגוני הנשים.

עוד בעייה קשה היא שיעור הפציעות הגבוה של בנות ביחידות הקרביות, וחומרתן של הפציעות (ראו וידיאו). זהו אחד הסודות השמורים ביותר בצה"ל. ח"כ יעקב כץ התייחס אליו מעל במת הכנסת בשנה שעברה – אבל זה רק בגלל שהוא איש אמיץ. אף אחד אחר לא מוכן לגעת בנושא, כולל חברי כנסת מהימין, כולל (ובמיוחד) העיתונות, מהחשש שיצויירו כ"שוביניסטים" רחמנא ליצלן ו"ייפלו לפה" של קרן נויבך, שלי יחימוביץ', אילנה דיין ודומותיהן.

יש עוד הרבה סיבות מדוע הכנסתן של נשים ליחידות קרביות, ובמיוחד לטיס, היא מעשה טפשי. אחת מהן היא שעצם העובדה שאתה מקדם חייל אחד – במקרה הזה חיילת – על סמך דרישות נמוכות יותר מאלה שאתה דורש מהאחרים, יוצרת דמורליזציה. שכן, העדפת החיילות לא מסתיימת בעצם כניסתן ליחידות אלא נמשכת גם בקידום שלאחר מכן. מכיוון שממילא פחות מ-3% מהבנות מתנדבות לשירות קרבי, ועוד הרבה פחות שורדות את המסלול כולו – העיסקה הזו לא משתלמת לצבא.

חמורה מכל, אולי, היא העובדה שמי שמקדמות נשים באופן מאוד אגרסיבי בתוך הצבא הם ארגוני "הקרן החדשה לישראל", שהיא קרן עויינת לישראל, ובראשם עמותת "שדולת הנשים."

בווידיאו הבא אתם יכולים לראות את מי ששימשה עד הזמן האחרון כיו"ר שדולת הנשים, רינה בר-טל, משתוללת מזעם בישיבה של הוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת מהשנה שעברה, בנוכחות אלוף אורנה ברביבאי ויועצת הרמטכ"ל לענייני נשים (יוהל"ן), תא"ל רחל טבת-ויזל. מה שבר-טל אומרת שם באופן ברור מאוד זה: אתן חייבות את קידומכן לנו. אני קידמתי אתכן. הסיבה לכעס שלה, אגב, היא ככל הנראה העובדה שהרמטכ"ל מינה ליוהל"ן את טבת-ויזל, שהיא אישה דתייה ולא טופחה על ידי הקרן החדשה, ולא את אחת המועמדות ששדולת הנשים רצתה שתמונה.

ועכשיו תצפו בבקשה בווידיאו הזה, שצולם באותה הישיבה. האיש שמדבר ברקע זה עבדכם הנאמן. משום מה המצלמה לא הראתה אותי אלא את מי שישבו מולי: חבורה של נשות שמאל קיצוני שבמרכזן ד"ר אורנה ששון-לוי, גם היא מ"צוות המגדר" של צה"ל. ששון לוי כתבה ספר, "זהויות במדים," בו קראה להחלשת הצבא ומרכזיותו בחברה הישראלית.

כך כתבה ששון לוי בספרה: "המשך הסכסוך והצמדות לפתרונות צבאיים כוחניים משרתים את מעמדם של חלק מהגברים בישראל.... מכאן שהתפתחותם של דגמים אחרים של גבריות... יכולה לסדוק את כוחה של הגבריות הקרבית ולפגוע ביציבותו של המיליטריזם הישראלי".

למרות זאת היא קיבלה כבוד מלכות בישיבה – שנוהלה על ידי ח"כ ציפי חוטובלי הפמיניסטית – וכפי שאתם רואים, היא וחברותיה גם לועגות לי בגלוי בזמן שאני מדבר.

כך בדיוק מקבל השמאל הקיצוני והבוגדני דריסת רגל בדרגים הגבוהים ביותר של צה"ל ושל המדינה. תאמינו או לא, אבל בתוך צה"ל פעל במשך שנות ה-2000 "צוות מגדר" בראשותה של הפרופ' נעמי חזן. זו אותה נעמי חזן שחתמה על עצומה שקראה לצה"ל להפסיק את "הטבח" בעזה, כבר ביום הראשון של מבצע עופרת יצוקה. אותה חזן שעמדה בראש הקרן החדשה שארגוניה סיפקו 92% מהחומרים הישראליים של דו"ח גולדסטון. הצוות הזה – המורכב כולו מנשות שמאל קיצוניות ביותר, המתנגדות לצה"ל – קיבל גישה למאגרי הנתונים השמורים ביותר והעביר הרצאות למאות או אלפי חיילים וחיילות, קצינים וקצינות.

זה לא צחוק, רבותי. זה רציני מאוד. מדובר במחדל ברמה הגבוהה ביותר, והוא מתרחש מתחת לאף של כולנו. הגיע הזמן לשים סוף למצב הזה ולהתחיל לומר את האמת על הקמפיין למען נשים קרביות.

לפרטים נוספים – הקליקו בבקשה על הקישור הזה בכדי לצפות בחוברת של "הפורום לחוסן צה"ל"

בנוסף, צפו בבקשה במצגת הזו