העולם של טווינקי

"את לא תאמיני !" נשמעה הקריאה מהצד השני של הטלפון.

היא הלכה כי היא לא יכלה לסבול את המקום הזה, לא אחרי שההורים שלה נרצחו שם מול העיניים שלה, למרות שגם לפני זה היא לא אהבה אותו - היא תמיד הרגישה זרה בו. זרות, היא הסבירה, אי אפשר לתקן. אולי היא צדקה, אולי היא סתם לא אוהבת אנשים ששונים ממנה, זה כבר לא משנה. היא המשיכה הלאה בדרכה, נדדה לה רחוק. כולם הצטערו, מסיבת פרידה לא הייתה, אבל היא ידעה שהם הצטערו.
אולי היא לא הייתה צריכה להיכנס שוב לעניינים ישנים, זה באמת אף פעם לא מועיל, אבל היא לא יכלה להתאפק.
"אנשים לא מתים סתם" היא אמרה לעצמה "ואני חייבת למצוא אותו".
אז היא חקרה, כנראה שיותר מדי, כשיום אחד פרצו לה לדירה וגנבנו את כל המידע, היא כעסה. כשסוף סוף הצליחה לשחזר אותו ושרפו את הדירה שלה, היא כבר התחילה לפחד. אולי אז היה הזמן לסגת, אבל היא מעולם לא ידעה גבולות, וגם אם כן, זה היה חשוב לה יותר מהכל. אז כשהתחילו האיומים היא שכרה שומרים וכשהתחילו לעקוב אחריה היא התלוננה אפילו למשטרה. כשנעצרו חמישה אנשים חמושים שניסו להיכנס לדירה שלה, היא הבינה שהיא הולכת על חבל דק.
כשסוף סוף התקרבה לפתרון, היא כבר הייתה בפאניקה של ממש. הם רצו אותה מתה, והם עשו הכל כדי להשיג את זה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי לסגת, והיא המשיכה לחקור.
כשסוף סוף הגיעה שיחת הטלפון המיוחלת היא רצה לטלפון במהירות, משהו הרגיש לה מוזר אבל היא פטרה את עצמה בטענה שזו בטח ההתרגשות. היא זנחה את כל כללי הבטיחות שלמדה בחודשים האחרונים, זה כבר לא עניין אותה.
"את לא תאמיני !" נשמעה הקריאה מהצד השני של הטלפון.
היא באמת לא האמינה, אבל לא היה לה זמן לחשוב על זה, כי באותו רגע ממש נשמע פיצוץ עצום, היא הרגישה שהיא בוערת. היא עשתה טעות, היא ידעה את זה, אבל היא הצליחה.

הערה: מקום ראשון [!] בז'אנר מסתורין.