RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2009
הפרידה הסופית
יום אחד, אולי בקרוב אולי בעתיד הרחוק, הייתי רוצה לעזוב. לעזוב הכול ולא
להסתכל לאחור. לא לחשוב על ההשלכות, רק להסתובב וללכת. לאן ללכת? את זה
עדיין לא החלטתי, אבל אני בטוח שכל מקום יותר טוב מפה. אבל אם אני אלך, מי
ידאג לאחרים? לאמא ואבא בגן עדן? לתינוק שקבור באדמה? מי ידאג להם? מי?.
אולי בעצם כדאי לחשוב על זה מהתחלה, על מה שגרם לכל זה, לכל הסבל הזה.
***
הכול
התחיל ביום אחד, אני חושב שזה היה יום שלישי, אבל זה היה בקיץ. אני זוכר
את זה כי רציתי לצאת לשחק עם החברים שלי, את השמות שלהם אני כבר לא זוכר,
אבל אימא אמרה לי שאסור. בהתחלה כעסתי עליה, אולם אחר כך הפסקתי, כי אי
אפשר לכעוס על אימא כשרואים את הדמעות בעיניים שלה.
"אימא?" שאלתי בשקט, לאחר זמן מה.
"מה,
חמוד?" אף פעם לא שמעתי את הקול של אימא רועד, אימא תמיד הייתה חזקה וחכמה
ופתרה כל בעיה בלי לריב או לבכות אלא פשוט, כאילו שאימא ידעה שזה יעבוד.
"למה את בוכה?" שאלתי, מנסה לא לרעוד גם.
"כי... כי אני..." אימא אף פעם לא גמגמה, היא תמיד ידעה מה להגיד, לא משנה מה.
"מה קרה, אימא?" שאלתי בקול רועד.
"אנחנו עוברים דירה, חמוד." אמרה אימא, הפעם בקול יציב.
"לאן?" שאלתי, שואב עידוד מהקול של אימא.
"רחוק מפה" ענתה אימא וקמה "עכשיו, לך תארוז את הבובות שלך" והיא הושיטה לי שק גדול.
***
יצאנו מהבית באותו אחר צהריים, אימא לבשה שמלה כחולה והחזיקה אחריה מזוודה גדולה.
"אימא?" שאלתי.
"כן" אמרה מביטה בשמש המתקרבת לאופק, צובעת את השמיים בגוונים וורודים.
"איפה אבא?" שאלתי, מביט בעיניה הירוקות.
"הוא יבוא מאוחר יותר" אמרה, אבל אני ידעתי שאבא לא יבוא, לכן הסתכלתי בעיניים שלה, ראיתי אותה רועדת כשדמעה אחת מבצבצת מהעין שלה.
***
הדרך
הייתה ארוכה, רכבת ועוד רכבת, מתחנה לתחנה, מעיר לעיר. דרך נופים מדהימים
ושדות ירוקים, עזבנו את הבית. אין יותר בית, עכשיו רק נסיעה. אמא מדברת
איתו והולכת לשם, אני לא חושב שהיא ידעה לאן אנחנו הולכים, היא רק רצתה
לברוח. אחרי כמה ימים, בערך שבוע, דיברתי עם אימא. בפעם הראשונה מאז עזבנו
את הבית הוצאתי מילה מהפה. המילה לא הייתה משהו שעולה על הדעת, אבל אחרי
שתיקה כל כך גדולה, חשבתי שאני כבר לא יודע לדבר.
"אבא" אמרתי, למרות
הייאוש שהתפתח לי בשבוע האחרון, למרות הכול, כל מה שאיבדתי, הבית, החברים,
החיים שלי, נשארה לי עוד תקווה. התקווה שאבא יחזור, שאבא יתקן את המצב. כי
אבא תמיד היה שם, ועכשיו הוא איננו.
"מה?" אמא שאלה, מביטה בי, בעיניה הירוקות ראיתי את ההשתקפות של העיניים החומות שלי.
"אבא הלך" אמרתי, חוזר לדבר "הוא לא יבוא".
אימא בכתה, לא אמרה כלום, רק בכתה. היא חיבקה אותי חזק, ואני פחדתי. אמא אף פעם לא בכתה. ראיתי אצלה דמעות רק כשעזבנו את הבית.
אני
זוכר, כשהייתי קטן, אימא הניחה אותי על הכיסא במטבח, והלכה לבשל. אני
שיחקתי במכוניות צעצוע, והמכונית נפלה ונשברה, התחלתי לבכות. אימא הסתובבה
מהר, והסיר נפל עליה, היא לא בכתה. היא הלכה והחליפה בגדים, חשבתי שאולי
המים לא היו חמים אז נגעתי בטיפה שהייתה על הרצפה. היד שלי כאבה, אימא
יצאה מהחדר וראתה את היד שלי, צעקה ורצה אלי. התעוררתי בבית חולים, כשאימא
לידי מחבקת אותי, וראיתי שהיד שלה שרופה. אבל אימא לא בכתה.
ועכשיו אימא בכתה.
היא הביטה בי,ואמרה "אבא הלך, הוא לא יבוא" והנהנה.
***
הנסיעות נגמרו. הגענו לכפר קטן. אימא לקחה אותי מהרכבת, הניחה אותי על הרצפה והחזיקה את ידי.
"הגענו" היא אמרה "כאן אנחנו נגור"
"אבל..." אמרתי, אימא הביטה בי ואמרה "בלי אבל." היא החלה לצעוד "זה הבית שלנו, ובית לא משנים"
'זה
הבית שלנו, ובית לא משנים' אמרתי לעצמי 'אבל הבית שלנו רחוק מאוד' דמעות
עלו בעיניי 'הבית שלנו הוא איפה שאבא והחברים' דמעה אחת זלגה במורד הלחי
שלי "הבית שלנו הוא בית קברות".
את המשפט האחרון אמרתי בקול. אימא
הסתובבה וראתה אותי בוכה. היא עצרה ואמרה "לא בית קברות," אמרה בקול רך
"בית, הוא המקום בו יש ילדים והורים וחיים ושמחה וגם עצב" לימדה אותי
"המקום בו גרנו הוא דירה, מקום עם חדרים וקירות, חלונות ודלתות, אבל לא
חיים" היא דיברה עכשיו בקול יותר רציני "תזכור את זה תמיד, בית זה המקום
שבו יש שמחה. אם אין שמחה-זה רק חדר או דירה".
***
הגענו
לרחוב צר עם בתים גדולים ויפים. אמא עצרה ושלפה פתק מהכיס. היא הביטה בו
קלות, מלמלה משהו, והמשכנו ללכת. עצרנו ליד בית שהתאים בהחלט לרחוב, הוא
היה גדול ויפה, ליד השער היה כתוב משהו, אבל לא ידעתי לקרוא. אמא התקרבה
לשער ונקשה במקוש. נשמעה חריקה ואדם לבוש בבגדים מהודרים הציץ מהדלת.
"מה הגברת רוצה?" שאל האיש בנימוס את אמא.
"לראות את אחי," אמרה אמא בנימוס.
"כמובן. הוא מחכה לך," אמר האיש ופתח את השער.
'למה האיש הזה שאל את אמא מה היא רוצה' חשבתי 'הוא לא יודע שאם אמא פה זה סימן שיש לה משהו שהוא רוצה לעשות פה?'.
המשכנו ללכת עד שהגענו לחצר ענקית עם מזרקות משני הצדדים והמון פרחים. אימא הביטה ביופי הזה במבט מזלזל.
'אף
פעם אמא לא אמרה לי שיש לה אח' חשבתי שוב על השיחה ההיא 'ואמא אף פעם לא
מזלזלת, בעיקר לא במשהו כל כך יפה. לשאול אותה מה קרה?' לפני שהספקתי
לחשוב על זה הגענו לבית גדול שהיה באמצע החצר.
אימא פתחה את הדלת
ונכנסנו לבית הגדול. ראיתי המון אנשים מסתובבים שם, והמון גרמי מדרגות.
משהו היה מוזר, כל האנשים לבשו את אותם בגדים ומעל הבגדים לבשו סינר לבן.
רציתי לשאול את אמא למה, כשאיש לבוש בחליפה מהודרת נכנס לחדר.
"לא השתנית כלל, אחותי," אמר האיש.
"תודה,
אך לא הייתי אומרת את אותו דבר עליך. פעם אחרונה שראיתי אותך עדיין היית
עשוי מבשר ודם" והיא נעצה את עיניה בתכשיטים שהיו עליו.
"קצת אושר לא מזיק," אמר האיש במבט פגוע. "הוא נראה כמו אבא שלו," אמר לאחר שהביט בי דקה ארוכה.
"הוא כמו אבא שלו" אמרה אימא.
"תגיד שלום לדוד שלך, ילד." אמר האיש שהתברר כדודי.
"שלום דוד," אמרתי, מביט בו ומסמיק.
"אתה יכול לקרוא לי דוד אלכס" אמר הדוד "שמי המלא הוא אלכסנדר אבל אין צורך בשמות ארוכים".
משהו היה מוזר בו, הוא לא שאל אותי לשמי ואפילו לא הביט בי יותר מאותו מבט יחיד שהראה לו שאני דומה לאבא.
"איך הייתה הדרך?" שאל דוד אלכס את אמא.
"ארוכה." ענתה אימא בקצרה.
"את רוצה ללכת לנוח?" שאל הדוד.
"כן,
אבל אני חוששת שאני אלך לאיבוד קודם." אמרה אימא בעוקצנות "כנראה ששכחת
כבר את המשמעות של המילה 'בית', אבל אני בטוחה שכמו שלימדתי את בני את זה
אני אוכל להסביר לך את זה שוב".
"הנימוסים שלך בשילוב עם העוקצנות שלך הופכים אותך לקרה וחסרת רגש," אמר הדוד בהאשמה. "אולי היה כדאי שלא תתחתני עם אותו בור כפרי".
האסימון נפל. הוא הפנה את מבטו ממני בגלל מה שאמא אמרה לו. הדוד שנא את אבא ולא רצה להביט במי שדומה לו בכל צורה שהיא.
"אם
מדברים על נישואים, איפה רודפת הבצע החדשה שלך?" שאלה אימא בענייניות
מפליאה "אני חושבת שקיבלתי מכתב לגבי נישואים, אך אני חוששת שאני לא זוכרת
את המספר, שבע או שמונה?".
"רודפת הבצע?!" שאל הדוד בזעקה.
"זה הדבר הכי בולט בנשים שאתה בוחר" אמרה אימא, מביטה בעציץ יפה שעמד על המעקה.
"אני חושב שכדאי שנסיים את השיחה הזאת," אמר הדוד בעייפות.
"אני
לא יכולה שלא להסכים איתך" אמרה אימא מרימה את עיניה מהעציץ "אני אלך
עכשיו לחדרי. אני מניחה שהחדר הרגיל שלי עוד ריק, אם כי אמרת לי שאתה שומר
אותו בתור חדר ילדים. אז אני בטוחה שהוא ריק".
"כן, הוא ריק," ענה הדוד, מתעלם מההערה.
"אם כך, אלך." ענתה אימא והתקרבה אליו "ואל תדבר על בעלי המנוח ככה בנוכחות בני" לחשה באוזנו.
"המנוח?" שאל אותה.
"אל תגיד שלא ידעת" לחשה וחזרה אליי.
"בוא, חמוד." אמרה.
***
שבע
שנים גרנו עם דוד אלכס. שבע שנים שקטות. התרגלתי לכך שהדוד אף פעם לא הביט
בעיניי. הדוד היה נחמד מאז אותה שיחה ביום בו הגענו, והתחלתי להתרגל לפאר.
הבנתי שהאנשים האחרים בבית הם כולם משרתים, והם היו המון. מבין המשרתים
הכי אהבתי אחד במיוחד, הוא היה אדון זקן, בשם אדמונד. הוא היה חבר אמיתי,
הוא אהב לספר לי סיפורים ולשחק איתי, ותמיד ישב לצידי כשישנתי.
וכך גדלתי, והייתי לנער בן שתים עשרה. וכך היה המצב עד ליום בו מתה אמא. מאותו היום הכול השתנה.
אמא מתה ביום חורף קר, הייתי לידה כשהיא עצמה את העיניים בפעם האחרונה. מילותיה האחרונות הדהימו אותי.
"תזכור
בני, לא משנה מה יקרה. העצב הוא חסרון באושר, ואם אתה עצוב כל מה שאתה
מחפש הוא קצת אושר. הבכי הוא חוסר בצחוק, והבדידות היא החוסר בחברה אך לא
חברים. הרוע הוא חוסר בטוב, והמוות הוא חוסר בחיים." היא אמרה נפרדת ממני,
"אם הייתי יכולה לחיות את חיי שוב, הייתי מלמדת אותך דבר אחד נוסף. אבל
אותו כבר איני יכולה ללמד אותך."
אחרי שהיא, אמא, נפטרה, לא יצאתי מחדרי. לא יצאתי, עד ששמעתי קול קורא לי, זה היה דודי. הוא עמד בחדר והביט לי בעיניים כשנכנסתי.
"שלום" אמרתי בקול חלש ונאנחתי.
"שלום," ענה דודי, "מה שלומך?".
"אני בסדר," עניתי, והבטתי בעיניו "אבל בינתיים אני מעדיף להישאר לבד." מחייך אליו קלות.
"בוודאי, אני מבין," ענה לי דודי, אם כי עיניו הסגירו את זה שהוא לא מרוצה מזה.
חזרתי לחדר ושקעתי בהרהורים. 'אולי אם גם אני אלך אני ארגיש יותר טוב' חשבתי.
המחשבה
הזאת הטרידה אותי במשך השנה שאחרי מותה של אמי, עד שהגעתי להחלטה. זה יום
אחד בחדר, ישבתי על המיטה. 'יום אחד, אולי בקרוב אולי בעתיד הרחוק, הייתי
רוצה לעזוב. לעזוב הכול ולא להסתכל לאחור. לא לחשוב על ההשלכות, רק
להסתובב וללכת.' חשבתי 'לאן ללכת? את זה עדיין לא החלטתי, אבל אני בטוח
שכל מקום יותר טוב מפה.' התחלתי לבכות במחשבות על בדידותי 'אבל אם אני
אלך, מי ידאג לאחרים? לאימא ואבא בגן עדן? לתינוק שקבור באדמה? מי ידאג
להם? מי?' בכיתי.
'התינוק הזה הוא אני, קבור באדמה של הבית הישן, איפה שאבא וגם החברים שלי' חשבתי, ולפתע נזכרתי בדבריה של אימא:
"בית,
הוא המקום בו יש ילדים והורים וחיים ושמחה וגם עצב," שמעתי את קולה בראשי,
"המקום בו גרנו הוא דירה, מקום עם חדרים וקירות, חלונות ודלתות, אבל לא
חיים," עכשיו הבנתי למה היא התכוונה.
"תזכור את זה תמיד, בית זה המקום שבו יש שמחה. אם אין שמחה - זה רק חדר או דירה".
'אני לא אעשה את זה', אמרתי לעצמי בהחלטיות. 'אימא אמרה שהמוות הוא החוסר בחיים, ובי יש עוד הרבה חיים'.
גרתי
עם הדוד עוד כמה שנים, עד שהייתי מבוגר מספיק בכדי ללכת עצמאית לאן
שאחפוץ. הפרידה הייתה קשה מאוד, מאז מותה של אימא אני והדוד התחלנו דף
חדש. עכשיו הוא כמו אבא בשבילי.
הבטתי בעיניו של הבן אדם שגידל אותי עוד פעם אחת אחרונה, לא חשבתי שהפרידה תהיה כל כך קשה.
"אני מניח שאתה צריך ללכת עכשיו," הוא אמר "אימך חינכה אותך בצורה מדהימה".
כן..." אמרתי מהורהר "אני אתגעגע אליך, דוד"
"גם אני אליך, ילד"
מאז הפגישה הראשונה שלנו הדוד קרא לי ילד, הוא אפילו לא שאל לשמי. אני כבר לא יודע אם יש לי שם, אם יש לי אני לא זוכר אותו כבר.
"להתראות," אמרתי ויצאתי מביתו של הדוד, חמש עשרה שנים אחרי שנכנסתי אליו בפעם הראשונה.
'אני לא אראה יותר את דודי' אמרתי לעצמי בדרך 'נפרדנו לתמיד...'
ובדיוק כשאמרתי את זה לעצמי, הבנתי לפתע את דבריה של אימא, לפני מותה אימא רצתה להסביר לי שלא נפרדים לתמיד. אף פעם אין פרידה נצחית.
עצרתי לרגע והבטתי לאחור, אל ביתו של הדוד. "אנחנו עוד ניפגש" אמרתי "לא ניפרד".
| |
| כינוי:
Twinky
מין: זכר
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
