העולם של טווינקי

מי שלחץ על הדק

מאז שאני זוכר את עצמי,צחקתי על כל מי שכתב סיפורים על היום שבו הוא ימות.תמיד אמרתי להם "תנו למוות להגיע במפתיע,לחזות אותו לא יהפוך אותו לנעים יותר".אבל היום כשאני יושב ומספר לילדים את היום שבו אני מתתי,אני כבר לא צוחק.

זה היה יום שני באמצע הסתיו,מתוקף תפקידי במשטרה הייתי חייב לסייר גם כשהרחובות מפחידים ביותר,בשעות המסוכנות של הלילה.הלילה היה שחור כמו זפת,והשמים קדרו.ואז הוא הופיע,הנורא מכל ישר מול העיניים שלי,הרמתי את האקדח בזהירות.

"אל תזוז" אמרתי מנסה לשמור על קולי יציב.

"ומה ימנע ממני לעשות את זה" הוא אמר בקול מתגרה.

"אתה עצור" אמרתי בביטחון שלא ידעתי מאין הוא בא.

"לא נראה לי" אמר בשקט,כמעט רועד מפחד.

ואז הכל קרה מהר,הוא התחיל להסתובב,מנסה לברוח.יריתי.אבל זה היה מאוחר מדי,העיתוי היה נורא.מאחוריו, כל הזמן הזה,היה בני היחיד.היריה שלי שכוונה לרגל פגעה ישר בראשו של בני.דמעות זלגו מעיני.

ואז עוד יריות נשמעו,והוא נפל בחבטה על המדרכה.בני המת היה בידיי,הפושע גוסס לידי,וכך אני מתתי,המשכתי לחיות אבל לא חיים אמיתיים.

הסירנות החזירו אותי למציאות אחרת,מעבר להזיות שלי.המציאות בה יריתי בבני היחיד בשר מבשרי.

כל כך רציתי לראות אותו מובל לבית המשפט ומקבל מאסר עולם,ונשאר שם בכלא.רציתי שהוא יסבול,רציתי שהוא ישלם.

רציתי נקמה.

ונקמה תמיד מגיעה,וגם הפעם היא לא איחרה לבוא.

פרק שני

זה היה ביום חמישי,יום קריר כבר היה חורף.הוא עבד במשרד,הוא לא יצא לעבודות שטח מאז אותו מקרה,הוא פשוט לא היה מסוגל. הוא היה שקוע במילוי טופס על מעצר, כשהשוטרים האחרים נכנסו. ובידיהם, אזוק באזיקים,נראה בדיוק כמו אבא שלו.בנו של אותו פושע היה בתחנת המשטרה,רק מטרים ספורים ממנו,ורגשות נקם עלו בליבו."תשלוט בעצמך" הוא אמר לעצמו והתעשת.

"על מה הוא נתפס?" שאל בענייניות מנסה להסתיר את רגשותיו.

"שוד" אמר השוטר מסתכל עליו במבט מוזר.

"מה הוא שדד?" הוא שאל.

"בנק בפינת הרחוב" ענה השוטר.

את השיחה הזאת הם לא המשיכו,כל אחד היה צריך ללכת לעבודתו.כל אותו היום הוא הרהר בדבר,אולי הנקמה שביקש הגיע סוף-סוף? ומה הוא צריך לעשות?,עד שהגיע אליו הבשורה המרה.

הוא ברח,הילד ברח.אין נקמה,אין שום דבר בלי הילד.

האכזבה עטפה אותו שוב,הוא הרגיש כאילו בנו מת מחדש.הוא לא יוכל לנקום את מות בנו,הוא לא יוכל אפילו לראות את המשפט של בנו של הפושע.הוא הרגיש שחייו תמו.אבל לא התייאש עדיין "נוכל לתפוס אותו" אמר לעצמו, ספק יודע ספק מנסה לשכנע את עצמו.

"תפסו אותו?" הוא שאל בהיכנסו לחדר.

"לא" הייתה התשובה מפי אחד השוטרים,בעל פרצוף ממורמר.

"מחפשים?" שאל עדיין בתקווה.

"כן,אבל ההנחה היא שהוא ינסה לברוח מהארץ" אמר שוטר אחר "ואנחנו לא יכולים לרדוף אחריו בכל העולם"

למחרת בבוקר הגיעה הידיעה,הוא הצליח לברוח מהארץ במטוס פרטי.זה דווח בארבע וחצי לפנות בוקר.

כל השוטרים בתחנת המשטרה היו עצובים באותו יום,הם ידעו כמה זה היה חשוב.ורק בפינה עמד שוטר אחד והרהר במשך שעה קלה,לאחר מכן ניגש למשרד המפקד ונקש על הדלת.

"יבוא" נשמע קול מבפנים.

"שלום המפקד" אמר בשקט "רציתי לבקש אישור לנסיעת עבודה לחו"ל"

"כדי לרדוף אחרי אותו שודד,בנו של הפושע הידוע?" אמר המפקד בטון סמכותי "אין אישור"

ליבו צנח,הוא איבד כל תקווה."אין אישור" חזר על המילים בלבו.

פרק שלישי

כולכם בטח מכירים את זה,ההרגשה של ייאוש,כאילו אין טעם יותר לנסות,כאילו מה שלא תעשה זה רק יהרוס,כאילו שזהו נגמר.כאילו שוויתרתם.אתם אולי הייתם מוותרים,במחשבה שנייה גם אני הייתי,אם לא אותו הבוקר.

זה היה כשבוע אחרי אותו יום שישי,התייצבתי בבוקר ליד השולחן שלי.וראיתי פתק מודבק ועליו כתוב:

"חשוב מאוד! עליך לבוא למשרד המפקד". בדרכי למשרד הרהרתי בשאלה על מה המפקד רוצה לדבר איתי.הגעתי למשרד,נקשתי בדלת ואז הבנתי.

נזכרתי במה שקרה לפני כשבוע, לא ששכחתי,אבל נזכרתי בטון שבו המפקד דיבר."הוא הולך לפטר אותי" אמרתי לעצמי "הוא חושב שאני עסוק בנקמה".

"יבוא" נשמע קולו של המפקד.

נכנסתי לחדר,מנסה שלא להשפיל פנים.

"אתה זוכר את הבקשה שביקשתי ממני לפני כשבוע?" שאל בטון אבהי.

"כן" אמרתי,מרים את פניי.

"יש אישור" הוא אמר.

ההרגשה הכי טובה אחרי ייאוש זוהי שמחה פתאומית,שמחה שמעירה אותך,שמחה שמבטלת את הייאוש.

כך הרגשתי באותו רגע.

"תודה המפקד" אמרתי,חזור למציאות "אבל אני לא יודע איפה הוא"

"דרום אמריקה" אמר המפקד עניינית "ברזיל,ליתר דיוק"

המטוס עמד להמריא,רצתי בכל המהירות,נזכר בשעה האחרונה.

מי ציפה לאישור המפקד? ועוד אישור יציאה מהיר,כזה שמקבלים רק פעם בשנתיים וגם זה חריג. וחברת התעופה בכלל לא הייתה מרוצה מהעסק."לא לחשוב עכשיו" אמרתי לעצמי "אני חייב להגיע למטוס".

בדלת עמדה דיילת "מהר" אמרה לי "שורה חמישית טור A".התיישבתי והמטוס המריא.

עכשיו היה לי זמן לחשוב והבנתי את הטעות שלי. למה אחרי שבוע המפקד אישר לי?

המפקד אף פעם לא משנה את דעתו.לא הגיוני שזה הולך להיות קל,ובכלל למה שלחו אותי לבד?

פרק רביעי

המטוס נחת בשש בבוקר ונמל התעופה בברזיליה בירת ברזיל,יצאתי ממנו עדיין מהרהר בשאלות שעלו לי במהלך הטיסה. בלי לשים לב התחלתי ללכת, אפילו לא יודע לאן, עד ששמתי לב לכך שהלכתי לאיבוד. הייתי בתוך חצר ענקית, על הרצפה של החצר היה סוג של ציור ענק שהרקע שלו ירוק והאמצע כדור כחול.

פתאום שמעתי תנועה מאחוריי, התכוונתי להסתובב כשרעש מוכר נשמע קרוב מאוד לעורף שלי, רעש של אקדח נטען. התחלתי לפחד, לרגע חזרו אליי כל השאלות שלי, ועכשיו נוספה עליהם שאלה חדשה "האם המפקד שלח אותי למות?" התחלתי להזיע כשנשמע קול מאחוריי.

"אל תזוז" אמר הקול בשקט.

"מי אתה? מה אתה רוצה ממני?" שאלתי לא שם לב ללחץ שבו הייתי.

"אתה לא במצב של שאילת שאלות" הקול המשיך בשקט "עכשיו בוא איתי, אל תנסה לברוח או להסתובב ואם תראה חשוד מדי אני אדאג לכך שתראה יותר חשוד. אתה שוטר אתה בטח יודע שגופות באמצע רחוב הם עסק מחשיד ביותר"

הפחד שלי התממש, נחטפתי במדינה זרה ללא שום יכולת להשתחרר.

האיש הוביל בהנחיות שקטות בתוך האוזן שלי לסמטה קטנה, שם נכנסו לבניין וירדו. ספרתי את הקומות בלב "מינוס אחד,מינוס שתיים,מינוס שלוש" והמשכנו לרדת "מינוס שתים עשרה" התחלתי לתהות האם הוא מוביל אותי למקום מסוים או שלוקח אותי למותי, בדיוק כשחשבתי על זה הוא לחש באוזני שוב.

"רד עוד קומה ותעצור בשקט" אמר בקול קצת מהורהר.

לפי הספירה שלי זאת הייתה הקומה העשרים ושמונה מתחת לקרקע, היה בה חדר גדול ובמרכזו עמד שולחן.

"שב" אמר קול מאחורי משענת גבוהה, הקול היה מוכר, התיישבתי מול הכסא שלו ולא ראיתי שום זכר לאיש שישב מולי.

לפתע הכסא הסתובב ומולו ראיתי בלי להאמין את האדם האחרון שרציתי לראות.

"אתה !" צעקתי.

לסיפור הזה לא נכתב המשך, ההמשך נשאר במקום אחד והוא נעול שם היטב היטב.