העולם של טווינקי

הוא הלך בצעדים החלטיים, יודע בדיוק לאן ללכת, לא מתבלבל לרגע ולא מקדיש תשומת לב לסובבים אותו. ברקע צפצפו האזעקות, קוראות לכולם לתפוס מחסה, הוא התעלם מהאזהרות והמשיך ללכת חולף בהליכתו על פני אנשים רצים בבהלה.
הפאניקה מסביב רק התעצמה, אך הוא המשיך ללכת, לא עצר אף לא לרגע ולא פנה להקשיב לאף אחת מקריאות העוברים ושבים. הוא היה חייב לעשות את זה, הוא ידע את זה, והוא היה חייב לעשות את זה עכשיו. לא היה בליבו ספק בכלל שזה מה שצריך לקרות, אבל הוא תהה כיצד זה יסתיים, ויותר נכון, האם זה יסתיים. הוא רצה, קיווה וייחל לסופו של העניין הזה יותר מכל דבר, אך בליבו היה קטן אמונה בנוגע להצלחת המבצע הנוכחי. כל המחשבות האלו, לא הניעו אותו ממטרתו הסופית. בעוד אנשים רצו מטה בגרמי המדרגות, הוא רק רץ מעלה, עולה ועולה, מטפס כמו על סולם, בפחד אך בזריזות, כל צעד היה נחוש כקודמו אך ההיסוסים החלו כבר לחדור לליבו.
'אולי זה לא מספיק ?' עלתה השאלה בליבו 'אולי לא תצליח ?'
לבסוף הוא הגיע ליעדו, הקומה הרביעית, בבניין כבר שרר שקט מוחלט. נשימתו החרישית נשמעה בבירור בהד של חדר המדרגות. הוא התיישב על המדרגה האחרונה, טמן את ראשו בין ברכיו והחל שוקע בדיכאון עמוק, קובר את עצמו ברגשותיו, ומתנתק לחלוטין מהכל.
'הפסדת' קרא קול בראשו, לועג לו 'אתה רואה, אפילו את זה לא הצלחת'.
קול חרישי החל מתגנב לראשו, נס מהמון הקולות הנוהמים והגאים, בורח ומסתתר בין הצללים...
'האמנתי כי אדבר, אני עניתי מאוד, אני אמרתי בחפזי כל האדם כזב' ציטט הקול.
"מה ?" הדהדה המילה בחדר המדרגות.
'אל לך לשפוט את עצמך במצב הזה' פלט הקול ונעלם.
אולי היה, אולי לא היה, אבל הדיכאון העמיק והעמיק, ובראש נשאר רק שחור.
האם הועיל אותו האור בניצוצו הזעיר ? האם גבר על השחור או רק העמיק אותו מחדש ?
אולי כך, אולי כך, אבל הבהוב שכזה, מסמא את העיניים, מפעים את הלב ופותח מחדש את האזניים.

הערה: מקום שני בז'אנר דרמה.