| 6/2010
תאוות ניצחון
הוא תמיד היה כזה, ככה לפחות סיפרו לו, תחרותי בלשון המעטה, שאפתן, והכי חשוב תאב ניצחון. הוא לא היה מסוגל להפסיד, בעיקר כי הוא לא ראה אפשרות להפסיד. הוא התחרה בהכל, מי מגיע ראשון לכאן, מי מסיים ראשון לאכול, מי עושה ככה ומי ככה, והוא תמיד ניצח. אולי זה עניין של חינוך, אולי אם הילדות שלו הייתה שונה הוא היה מצליח לקבל את ההפסד, או לראות אפשרות אחרת, וזה היה עוזר לו במצב שבו הוא נמצא.
כל איש מקצוע היה מאשים את הילדות באופי שלו, שכן הוא גדל בתור בן בכור לחמישה ילדים קטנים, והרגיש צורך להוכיח את עצמו. מעולם לא לחצו עליו לעשות משהו, אבל הוא לחץ על עצמו לעשות את הכל. כל אתגר שהוא הציב בפניו הושלם, כל תחרות נוצחה, הוא היה מבריק שכלית, ואתלטי כמו ספורטאי מקצועי. אבל יותר מהכל הוא היה תאב ניצחון ותאוות הניצחון שלו הניעה אותו.
ביום שבו החליט ללכת לתחרות השח-מט החל התהליך שיוביל לשינוי הדרמתי ביותר בחייו. שח-מט היה המשחק האהוב עליו, הוא ראה בו את המלחמה הנצחית בין השחור ללבן, מלחמת הצדק, האתגר האולטימטיבי. כמובן שהוא עלה ועלה בשלבים והגיע לגמר, גם בגמר הוא לא חשש להפסיד, כי הרי לא הייתה אפשרות כזאת.
הגמר נקבע ליום ראשון, כולם הגיעו. הוא התיישב מול ילדה קטנה וחייכנית שהביטה בו ללא הפסקה, כנראה שהיא שמעה עליו.
"בהצלחה" היא לחשה לו שנייה לפני שהתחיל המשחק המכריע.
"תודה" הוא ענה, בלי לחשוב לאחל גם לה בהצלחה.
המשחק החל, הוא לא היסס לרגע ופתח בהתקפה נסתרת. הילדה לא ראתה את זה והיה נראה שהוא הולך לנצח. הילדה הזיזה חייל פשוט שלה והוא הבין הכל, היא התחכמה לו והייתה קרובה לניצחון אפילו יותר ממנו. הוא הזדעזע מהמחשבה הזאת, בפעם הראשונה בחייו הוא עתיד להפסיד, ועוד הפסד כזה משפיל. הוא לא היסס לרגע וניסה לאט לאט להכשיל את התכנית של הילדה, אבל הוא לא הבין מה היא ניסתה לעשות ובתוך שני מהלכים המשחק הוכרע.
"פט" הכריז השופט.
הוא כמעט נפל מכסאו, ההפסד היה משפיל כל כך, והוא לא הצליח לעכל אותו.
"אנחנו שווים" אמרה לו הילדה.
הוא הביט בה כמנסה להבין מה היא אומרת.
"שווים ?" שאל.
"כן, שנינו לא הצלחנו להביס אחד את השני, זה לא אומר שמי מאיתנו נחות מהשני" אמרה הילדה בתמימות.
"לא ?" הוא שאל בתדהמה, הוא מעולם לא חשב על אפשרות מלבד ניצחון, וכשזאת נגלתה אליו הוא לא האמין.
"לא" פסקה הילדה ואף הוסיפה הניד ראש על מנת להוכיח את נוכחות דברה.
אתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם כמה מחשבות רצו בראשו, הוא שגה, במשך כל חייו הוא רדף אחרי הניצחון, בלי לשים לב את מי הוא מנצח, במה הוא מנצח ואיך הוא מנצח. הוא רדף אחרי זה כדי להראות לעולם, למשפחתו ואולי בעיקר לעצמו, שהוא בלתי מנוצח, בלתי פגיע, מיוחד. הוא מעולם לא ראה את ההנאה מהחיים, הוא ראה רק את החיים מלאי התחרויות שיצא לעצמו. הוא לא הבין שאנשים מתחרים בשביל הכיף ולא רק בשביל הניצחון. הוא לא ידע מהי התחושה הזאת, הנאה. הוא חשב שהיא בוודאי דומה לתחושת הניצחון, אבל גם אותה הוא כבר לא הרגיש.
'אבל לא עוד ! הוא החליט 'תמה תקופת הניצחון, והתחילה תקופת השוויון' .
מאותו היום הוא השתנה, איש לא הבין שעשה זאת מרצונו, כולם חשבו שהייאוש משפיע עליו ושאינו רוצה עוד להתחרות. אבל הוא ידע שבאותו היום הבין משהו מאוד חשוב, ועכשיו הוא החליף את תאוות הניצחון בתאוות השוויון. הוא לא היה תאב ניצחון יותר, אלא תאב שוויון, רודף שלום.
| |
| כינוי:
Twinky
מין: זכר
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
