| 9/2010
תראו אותי
בחדר חשוך, בבניין נטוש, שכב לו איש מכובד למראה. על החליפה שלו נראו כמה כתמים, הוא בוודאי לא היה יוצא איתה מהבית במצב הזה, מצד שני, הוא בוודאי גם לא היה מגיע לשם מרצונו. הוא היה נותן את כל הונו הרב עכשיו בשביל דבר אחד, לא בריאות, לא אוכל, אפילו לא כדור נגד כאבים, מבט.
כל מה שהוא רצה היה מבט אחד, מבט אמיתי.
אומרים שלפני המוות כל החיים עוברים לפניך, זה שקר. לא כל החיים עוברים, רק הדברים הרעים והשליליים. כל מה שהדחקת, ניסית להדחיק ורצית לשכוח חוזר אליך. כל דבר. לאנשים גדולים זה יותר קשה, במשך כל חייך אספת אויבים, פחדים, נוטרי טינה ואירועים קשים. המוות לעולם לא ייתן לך לשכוח אותם. אנשים צורחים, אנשים בורחים, אש, יריות, צחוק, חום, פחד.
האיש נע באי נוחות, הוא זעק. הוא צרח בכל כוחו, נואש לעזרה. החדר נעשה קר וחשוך מרגע לרגע, המוות כבר הגיע.
בשביל המוות, זה היה שלב ידוע, הם תמיד איבדו את השפיות ברגע הזה. נאבקים בין מוות לחיים, לא מבינים מה הם רוצים יותר. הפעם זה לא היה שונה, הוא צרח והמוות הרגיש את זה. הוא פחד, המוות ידע את זה. הם הרגישו אחד את השני, יחד בחדר חשוך. המוות היה ידידו האחרון.
בשארית כוחותיו הוא סיים לצרוח והביט סביב, החדר המשיך להאפיל. הוא לא זיהה כלום במקום הזה, הוא לא ידע איך ולמה הוא הגיע לשם, הוא ידע רק דבר אחד - הוא עומד למות. הוא הרגיש את המוות קרוב, הוא נאבק בו, הוא דבק בו. הוא רצה לחיות, אבל יותר מכך הוא רצה למות. וההחלטה אפילו לא הייתה בידו.
הירח זז בשמיים והאיר על פני האיש, אור הירח גישש באפלה. עכשיו עברו מול פני האיש דברים אחרים, חיוך, חיבוק, צחוק, נשיקה, אושר. המוות נרתע לרגע והאיש נשם נשימה עמוקה.
"תראו אותי !" הוא צעק בשארית כוחותיו.
המוות ניצח. אבל דבר אחד נותר מהקרב, חיוך.
| |
| כינוי:
Twinky
מין: זכר
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
